ע"א 3246/16 סיהאם חנפי נ. זויה מרג'יה

1.בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי נצרת (השופט י' בן-חמו ) בפש"ר 216/07 מיום 23.2.2016. עניינה של ההחלטה – הזכויות בנכס מקרקעין שבבעלותו של החייב, איברהים מרג'יה, ואשתו.

רקע

2.בין המבקשת ובין החייב ואשתו נכרת בשנת 2006 הסכם לרכישת נכס המקרקעין. לאחר מכן, ביום 21.5.2007, הוכרז החייב כפושט רגל, ומאז התנהלו הליכים שונים באשר להסכם זה. העובדות בפרשה זו מסועפות, והמחלוקות העובדתיות מרובות. בתמצית הרלבנטית לענייננו – הנאמן הגיש בקשה לביטול ההסכם, משום שלטענתו הנכס נמכר תוך העדפה פסולה; לאחר מכן, הגיעו הנאמן וב"כ המבקשת להסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 19.9.2010 לפיו יחזור בו הנאמן מבקשתו לביטול הסכם המכר, תמורת תשלום נוסף של 600,000 ₪ שהמבקשת תשלם לקופת פשיטת הרגל (להלן: הסכם הפשרה ). ברם, לאחר מכן פנתה אשת החייב לבית המשפט והעלתה טענות שונות, וביניהן כי הסכם המכר היה הסכם פיקטיבי, שהסכומים שהועברו במסגרתו היו סכומי הלוואה, וכי היא שילמה למבקשת סכום של 900,000 ₪ כהחזר להלוואה זו; משכך, עתר הנאמן לביטול ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין, וכן לחייב את המבקשת להשיב לקופת פשיטת הרגל סך של 900,000 ₪.

3.בית המשפט המחוזי בחן את טענות הצדדים, עיין במסמכים ובראיות שהוצגו לו, ושוכנע כי יש לקבל את בקשתו של הנאמן. מבחינה עובדתית ומשפטית הכריע בית המשפט כך:

(א) הסכם המכר שבין המבקשת ובין החייב ואשתו נחתם למראית עין, כדי למנוע מהנושים לשים ידם על הנכס; כל הצדדים קשרו קשר ביניהם להצגת מצג שווא לפני הנאמן ולפני בית המשפט, כאילו מדובר בהסכם מכר, שעה שלמעשה הכספים שהועברו במסגרתו היו כספי הלוואה.

(ב) החייב ואשתו החזירו את ההלוואה למבקשת, ולכל הפחות את עיקרה, בסך של 900,000 ₪. הסכום המדויק שהוחזר יתברר ככל שהמבקשת תגיש תביעת חוב.

(ג) סך של 600,000 ₪ שהועבר מן המבקשת לקופת פשיטת הרגל, במסגרת הסכם הפשרה, הוא למעשה סכום כספי של החייב ששולם למבקשת. סכום זה הועבר למבקשת כהעדפת נושים פסולה, ולכן הוא שייך לקופת פשיטת הרגל; בנוסף, חייבת המבקשת (ובנה) להשיב לקופת הפש"ר כל סכום נוסף שקיבלה על חשבון החזר ההלוואה מעבר ל-600,000 ₪ הללו, ככל שהתקבל לאחר מתן צו הכינוס לחייב. סכום זה יתברר, כאמור, על-ידי הנאמן, כאשר תגיש המבקשת תביעת חוב.

בקשת רשות הערעור ובקשת עיכוב הביצוע

4.המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה, וכרכה עמה בקשה לעיכוב ביצועה. כהערה מקדמית אציין, כי ההחלטה דנן ניתנה ביום 23.2.2016, ואילו הבקשה הוגשה ביום 17.4.2016. לסוגיית מועד ההגשה אין זכר בבקשה, למעט תוספת שהוסיפה המבקשת בכתב-יד ובה נאמר "וידענו על ההחלטה ביום 16.3.2016" . הדבר נטען ללא אסמכתאות כלשהן או תצהיר, ומשכך הוריתי בהחלטתי מיום 18.4.2016 על מחיקת הבקשה. למעלה מן הצורך ציינתי שם, כי מעיון במערכת 'נט המשפט' עולה שב"כ המבקשת עיין בהחלטה כבר למחרת הינתנה, ביום 24.2.2016.

5.המבקשת מיהרה להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה, מגובה בתצהיר, ובה צרפה אסמכתאות לכך שההחלטה הומצאה לה רק ביום 16.3.2016. כמו כן טענה, כי אין בכך שבא-כוחה עיין בהחלטה במערכת 'נט המשפט' בכדי להשפיע על המועד שבו היא רשאית להגיש את הבקשה. נעתרתי לבקשה 'להחיאת' ההליך.

6.בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה נטען כי סיכויי הערעור גבוהים, נוכח שגיאותיו של בית המשפט המחוזי. בין היתר, נטען כי הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ואושרר לאחר מכן בהחלטה שיפוטית נוספת, ומשכך יש מעשה בית דין בעניין, ולא ניתן לבטלו. שנית, לא היה מקום ליתן מעמד לאשת החייב בהליך שאינה צד פורמלי בו. שלישית, הסעד שביקש הנאמן הוא ביטול הסכם הפשרה וחיוב המבקשת בתשלום 900,000 ₪, אך בית המשפט ביוזמתו נזקק לשאלת זכויותיה של המבקשת בנכס והכריע בעניין זה הכרעות שחרגו מן המחלוקת שבין הצדדים. כלל הטענות הללו, כמו גם טענות נוספות שנטענות במסגרת הבקשה, מלמדים כי קיים סיכוי לבקשת רשות הערעור ברמה המספקת להורות על עיכוב ביצוע. לעניין מאזן הנוחות נטען כי אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין ייגרם למבקשת עיוות דין, שכן ייווצר מצב עובדתי מוגמר שיהיה קשה לשנותו. זאת, משום שכבר הוגשה בקשה מוסכמת מטעם החייב והנאמן למתן הפטר. או אז תחולק קופת הכינוס ולא ניתן יהיה להשיב את מצב הדברים לקדמותו.

7.המשיבים התנגדו לבקשה, תוך שהם טוענים שהמבקשת אינה עומדת בדרישות לעיכוב ביצוע, הן משום שסיכויי הערעור נמוכים, הן משום שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה. באשר לסיכויי הערעור, צוין כי ההחלטה מפורטת, מנומקת, ומבוססת על קביעות עובדתיות רבות. במסגרת ההחלטה הטיח בית המשפט האשמות כבדות כלפי ב"כ המבקשת, ואף ייתכן שהוא הגיש את בקשת רשות הערעור מבלי שהמבקשת עצמה מודעת לכך; לבקשות כלל לא צורף תצהיר מטעמה. בית המשפט התייחס בהחלטתו לסמכותו לבטל את הסכם הפשרה, לצרף את אשת החייב להליך, ולקבוע את כל אשר קבע, והסיכוי כי ערכאת ערעור תתערב בכל אלו הוא סיכוי נמוך. באשר למאזן הנוחות נטען כי אין כל עילה לעיכוב הביצוע. הסכום של 600,000 ₪ כבר מצוי בקופת הכינוס, וגם אם ייקבע שהסכם הפשרה תקף – הוא ייוותר שם; יתרת הסכום תתברר רק בעתיד, ככל שתוגש תביעת חוב. כמו כן ציין הנאמן, כי אין קשר הכרחי בין מתן הפטר לבין חלוקת דיבידנד מקופת הכינוס, וזו לא צפויה להתרחש בקרוב.

8.נוסף על טענות אלו טען הנאמן, כי דין הבקשה כולה להימחק על הסף וזאת לנוכח מועד הגשת הבקשה. לטענת הנאמן, לפי תקנה 497ג לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, יש לראות בצפייתו של ב"כ המבקשת בהחלטה כמועד ההמצאה, ומשכך אין כל עילה לדון בבקשה.

הכרעה

9.דין הבקשה להידחות. מבלי להיכנס לסיכויי ההליך הערעורי לעומקם, נראה שהללו אינם גבוהים; חלק מן הטענות מכוון כלפי החלטות שיפוטיות שניתנו בעבר, ואף הוגשו בעניינן בקשות רשות ערעור (למשל: רע"א 3508/13 חנפי נ' מרג'יה

(16.7.2013)); חלקן מתייחס לקביעות העובדתיות של בית המשפט. מכל מקום, גם אם אניח שלבקשה סיכויים מסוימים, הרי שאין כל הצדקה לעכב את ביצוע ההחלטה. זאת, הן בשל כך שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת, הן בשל שיקולים שביושר.

10.כאמור, הסך הכספי של 600,000 ₪ כבר מצוי בקופת הכינוס, ועל פני הדברים גם לפי עמדת המבקשת יישאר סכום זה בקופה. אין סכום כספי נוסף שעל המבקשת לשלם בשלב זה, למעט הוצאות המשפט, שאין כל הצדקה לעכב את העברתם (השוו: ע"א 388/16 ברזל נ' מוסדות נחמת ציון ירושלים (בפירוק) , פסקה 20 (20.1.2016)). עצם הקביעה כי הסכם המכר והסכם הפשרה בטלים אינה יוצרת תוצאות בלתי הפיכות בשלב זה, אף אם יינתן הפטר בקרוב. די באמור כדי לדחות את הבקשה.

11.על כך אוסיף, כי גם שיקולים שביושר מורים שאין לעכב את ביצוע ההחלטה, וזאת גם אם מאזן הנוחות היה נוטה לטובת המבקשת. הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ביותר. בין אם יש לראות בעיון במערכת 'נט המשפט' משום המצאה כדין, בין אם לאו – ברי כי המבקשת הייתה מודעת להחלטה למעלה מחמישים ימים לפני שהוגשה הבקשה. הדבר מעיד כשלעצמו שאין שום דחיפות בבקשת עיכוב הביצוע, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה; לעתים נדירות, די בשיקול זה אף בכדי לדחות את בקשת רשות הערעור עצמה (ראו: רע"א 6819/15 אהרן נ' רובע 1 בע"מ , פסקה 36 (18.12.2015)). מעבר לכך, המבקשת ציינה על גבי בקשתה כי 'ידענו'

על ההחלטה רק ביום 16.3.2016. גם אם ההחלטה הומצאה לה ביום זה, וגם לשיטתה שאין בכך שבא-כוחה עיין בהחלטה ביום 24.2.2016 כדי לשלול את זכותה להגשת הבקשה, הרי שיש בכך משום הסתרת פרטים מהותיים מבית המשפט; התנהלות שגם בגינה ניתן לדחות את בקשת עיכוב הביצוע. עוד אוסיף, כי בקשת עיכוב הביצוע הוגשה 'במעמד צד אחד', וזאת בניגוד להנחיות נשיאת בית המשפט העליון, שלפיהן יש לבקש את תגובת הצד שכנגד בטרם מוגשת בקשה כזו (רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי (25.12.2007)).

12.בשולי הדברים אעיר כי טענת הנאמן לפיה עיון ב"כ המבקשת בהחלטה ביום 24.2.2016 מהווה המצאה כדין, ולפיכך יש לדחות את הבקשה על הסף, מעוררת שאלה. כמו כן, מתעוררת השאלה אם המבקשת נקטה בהליך ערעורי מתאים, ואם לא היה עליה להגיש על ההחלטה ערעור בזכות. לצורך הדיון וההכרעה בשתי שאלות אלו, תועבר בקשת רשות הערעור לעיון רשם בית משפט זה.

13.סוף דבר, בקשת עיכוב הביצוע נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך של 6,000 ₪, שיחולקו באופן שווה בין המשיבים 1-2, הנאמן והכנ"ר. בקשת רשות הערעור תועבר לעיון רשם בית המשפט, בהתאם לאמור בסעיף 12 לעיל.