ע"א 2190/00 משה כץ נ. ד.י. מגריזו בע"מ

בית המשפט מעביר את כתב הערבות לרשות ההוצאה לפועל בכל מקרה בו הוטל עיקול על כתב הערבות, וטרם נקבע כי יש להחזיר את הערבות לידי אחד הצדדים. בהעברה זו אין משום נקיטת עמדה בשאלה האם ניתן לממש את הערבות באותם הליכי עיקול, ושאלה זו צריכה להידון בפני ההוצאה לפועל.

לצורך זה בית המשפט הוא בבחינת מחזיק בלבד, ואין הוא נוקט עמדה בשאלת הזכויות להם טוענים בעלי הדין.

וכך נאמר בע"א 3115/99 מזרחי נ' טופז:

מעמדו של בית המשפט לעניין העירבון, דומה למעמדו של נאמן או שומר. מבלי להידרש לשאלה כיצד מוחזקים כספי הפקדון, ואם מדובר בנאמנות או שמירה של ממש, ברור שבית המשפט מחזיק את הכספים שבידיו, לטובת המשיבים, עד להחלטה נשוא הערעור. בהתאם לאותה החלטה פועל בית המשפט, בין לצורכי השבת הפיקדון למערערים, ובין על ידי מתן אפשרות למשיבים לחזור על המערערים, על ידי "ירידה" אל הפיקדון. החזקת כספים זו אינה פעולה שיפוטית. גם קביעת מזכיר בית המשפט (להבדיל מהחלטת הרשם) ביחס לגובה הפיקדון אינה פעולה שיפוטית. זוהי פעולה ניהולית, הנעשית במסגרת ההליך השיפוטי.

לקביעה זו יש משמעות. היא משליכה על זיהוי המקום בו צריכה להתברר המחלוקת בין בעלי הדין. מקום זה הוא לשכת ההוצאה לפועל בגדרה הוטל העיקול. שם, ולא במקום אחר, צריכה להימצא התשובה אם הנכס ניתן לעיקול. שם גם צריכה להתברר השאלה אם המערערת היא חייבת אם לאו. שם יש להניח יקבע אם ערבות "ייעודית" או פיקדון ייעודי, יכול לשמש גם לצרכים אחרים, ובאילו תנאים. משעה שהוטל הצו על הפיקדון המצוי בידי קופת בית המשפט, בית המשפט הוא ככל בעלי הדין, ועליו לפעול לפי אותו צו. אין לצפות שבית המשפט יפעיל כוחות שיפוטיים על מנת להתעלם מהצו שהופנה אליו (כפי שלא ניתן לצפות כי בית המשפט, ינצל את זכויות הצדדים השלישים, ויתייצב בהליכי ההוצאה לפועל, אלא אם כן יש לו עניין מסוים בכך).