ע"א 2298/21 אליהו לוי נ. אגודת מושב מצליח - מושב עובדים להתיישבות חקלאית

1.

שלושה בעלי-דין ניהלו הליך בערכאה הדיונית. בעל-דין א' הגיש ערעור על פסק-הדין (להלן: הערעור העיקרי ). בתגובה, ובחלוף שישים ימים מהגשת הערעור העיקרי, הגיש בעל-דין ב' אף הוא ערעור על פסק-הדין, וזאת בהתאם לתקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין ), הקובעת כי משיב בערעור רשאי להגיש ערעור בתוך שישים ימים מהיום שבו הומצא לו הערעור נגדו, או מיום השלמת הליכי הפקדת הערובה בו, לפי המאוחר (להלן: ערעור המשיב ). בעקבות הגשת ערעור המשיב מטעם בעל-דין ב' , ולנוכח הטענות שהועלו נגדו בערעור זה, מעוניין גם בעל-דין ג' להגיש ערעור על פסק-הדין, מכוח תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין, וזאת במהלך שישים ימים מהיום שבו הומצא לו ערעור המשיב שהגיש בעל-דין ב', או מיום השלמת הליכי הפקדת הערובה בו. האם ניתן לאפשר ל בעל-דין ג' להגיש ערעור משיב מטעמו, בנסיבות אלה? היינו, האם תקנות סדר הדין מכירות באפשרות של הגשת ערעורי-משיב ב"שרשור"? זו הסוגייה הדיונית הטעונה הכרעה בהליך דנן.

רקע הדברים

2.

אלה בתמצית העובדות הצריכות לענייננו: המשיב 1 (להלן: יעקב ) והמשיב 2 (להלן: לוי ), הם חקלאים החברים במערערת, אגודת מושב מצליח – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן, בהתאמה: האגודה ; ו- המושב ; המשיבים 1 ו-2 יכונו מעתה יחדיו: המשיבים ). במוקד ההליך עומדים שטחי עיבוד חקלאי הידועים כחלקה 14 בגוש 4734 (להלן: המקרקעין ), בתחום שטח המשבצת של המושב. בשנת 2015 קיבלה האגודה דרישה מהמשיבה 3, רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י ), להשיב כ-160 דונמים מתוך המקרקעין וזאת לצורך שינוי ייעודם למטרת מתקנים ביטחוניים. האגודה נעתרה לדרישה זו, כנגד קבלת פיצוי בהתאם להחלטה 1470 של מועצת מקרקעי ישראל לפיה חוכר חקלאי זכאי לקבלת פיצוי מוגדל בגין השבת קרקע חקלאית לאחר שהתקבלה החלטה לשינוי ייעודה לייעוד ביטחוני. בהתאם, פנתה האגודה למשיבים בדרישה לפנות את המקרקעין עד ליום 31.12.2016.

3.

ביום 1.11.2016 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תובענה למתן סעד הצהרתי (ת"א 3183-11-16) לפיו הם זכאים לקבל מהאגודה את מלוא הכספים שיועברו אליה מאת רמ"י , כפיצוי בגין השבת השטחים המצויים במקרקעין, בטענה כי שטחים אלה עובדו על-ידם במשך עשרות שנים. בפסק דינו מיום 27.1.2021 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופטת א' רבינוביץ ברון ) את התובענה בחלקה, וקבע כי מתוך כספי הפיצויים ששילמה רמ"י לאגודה, זכאים המשיבים

לפיצויים: יעקב

בסך של 398,405 ש"ח, ו -לוי בסך של 734,000 ש"ח. כמו כן חויבה האגודה לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 180,000 ש"ח (להלן: פסק הדין ).

4.

ביום 5.4.2021 הגיש לוי ערעור לבית משפט זה על פסק הדין (ע"א 2298/21; להלן: הערעור העיקרי ). ערעורו של לוי מופנה בעיקרו כנגד קביעתו של בית המשפט קמא להפחית את גודל השטח שלגביו נפסק לטובתו הפיצוי (מכ-34 דונם על בסיס חוות דעת ראשונה שהוגשה בהליך, לכ-26 דונם על בסיס חוות דעת מאוחרת שהוגשה בהליך). יצוין כבר עתה כי יעקב , אשר היה מיוצג בבית המשפט המחוזי על-ידי בא-כוח מטעמו, בחר באותה עת, משיקוליו שלו, שלא להגיש ערעור עיקרי על פסק הדין. ביום 7.6.2021 ובחלוף כחודשיים לאחר הגשת הערעור העיקרי, הגישה האגודה ערעור המופנה, בין היתר, כנגד גובה הפיצויים שנפסקו לטובת המשיבים ושיעור שכר הטרחה וההוצאות שהושת עליה. ערעורה של האגודה הוגש מכוח תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין (ע"א 4013/21; להלן: ערעור האגודה ). יצוין, כי בהתאם לתקנה 136(א) לתקנות הסדר הדין, צורף יעקב כמשיב הן לערעור העיקרי, הן לערעור האגודה.

5.

ביום 5.7.2021, כחודש ימים לאחר שהוגש ערעור האגודה מכוח תקנה 137(ב), הגיש יעקב

לבית משפט זה "בקשת הבהרה", בגדרה טען כי בהיותו משיב לערעור האגודה שהוגש כאמור בהתאם לתקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין, עומדת לו זכות דיונית להגיש ערעור על פסק הדין וזאת בתוך שישים ימים מהמצאת ערעור האגודה או ממועד השלמת הליכי הפקדת הערובה בו. זאת, בהתאם לסד הזמנים המעוגן בתקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין. יעקב

טוען כי במסגרת תקנות סדר הדין החדשות בוטלה האפשרות להגיש ערעור שכנגד, ואולם ניתנה למשיבים לערעור האפשרות הדיונית להגיש ערעור רגיל ועצמאי, אשר אינו נדרש להיות בעל זיקה ממשית לערעור העיקרי. על רקע זה טוען יעקב

כי יש לראות בערעור המשיב שהגישה האגודה כערעור רגיל ועצמאי, וכפועל יוצא מכך נפתחה לשיטתו גם בפניו – מחדש

– מסגרת הזמנים הדיונית המעוגנת בתקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין, להגשת ערעור "רגיל ועצמאי" מטעמו-שלו.

האגודה מצדה טוענת כי הפרשנות המוצעת על-ידי יעקב

להוראות תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין אינה מתיישבת עם לשונה של תקנה זו כמו גם עם תכליתה.

דיון והכרעה

6.

תקנה 137 לתקנות סדר הדין, העומדת במוקד המחלוקת הדיונית בין הצדדים, קובעת כדלקמן:

" מועדים

137.

(א)

המועד להגשת ערעור על החלטה הוא שישים ימים מיום שהומצאה.

(ב)

על אף האמור בתקנת משנה (א), משיב בערעור רשאי להגיש ערעור בתוך שישים ימים מהיום שבו הומצא לו הערעור, או מהיום שבו הומצאה לו הודעה על הפקדת ערובה לפי תקנה 135, או מהיום שבו הומצאה לו החלטה על פטור מהפקדת ערובה, לפי המאוחר.

[...]"

תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין מעניקה למשיב בערעור הזדמנות נוספת להגיש ערעור מטעמו, אף אם בחר מלכתחילה שלא לערער במסגרת שישים הימים מיום שהומצא לו פסק-הדין. זאת, "על מנת לפתור את דילמת האסיר שבה נמצאים בעלי הדין וליצור מאזן אימה בין הצדדים" (ראו, יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 475 (2021) (להלן : רוזן-צבי )). חשוב לציין כי תקנה 137(ב) לתקנות אינה חלה על בקשות רשות ערעור אלא על הליך של ערעור בזכות בלבד (ראו, תקנה 149(5) לתקנות סדר הדין).

7.

תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין החליפה, למעשה, את תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין הקודמות ), שקבעה כי משיב לערעור שלא הגיש ערעור עצמאי מטעמו זכאי להגיש "ערעור שכנגד" בתוך 30 ימים מן המועד שבו הומצא לו הערעור, הודעה בדבר הפקדת ערובה, או הודעה על פטור מהפקדת ערובה, לפי המאוחר ביניהם. הליך הערעור שכנגד אשר עוגן בתקנה 434 לתקנות סדר הדין הקודמות, הושתת על הרעיון שלפיו יש לאפשר במצבים מסוימים לבעל-דין "לשבת על הגדר". זאת, משום שלעתים עשוי בעל-הדין להחזיק באמתחתו השגות על פסק-הדין של הערכאה הקודמת, אך הוא מוכן להשלים עמו ולהימנע מהתדיינות נוספת בערכאת הערעור ובלבד שגם הצד השני לא יערער (ראו, יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 842 (מהדורה שביעית, 1995)). מנגנון דיוני זה הגשים אפוא שתי מטרות מרכזיות: ראשית , מבחינתו של בעל-דין שהיה מוכן להשלים עם ההחלטה שניתנה בענייננו, הדין עודד אותו לעשות כן ולהימנע מהגשת ערעור, תוך מתן ערובה כי אם יוגש ערעור מטעם היריב, תעמוד לו האפשרות להגיש ערעור שכנגד. שנית , מבחינתו של בעל-הדין האחֵר, חשֹיפתו ל"איום" הדיוני של הגשת ערעור שכנגד היוותה למעשה "מעין שוט" (ראו גם ע"א 807/08

שקמים בינוי ופיתוח בע"מ נ' שמאי , פיסקה 9 (23.4.2009)).

8.

בפסיקתם של בתי המשפט נקבע כי הליך ה"ערעור שכנגד" אינו "ערעור עצמאי העומד על רגליו שלו", ומדובר למעשה ב"תגובה לערעור" (ראו למשל, ע"א 1490/08 קו מוצרי דלק בע"מ נ' צינורות המזרח התיכון בע"מ , פיסקה 6 (5.9.2010)). לפיכך, נקבעו בעבר שני סוגים מרכזיים של תנאים שרק בהתקיימם ניתן להגיש "ערעור שכנגד": ראשית , תנאים דיוניים ובפרט: המועדים להגשת סוג הליך זה, והכלל שלפיו ערעור שכנגד יכול שיוגש רק כנגד אותו בעל דין שהגיש את הערעור העיקרי, ולא כלפי בעל דין אחר שאינו מערער (ראו, ע"א 4025/19 המוסד לביטוח לאומי נ' המועצה האזורית מגילות ים המלח , פיסקה 13 (12.1.2020) והאסמכתאות שם ; חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 411 (מהדורה שלישית, 2012)) ; ושנית , תנאים מהותיים להגשת ערעור שכנגד הנוגעים בעיקרם לטיב הטענות הערעוריות המועלות בגדר הערעור שכנגד. בהקשר זה נפסק, כי נדרשת "זיקה עניינית" בין הערעור שכנגד לבין הערעור העיקרי. במילים אחרות, ככל שהמערער שכנגד מבקש להסתייג מפסק הדין בנושא שאין לו זיקה לערעור העיקרי, עליו להגיש ערעור עיקרי מטעמו (ראו, בש"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות ובצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א. , פ"ד מה(1) 256, 263 (1990)).

9.

ערעור המוגש מכוח תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין – " ערעור המשיב" – בא לשנות ממצב הדברים הדיוני המתואר לעיל שחל ביחס ל" ערעור שכנגד ", אשר חייב כאמור את בית המשפט להידרש לשאלה האם הערעור שכנגד מקיים "זיקה עניינית" לערעור העיקרי. ודוקו, אף שדרישה זו נבחנה באופן ליברלי ועל דרך ההרחבה (ראו בהקשר זה, בש"א 7182/18 שני נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ , פיסקה 9 (18.10.2018)), הרי שעצם קיומה הוביל לכך שלא נפתרה לחלוטין "דילמת האסיר" שעמדה בפני מי שהשלים עם פסק-הדין ונמנע מהגשת ערעור, שכן בפני אותו בעל-דין ניצב סיכון מסוים לפיו הערעור שכנגד שיוגש על ידו, ככל שאכן יוגש, לא יקיים את דרישת הזיקה העניינית. על רקע זה מצא מחוקק המשנה לבטל בתקנות סדר הדין החדשות את הליך ה"ערעור שכנגד", ובמקומו לאפשר לבעל-דין שהוגש נגדו ערעור להגיש בתוך שישים ימים ערעור רגיל ועצמאי, הוא ערעור המשיב. כך הוסבר שינוי זה בדברי ההסבר לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018:

"בתקנת משנה (ב) נקבע כי משיב בערעור רשאי להגיש ערעור עצמאי תוך שישים ימים מהיום שבו הומצא לו הערעור, או מהיום שבו הומצאה לו הודעה על הפקדת ערובה לפי תקנה 135 או מהיום שבו הומצאה לו החלטה על פטור מהפקדת ערובה, לפי המאוחר.

משמעות השינוי היא שההליך 'ערעור שכנגד' בוטל . ההבדל בין 'ערעור' ל'ערעור שכנגד' לפי הדין הקודם הוא שערעור שכנגד הצריך זיקה לנושא הערעור העיקרי

[...] ויכול להוביל לשינוי ההחלטה שעליה מערערים רק בעניין שנובע מהערעור העיקרי, בעוד שערעור 'רגיל' יכול להיות מופנה נגד כל סעד שבהחלטה, לרבות נגד החלטות ביניים שניתנו לאורך ההתדיינות ונבלעות בפסק הדין.

בהתאם להסדר שנקבע, למשיבים בערעור העיקרי יתאפשר להגיש 'ערעור רגיל' במובן זה שמשהוגש ערעור

'עיקרי' יוארך למשיבים (שלא הגישו ערעור) המועד להגיש ערעור משלהם, ותימנע 'דילמת האסיר'. אין מדובר אפוא ב'ערעור שכנגד' במשמעותו דהיום, אלא בערעור 'רגיל' נוסף, שניתן להגישו על אותה החלטה,

על החלטות ביניים שנבלעו בה, לרבות בנושאים שאינם קשורים לערעור שהוגש קודם לכן " ( שם , בעמ' 42 [ההדגשות שלי – ר' ג'].

יוער, כי בספרות הובעה העמדה, לפיה "התקנות החדשות אינן מתייחסות לערעור שכנגד מעבר לאמור בתקנה זו [תקנה 137(ב) – ר' ג'] ומכאן שהן לא ביקשו לשנות מן ההוראות שחלו על הערעור שכנגד עובר לרפורמה" ( רוזן-צבי , עמ' 475, ה"ש 234). ואולם, יש לזכור כי מבחינה לשונית, ובניגוד לתקנות סדר הדין הקודמות שהגדירו את סוג ההליך שניתן היה להגיש בהתאם להן כ"ערעור שכנגד ", תקנות סדר הדין החדשות מתייחסות להליך שניתן להגיש בהתאם לתקנה 137(ב) כאל "ערעור", הא ותו לא. לכן, מבחינת הפרשנות הלשונית של תקנה 137(ב), נראה כי אין מדובר עוד בערעור שכנגד , המופנה מבחינה דיונית אך ורק כנגד בעל הדין שהגיש את הערעור העיקרי ואשר מקיים זיקה עניינית אליו, אלא בערעור רגיל ועצמאי, לכל דבר ועניין, אשר ניתן להפנותו כלפי כל בעל-דין ואשר ניתן להעלות במסגרתו גם טענות שאינן מקיימות זיקה עניינית לערעור העיקרי. גם מבחינת תכלית הוראת תקנה 137(ב), נראה כי כוונת מתקין התקנות, כפי המשתקף היטב בדברי ההסבר המצוטטים לעיל, הייתה לנטרל ולמנוע עוד יותר את "דילמת האסיר", ובתוך כך לשנות ממצב הדברים הדיוני שעוגן בתקנות סדר הדין הקודמות.

10.

הנה-כי-כן, משיב לערעור רשאי להגיש ערעור רגיל ועצמאי מטעמו בעקבות הגשת ערעור על החלטת הערכאה הקודמת על-ידי בעל דין אחר, וזאת במסגרת הזמנים הקבועה בתקנה 137(ב) – בתוך שישים ימים ממועד המצאת הערעור העיקרי, או בתוך שישים ימים ממועד השלמת הליכי הפקדת הערובה בו, לפי המאוחר. הצדדים חלוקים אפוא באשר לפרשנותה של תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין ובפרט, האם כאשר מוגש "ערעור-משיב" מתאפסת מסגרת הזמנים המעוגנת בתקנה 137(ב), באופן המאפשר לבעלי דין שטרם הגישו ערעור מטעמם, להגיש ערעור-משיב נוסף בתוך שישים ימים מיום המצאת ערעור-המשיב הראשון, או מיום השלמת הליכי הפקדת הערובה בו, לפי המאוחר.

אקדים מסקנה לניתוח ואומר כי להשקפתי יש להשיב לשאלה זו בשלילה . זאת, מן הטעמים הבאים.

נקודת המוצא של כל מהלך פרשני היא בבחינת לשון הוראת הדין הרלוונטית, כלומר בבחינת המשמעויות שמילותיה מסוגלות לשאת, ועוברת לאיתור זו שמגשימה הגשמה מיטבית את התכליות הסובייקטיבית והאובייקטיבית של החקיקה (ראו, מבין רבים, ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פיסקה 34 (14.5.2012); בג"ץ 6536/17 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' משטרת ישראל , פיסקה 30 לחוות דעתה של כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות (8.10.2017); ע"א 8096/17 סקוק נ' איסחקוב , פיסקה 14 לחוות-דעתה של כב' השופטת י' וילנר (3.2.2019), והאסמכתאות שם ; כן ראו, אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני – פרשנות החקיקה 204-201 (1993)). תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין, לפיה "משיב בערעור

רשאי להגיש

ערעור בתוך שישים ימים מהיום שבו הומצא לו הערעור [...]" אינה מגדירה מהו "ערעור" שבעקבותיו רשאי משיב להגיש ערעור נוסף מטעמו – האם רק ערעור עיקרי או שמא גם ערעור שהגיש משיב להליך בהתאם לתקנה 137(ב) הנ"ל. בשים לב לטיבו של ערעור המשיב, אשר מבחינה מהותית מהווה ערעור רגיל ועצמאי לכל דבר ועניין, דומה כי המילה "ערעור" מסוגלת להכיל מבחינה לשונית גם מצב שבו מוגש ערעור משיב נוסף בעקבות הגשת ערעור משיב מוקדם בזמן. בהתחשב בכך, יש לפנות לבחינת תכלית התקנה .

11.

דומה, כי תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין מבקשת לאזן בין שתי תכליות מרכזיות העומדות בבסיס תקנות סדר הדין האזרחי כולן – האינטרס של בעלי הדין והאינטרס הציבורי. כך מבהירה בהקשר זה תקנה 5 לתקנות סדר הדין:

" איזון אינטרסים

5.

בית המשפט יאזן, לפי הצורך, בין האינטרס של בעלי הדין ובין האינטרס הציבורי; לעניין זה, 'אינטרס ציבורי' – נגישות הציבור למערכת בתי המשפט לרבות קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, חיסכון במשאבי זמן ועלויות, מניעת הכרעות סותרות ומניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי"

בכל הנוגע לאינטרס של בעלי הדין , ברי, כי עשויות להיות נסיבות שבהן חסימת דרכו של משיב מלהגיש ערעור-משיב לאחר שכבר הוגש ערעור-משיב אחר ובחלוף מסגרת הזמנים המקורית הקבועה בתקנה 137(ב) לתקנות, תפגע באופן ממשי בזכויותיו הדיוניות. זאת, כאשר במסגרת ערעור-המשיב נפתחה לראשונה נגדו חזית מחלוקת חדשה, שלא הייתה קיימת בערעור העיקרי.

המקרה שלפנינו מדגים היטב קושי זה: כזכור, לוי ו- יעקב הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי כנגד האגודה ותביעתם התקבלה בחלקה. לוי ערער על שיעור הפיצוי שנפסק לטובתו. חזית המחלוקת בערעורו העיקרי של

לוי הופנתה אפוא כלפי האגודה וכלפיה בלבד . יעקב הינו, למעשה, משיב פורמלי בהליך זה. ואולם, בערעור-המשיב שהגישה האגודה הופנו טענותיה כלפי הפיצוי שנפסק הן לטובת יעקב , הן לטובת לוי , וכן כלפי שכר הטרחה וההוצאות שנפסקו לשניהם. ברור, כי בערעורה של האגודה יעקב אינו עוד משיב פורמלי, ולו בשל כך שנפתחה נגדו בערעור-משיב זה חזית מחלוקת חדשה שלא הייתה קיימת בערעור העיקרי. ככל שתיחסם דרכו של יעקב מלהגיש ערעור-משיב מטעמו המופנה כנגד האגודה, תיגרם לו פגיעה דיונית ממשית, שהרי אילו הייתה האגודה מגישה ערעור עיקרי, ולא ערעור-משיב, אין ספק כי היה באפשרותו של יעקב להגיש ערעור-משיב המופנה כנגד ערעורה העיקרי של האגודה.

בהמשך לדברים האמורים חשוב להדגיש, כי בהתאם לתקנות סדר הדין הקודמות, דומה כי האגודה לא יכולה הייתה להגיש ערעור שכנגד המופנה כנגד יעקב . האגודה יכולה הייתה להגיש ערעור שכנגד המופנה כנגד לוי בלבד ובזיקה עניינית לערעור העיקרי שהגיש, שכן רק לוי הגיש ערעור עיקרי מטעמו. עתה, כאמור, ולנוכח ההסדר הקבוע בתקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין החדשות, נפתחה בפני האגודה האפשרות הדיונית להגיש ערעור רגיל ועצמאי ולכלול בתוכו כל נימוק המופנה כלפי פסק-דינה של הערכאה הדיונית, ולהפנותו גם כנגד יעקב .

התכלית שעניינה שמירה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים תומכת אפוא בנסיבות המתוארות, בפרשנות שלפיה מסגרת הזמנים הדיונית המעוגנת בתקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין "מתאפסת" עם הגשת ערעור-משיב, באופן המאפשר לבעלי דין שטרם ערערו להגיש ערעור-משיב נוסף, גם מטעמם, וזאת בתוך שישים ימים ממועד המצאת ערעור-המשיב המוקדם בזמן.

12.

אולם בכך לא מתמצית בחינת פרשנותה התכליתית של תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין, שכן בהתאם לתקנה 5 לתקנות אלה יש לאזן את האינטרס של בעלי הדין עם האינטרס הציבורי בניצול יעיל של משאבי מערכת בתי המשפט לרבות החשיבות שיש לייחס לסיום ההתדיינות תוך פרק זמן סביר (ראו, ע"א 122/21 עורב טכנולוגיות 1977 בע"מ נ' פקיד שומה חולון , פיסקה 10 (28.2.2021); ע"א 2000/21 שחר נ' שחר , פיסקה 14 (15.11.2021) (להלן: עניין שחר ); רער"צ (שלום – תל אביב-יפו) 21215-09-21 עיריית תל אביב-יפו נ' פלונית , פיסקה 30 (23.1.2022); רוזן-צבי , בעמ' 54).

פרשנות שלפיה מסגרת הזמנים להגשת ערעור-משיב "מתאפסת" כל אימת שמוגש ערעור-משיב על-ידי בעל דין אחר, עלולה להוביל למצבים שבהם הליך ערעורי יבשיל לתחילת טיפול על-ידי ערכאת הערעור כעבור זמן רב מדי, באופן אשר עשוי לחתור תחת אחת מן התכליות המרכזיות של תקנות סדר הדין החדשות, והיא לאפשר לערכאת הערעור "להכריע בתוך פרק-זמן סביר על יסוד הטענות ההדדיות המובאות לפניה", כאמור בתקנה 2 לתקנות סדר הדין. ודוקו, עיכוב בטיפול ההליך הערעורי עשוי לפגוע כמובן לא רק באינטרס הציבורי אלא גם באינטרס של הצדדים הקונקרטיים להליך המעוניינים אף הם שההכרעה בעניינם תתקבל בתוך פרק-זמן סביר. הדברים מקבלים משנה תוקף בהינתן שפרשנות כאמור לתקנה 137(ב) עשויה לפתוח פתח להגשת שרשרת של ערעורי-משיב המוגשים זה אחר זה. חשוב לציין, כי הבשלתו של הליך ערעורי לתחילת טיפול אינה אלא השלב הראשון במסלול-חייו הדיוני של ההליך בערכאת הערעור. לאחר מכן יש צורך בביצוע פעולות דיוניות מקדמיות הכרחיות, כגון מתן אפשרות לצדדים להשלים את טיעוניהם בכתב (בין אם בדרך של הגשת תשובות לערעור ובין אם בדרך של קביעת מועדים להגשת סיכומים בכתב), ובמרבית המקרים בבית משפט זה, קביעתם של ההליכים לדיון בפני הרכב בהתאם לסדר קביעת הערעורים של יומן בית המשפט. הנה כי כן, פרשנות המאפשרת "שרשורים" של ערעורי-משיב המוגשים בזה אחר זה תסרבל את הטיפול בהליכים הערעוריים המופנים כנגד אותו פסק-דין ותעכב באופן ממשי את ההכרעה בהם. לנוחות הקורא יומחשו הדברים בטבלה הבאה, המבוססת על דוגמה שלפיה ערעור עיקרי על פסק-דין מיום 3.12.2021 הוגש ביום 1.2.2022, וערעורי המשיב העוקבים בחלוף שישים ימים ממועד הגשת הערעור הקודם (כאשר ימי הפגרה אינם נמנים במניין הימים):

תאריך

סוג הערעור

3.12.2021

פסק-דינה של הערכאה הדיונית

1.2.2022

ערעור עיקרי של בעל-דין א' כנגד בעל-דין ב';

3.4.2022

ערעור-משיב [1] של בעל-דין ב' המופנה כנגד בעל-דין א' וכנגד בעל-דין ג';

12.6.2022

ערעור-משיב [2] של בעל-דין ג' המופנה כנגד בעל-דין ב' וכנגד בעל-דין ד';

28.9.2022

ערעור-משיב [3] של בעל-דין ד' המופנה כנגד בעל-דין ג'.

מן הדוגמה המתוארת לעיל עולה, כי הבירור הערעורי על פסק-דינה של הערכאה הדיונית, שניתן ביום 3.12.2021, יבשיל לתחילת טיפול אך כעבור כעשרה חודשים מעת שניתן פסק-דינה של הערכאה הדיונית. ויובהר, כי הדוגמה המתוארת לעיל מבוססת על ההנחה שלפיה הערובה הופקדה בכל הליך ערעורי כבר במועד הגשתו. ברם, המציאות מלמדת כי קיימים מקרים לא מעטים שבהם אחד מיוזמי ההליכים מבקש מערכאת הערעור פטור מהפקדת הערובה. כפועל יוצא מכך יושלמו הליכי הפקדת הערובה במועד מאוחר למועד הגשת ההליך ובהתאמה, וככל שתיבחר הפרשנות המאפשרת הגשת ערעורי-משיב ב"שרשור", יוארך המועד להגשת ערעור-משיב המופנה כנגד הערעור שבו הופקדה הערובה באיחור. על כן, אם נניח לצורך ההדגמה, על בסיס נתוני הטבלה שלעיל, שבערעור משיב [1], שהוגש ביום 3.4.2022, הערובה הופקדה בפועל רק ביום 1.7.2022, אזי ניתן יהיה להגיש את ערעור משיב [2] בתוך שישים ימים ממועד הפקדת הערובה, עד ליום 25.10.2022 (לנוכח פגרת הקיץ), ובהתאם לכך ניתן יהיה להגיש את ערעור משיב [3] עד ליום 25.12.2022. על-פי דוגמה זו, ההליכים הערעוריים שידונו כמובן בצוותא חדא (שהרי כולם מופנים כנגד אותו פסק-דין; וראו תקנה 143 לתקנות סדר הדין), יבשילו לתחילת טיפול כעבור למעלה משנה מעת שניתן פסק-הדין. לאחר מכן יהיה צורך לאפשר לצדדים להשלים את טיעוניהם בכתב, ולקבוע את המועד להשלמת טיעונים על-פה. ברי, כי פרקי-הזמן האמורים ילכו ויוארכו ככל שהליכי הפקדת הערובה בערעור העיקרי או בערעורי-המשיב האחרים יתעכבו אף הם, וככל שיוגשו ערעורי-משיב נוספים.

13.

לנוכח האמור, סבורני כי הכף נוטה במובהק לעבר מסקנה פרשנית שלפיה הגשתו של ערעור-משיב לא מאפסת מחדש את מסגרת הזמנים להגשת ערעורי משיב נוספים. משכך, עמדתי היא כי מקום בו חלפו למעלה משישים ימים ממועד המצאת הערעור העיקרי או ממועד השלמת הליכי הפקדת הערובה בו, לפי המאוחר, לא קנויה למי מבעלי הדין זכות דיונית להגשת ערעור-משיב מכוח תקנה 137(ב), וזאת גם אם הוגשו ערעורי-משיב על-ידי בעלי דין אחרים.

14.

ייטען הטוען, ובמידה לא מבוטלת של צדק, כי מסקנה פרשנית זו עשויה במקרים מסוימים לפגוע באופן ממשי בזכויותיו הדיוניות של בעל-דין, אשר חזית המחלוקת בערכאת הערעור נפתחה נגדו לראשונה רק בערעור-המשיב שהוגש על-ידי בעל-דין אחר, ולא בערעור העיקרי, כפי שארע בענייננו-שלנו.

עם זאת, ניתן לרפא פגיעה דיונית זו, במקרים המתאימים, באמצעות הכלי הדיוני של הארכת מועד , ואפרט:

כידוע, סמכותו של בית המשפט להאריך את המועד להגשת ערעור, לרבות ערעור-משיב מכוח תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין, מעוגנת בתקנה 176(ב) לתקנות, הקובעת כי תנאי למתן ארכה כאמור הינו כי מתקיימים "טעמים מיוחדים" המצדיקים זאת. דעתי היא כי אם עולה בידו של אחד מבעלי-הדין להליך הערעורי להראות כי חזית המחלוקת נגדו בערכאת הערעור נפתחה לראשונה בערעור-משיב שהגיש בעל-דין אחר, ולא בערעור העיקרי, די יהיה בכך, ככלל, כדי לגבש טעם מיוחד למתן ארכה, ומן הראוי לנהוג במקרים מסוג זה ברוחב לב.

בהמשך לדברים האמורים אציין, כי שימוש בכלי הדיוני של הארכת מועד

הינו עדיף על פני הפרשנות המאפשרת הגשה של ערעורי משיב "בשרשור", לנוכח שני טעמים מרכזיים: ראשית , ארכה להגשת ערעור ניתנת תמיד רק לאחר הפעלת שיקול דעת פרטני המתמקד בנתוניו הקונקרטיים של ההליך. המסלול הדיוני של הארכת מועד יפתח אפוא פתח להגשת ערעורי-משיב נוספים, גם בחלוף המועד הקבוע בתקנה 137(ב), רק במקרים המצדיקים זאת, כגון אם חזית המחלוקת כלפי בעל דין מסוים נפתחה לראשונה רק בערעור-המשיב הראשון בזמן. מנגד, המסלול הדיוני של הארכת מועד, המותיר כאמור בידי בית המשפט שיקול דעת, ימנע הגשת ערעורי-משיב מטעם בעלי-דין המבקשים לעשות כן מטעמים טקטיים גרידא ומבלי שקיימת לכך הצדקה דיונית ממשית. שנית , המסלול הדיוני של הארכת מועד עשוי לקצר את המועדים להמשך בירור ההליך. זאת, משום שבעת הפעלת סמכותו להארכת מועדים, אין בית המשפט מוגבל בפרקי-הזמן הקבועים בתקנות והוא רשאי להאריך את המועד להגשת ערעור-משיב נוסף, בתוך פרקי זמן קצרים יותר משישים ימים. בכך ניתן לאפשר לצדדים כולם לממש את זכויותיהם הדיוניות, ובתוך כך לקדם את הטיפול בהליכים הערעוריים ביתר מהירות ויעילות.

סיכום

15.

הסוגיה הדיונית שהתעוררה במקרה דנן הינה האם הגשת ערעור-משיב מטעם אחד מבעלי הדין להליך "מאפסת" את מסגרת הזמנים הקבועה בתקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין, באופן המאפשר לבעלי דין נוספים, אשר טרם הגישו ערעור מטעמם, להגיש ערעור בתוך שישים ימים מיום המצאת ערעור-המשיב או מיום השלמת הליכי הפקדת הערובה בו, לפי המאוחר.

את גישתי בנדון ניתן לסכם כדלקמן:

פרשנות לתקנה 137(ב) אשר לפיה בכל פעם שמוגש ערעור מטעם משיב בהתאם לתקנה זו, מתאפסת מחדש מסגרת הזמנים להגשת ערעורי-משיב נוספים, חותרת תחת החשיבות הרבה שיש לסיום התדיינויות משפטיות בתוך פרק זמן סביר. על כן, לשיטתי, לא קיימת לבעלי הדין זכות קנויה להגשת ערעור-משיב מכוח תקנה 137(ב) אם חלפו למעלה משישים ימים ממועד המצאת הערעור העיקרי , או ממועד השלמת הליכי הערובה בו, לפי המאוחר.

עם זאת, אין להתעלם מכך שבמקרים מסוימים (אך לא בכולם), פרשנות זו לתקנה 137(ב) עשויה לפגוע בזכויותיו הדיוניות של בעל-דין, אשר חזית המחלוקת נגדו בערכאת הערעור, נפתחה

לראשונה

בערעור-משיב שהגיש בעל-דין אחר. ניתן לרפא פגיעה דיונית זו בדרך של מתן ארכה להגשתו של ערעור משיב נוסף. זאת, תוך הפעלת שיקול דעת פרטני בהתאם לנתוניו של ההליך ולאחר בחינה אם מתקיימים במקרה המסוים "טעמים מיוחדים" המצדיקים את מתן הארכה. מן הראוי לנהוג בהקשר זה ברוחב לב, אם אכן מוכח כי חזית המחלוקת החדשה

נפתחה לראשונה

בערעור-המשיב המוקדם בזמן, ולא בערעור העיקרי .

16.

ומן הכלל אל הפרט: משהוגש ערעור-המשיב על-ידי האגודה, לא "התאפסה" מחדש מסגרת הזמנים להגשת ערעור-משיב נוסף, מטעם יעקב . זאת, בהתאם לפרשנות האמורה לתקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין. עם זאת, מאחר שעלה בידו של יעקב להראות, כי ערעור-המשיב שהגישה האגודה פתח כנגדו לראשונה

חזית מחלוקת בערכאת הערעור, שלא הייתה קיימת בערעור העיקרי, סבורני כי קמה הצדקה בנסיבות המקרה ליתן ל יעקב הארכת מועד להגשת ערעור-משיב גם מטעמו כנגד פסק-הדין.

אשר על כן, נקבע בזאת כי בנסיבות העניין רשאי יעקב

להגיש ערעור-משיב מטעמו כנגד פסק-הדין, עד ליום 24.2.2022. לאחר הגשת הערעור יינתן צו סיכומי טענות מתוקן. על כן, ובשים לב לבקשת הצדדים מיום 30.1.2022, המועדים להגשת סיכומי הצדדים מוארכים בשלב זה עד למתן החלטה אחרת.

בנסיבות העניין לא ייעשה אין צו להוצאות.