ע"א 2725/11 פלוני נ. פלוני

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ר' לבהר-שרון , להלן: בית המשפט ) מיום 27.3.2011, שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער בע"א 39186-01-10.

1.

בבית המשפט מתנהל ערעור על פסק דין של בית משפט השלום שעילתו התחייבות חוזית בין בעלים שווים בחברה - הם בעלי הדין בערעור - שהיו שותפים בעבר במשרד עורכי-דין. המערער הגיש בקשה לפסילת בית המשפט מלדון בערעור שהגיש בטענה כי דבריו בדיון מיום 3.2.2011 מצביעים על נעילת דעתו לפיה יש לדחות את הערעור עד כי לא היתה בידיו האפשרות לשכנע בצדקת טענותיו. המערער הוסיף כי

המלצת בית המשפט למשוך את הערעור מצביעה גם היא על גיבוש עמדתו בדבר המחלוקת בטרם הדיון, באופן שאינו מאפשר לו לשמור על האובייקטיביות הדרושה לניהול הערעור.

2.

בית המשפט דחה את בקשת הפסלות. בית המשפט קבע כי הביע את דעתו הלכאורית בדיון כדי לאפשר לבעלי הדין לשקול את עמדתם, במיוחד כאשר מדובר בערעור על פסק דין המבוסס כולו על קביעות עובדתיות וקביעות של מהימנות. בית המשפט קבע כי דבריו אינם יוצרים חשש למשוא פנים, וכי אין מדובר ב"משחק מכור". בית המשפט הוסיף כי העובדה שלאחר שבדק את החומר שהונח לפניו, הביע דעתו לגבי סיכויי הערעור והמליץ למערער לחזור בו מהערעור, אינה מאפשרת לו לבקש לפסול את בית המשפט כדי לנסות מזלו לפני מותב אחר. עוד קבע בית המשפט כי אף אין בהערה מצידו לגבי כדאיות הגשת ההליך כדי להביא לפסילתו. בית המשפט הדגיש כי לא קיים ולא הוכח כל חשש ממשי למשוא פנים, חרף הערותיו האמורות. בית המשפט הבהיר כי בא-כח המערער ביקש הפסקה כדי להיוועץ במרשו נוכח ההצעה, ומשסירב לה נשמעו טענותיו באריכות, כמו גם טענות המשיב. משכך, דחה בית המשפט את הבקשה תוך חיוב המערער בתשלום הוצאות.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

3.

המערער שב וטוען בערעור כי היה על בית המשפט לפסול עצמו מלשבת בדין, וכי בית המשפט כלל לא התייחס לנימוקי הפסילה שהעלה. לדבריו, מדברי בית המשפט בדיון עולה באופן מפורש כי גיבש דעה קדומה לגבי מהות הצדדים והעניין הנדון לפניו, באופן שיש בו כדי להצביע על אפשרות ממשית כי נבצר ממנו לשפוט בעניין באובייקטיביות הדרושה. כך, בפתח הדיון ציין בית המשפט כי פירוקי שותפות של משרדי עורכי-דין מגיעים לפניו כל הזמן, וכי יש לעצור זאת, ובהמשך הדברים המליץ למערער לחזור בו מהערעור. לטענת המערער, אין כל קשר בין היותם של בעלי הדין שותפים לשעבר במשרד עורכי-דין לבין הערעור המתנהל בבית המשפט. המערער טוען כי גם בסיום הדיון בערעור, חזר בית המשפט וציין כי מגיעים לפניו תיקים של עורכי-דין שהחליטו לפרק את השותפות ביניהם וכי צריך לעצור תופעה זו, וחבל שהמערער לא חזר בו מהערעור. המערער טוען עוד כי בית המשפט הוסיף שפסק הדין שייתן יהיה קשה ויכלול הוצאות. מדברים אלה עולה, לדעת המערער, כי בית המשפט גיבש דעתו ונעל דעתו בטרם החל הדיון באשר לנושא המחלוקת שבין בעלי הדין, כי יש לעצור דיונים בעניין זה, ולא שינה דעתו, חרף מתן הסבר מפורש בדבר מהות המחלוקת. המערער טוען עוד כי אף אם אכן מדובר בסכסוך בין שני עורכי-דין במסגרת פירוק המשרד המשותף, הרי שבית המשפט נעול בדעתו שלא לדון בסכסוך ולכן יש לפסול אותו מלדון בערעור.

4.

המשיב 1 הגיש תשובתו לערעור. לדעתו יש לדחות את הערעור על הסף, ולחלופין, לגופו. לדברי המשיב מדובר בערעור סרק שהוגש ממניעים זרים, אשר תכליתו היחידה היא לסרבל ולעכב את ההכרעה בערעור. המשיב מוסיף כי המערער נמנע מלצרף את פרוטוקול הדיון בניגוד לדין, ולא בכדי. לגופן של טענות המשיב בדעה כי לא קמה עילת פסלות וכי מטענות המערער עצמו עולה שלא קיים חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים נגדו מצד בית המשפט. לדבריו, בית המשפט הסב את תשומת לב בא-כח המערער לקשיים משפטיים העולים מהחומר שהונח לפניו והציע לו לשקול האם ברצונו למשוך את הערעור. לאחר שבא-כח המערער ביקש וקיבל הפסקה קצרה כדי להתייעץ, העיר בית המשפט, אגב אורחא ובאופן כללי, כי ריבוי ההליכים המשפטיים המגיעים לפתחו של בית המשפט הנוגעים לסכסוכים בין עורכי-הדין לבין עצמם הוא מטריד ומצער ומן הראוי לנסות וליישב סכסוכים מסוג זה מחוץ לכתלי בית המשפט. בא-כח המערער ביקש לקיים את הדיון בערעור לגופו ובית המשפט נעתר לבקשה. לאחר שהצדדים טענו את מלוא טענותיהם קבע בית המשפט כי פסק הדין יישלח, וציין כי לאחר שמיעת בעלי הדין הוא סבור כי מוטב היה לו ניאות המערער לקבל את המלצתו. המשיב טוען כי בניגוד לטענת המערער ההחלטה בבקשת הפסלות מנומקת ומבוססת דיה. לדעתו, אין כל חשש לקיומו של משוא פנים כלפי מי מבעלי הדין בהתחשב בעובדה שלשניהם אותו משלח יד, הערתו (המוכחשת) של בית המשפט בעניין זה לא כוונה אל המערער אישית. המשיב מציין כי המערער מרבה בהגשת בקשות לפסילת שופטים.

5.

דין הערעור להידחות. התבטאויות בית המשפט במהלך הדיון אינן אלא דברים שנאמרו לשם ייעול הדיון במסגרת ניסיונותיו של בית המשפט לסיים את המחלוקת בטרם נשמעו טיעוני בעלי הדין. אין בהם כדי להצביע על גיבושה של דעה קדומה מצד בית המשפט במחלוקת ביניהם. הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט רשאי להביע את דעתו על סיכויי ההליך - דעה שהיא רק בבחינת השערה לכאורה לפי שלב השמיעה שבו נתון ההליך השיפוטי (השווה: ע"א 11831/05 עמיחי ניסנוב נ' ראובן שבתאי (לא פורסם, 9.2.20069). אף אין להיתפס לכל הערה, המלצה או הצעת פשרה המועלות על ידי השופט במהלך הדיון כדי ללמוד ממנה על קיומה של דעה קדומה, כביכול. מקובל ורגיל הוא שבית המשפט מבקש להסביר למתדיין שלפניו כי כדאי לו לסגת מהליך בו תהיה כרוכה הוצאה מיותרת, ולכן אין בהבעת דעה מצד בית המשפט בנוגע לקשיים משפטיים המתגלים בכתבי הטענות של מי מבעלי הדין, על בסיס החומר המצוי בתיק ובטרם נשמעו טענותיהם, כדי להוות עילה לפסילתו. זאת אפילו התבטא בית המשפט לגבי ההוצאות הצפויות ((השווה: ע"א 2374/96 יצחק לופטין נ' מוניק נועם (לא פורסם, 23.4.1996)). ויודגש, אם דעה זו היא לכאורית בלבד ובית המשפט פתוח לאימוצה של דעה שונה, אין בעצם הבעת הדעה כדי לפסול את בית המשפט מלשבת בדין. האיסור אינו על דעה קודמת, הוא על דעה קדומה (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 192, 194 (2006)).

6.

עוד אוסיף כי ההערות המיוחסות לבית המשפט, ככל שנאמרו, ביחס לסכסוכים בין עורכי-הדין, לא באו לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון שכלל לא צורף לערעור, ומשכך, דין טענות המערער בעניין זה, להידחות (לעניין ההנחה כי פרוטוקול הדיון משקף את שאירע במציאות ראה: ע"א 8040/09 אניס טרביה נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 13.12.2009); יגאל מרזל, לעיל

בעמוד 85).

המערער יישא בהוצאות המשיב 1 הוצאות בסך של 7,500 ₪.