פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"א
7490/17
לפני:
כבוד הרשמת שרית עבדיאן
המערער:
דן כוכבי
נ ג ד
המשיבים:
1. כונס הנכסים הרשמי
2. יואב שרון, עו"ד
3. יהונתן כוכבי
4. צביה כוכבי
בקשה למחיקת ערעור
החלטה
1.
הבקשה שבכותרת, למחיקת הערעור, שהוגשה מטעם המשיב 1 הוא הנאמן שמונה לנכסי המערער (להלן: הנאמן ), הועברה לטיפולי בשל חילופים בלשכת הרשמים.
2.
הערעור מכוון נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 5.9.2017, אשר אישר לנאמן לחתום בשמו של המערער על הסכם פשרה בהליך אחר המתנהל בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 25973-09-11 (להלן: ת"א 25973-09-11 ) שהמערער הוא צד לו. טענת הנאמן וכונס הנכסים הרשמי הייתה כי החתימה על ההסכם עתידה להשביח את אחד מהנכסים שקיבל המערער בירושה.
3.
הבקשה שלפניי למחיקת הערעור על הסף נסמכה על שני נימוקים: האחד, שהערעור הפך לתיאורטי מאחר שהמגעים לחתימה על הסכם הפשרה ממילא לא צלחו מטעמים אחרים; והשני, עניינו דרך ההשגה על החלטת בית המשפט המחוזי שלטענת הנאמן צריכה להיות באמצעות קבלת רשות ערעור.
4.
כבר בפתח הדברים אציין כי דומה שיש צדק בטענת הנאמן לפיהן הערעור הפך לתיאורטי. עיון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הדן בת"א 25973-09-11 מיום 4.7.2018 מעלה כי הניסיונות להגיע בתיק זה לפשרה נכשלו, מסכת הבאת הראיות הסתיימה והתיק נקבע לסיכומים. משכך, דומה כי הערעור אשר מכוון נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי לאשר את חתימת הנאמן על הסכם הפשרה בת"א 25973-09-11 הנ"ל, אכן הפך לתיאורטי. יחד עם זאת, נוכח סדרי העבודה הנוהגים בבית משפט זה, לפיהן טענה זו אינה ממין הטענות אשר מצדיקות סילוק על הסף על ידי רשם בית המשפט, ו"מיקומה הגאומטרי" הנכון הוא במסגרת הדיון בערעור גופו (ראו, למשל: ע"א 2618/16 פורת נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פסקה 1(ב) (19.3.2017), וההפניות שם), לא ראיתי למחוק את הערעור על הסף מטעם זה. לא למותר לציין כי ניסיונות להביא את המערער למחיקת הערעור (ראו החלטותיי מימים 20.8.2018 ו- 16.9.2018) לא צלחו, וביום 17.9.2018 הוא הודיע כי הוא עומד על הערעור. מכל מקום ולמען הסר ספק, מובהר כי טענותיו של הנאמן בעניין זה שמורות לו.
5.
נוכח האמור, אין מנוס מלקבל הכרעה בשאלה האם למערער זכות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 5.9.2017. לאחר שעיינתי בדבר אני סבורה כי התשובה לשאלה זו חיובית.
6.
כידוע, החלטות של בית המשפט של פשיטת רגל המהוות "צו בפשיטת רגל" ניתנות לערעור בזכות לפני בית משפט זה (סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980). מנגד, על החלטות בעלות אופי דיוני והחלטות הנשענות על עקרונות משפטיים כלליים, אף אם ניתנו במהלכו של הליך פשיטת רגל, חלים כללי הערעור הרגילים המבחינים בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת". על פי מבחנים אלו תסווג החלטה כ"פסק דין" מקום בו בית המשפט הכריע בגדרה באופן סופי במחלוקת שיש לראות בה משום "יחידה דיונית" העומדת בפני עצמה.
7.
בענייננו, איני נדרשת להכריע בשאלה האם החלטתו של בית המשפט המחוזי המאשרת לנאמן לחתום על הסכם הפשרה מהווה צו בפשיטת רגל, שכן סבורני כי גם לפי כללי הערעור הרגילים מדובר בהחלטה המקימה ערעור בזכות. החלטתו של בית המשפט המחוזי מסיימת את ההתדיינות בין הצדדים במחלוקת תחומה שעניינה חתימת הנאמן על הסכם הפשרה בת"א 259713-09-11. הלכה למעשה, יש בהחלטה זו כדי לסיים את ההתדיינות של המערער בת"א 259713-09-11 , ואף מבחינה זו היא בעלת "משקל סגולי" של פסק דין. אשר על כן, סבורני כי יש לראות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי יחידה דיונית נפרדת העומדת בפני עצמה שהערעור עליה הוא בזכות (ראו והשוו: רע"א 7311/10 כהן נ' דדון , פסקה 2 (19.06.2011); ע"א 150/16 פלג נ' קאופמן , פסקה 6 (31.7.2106); רע"א 3354/16 סבג נ' בנטון סיגל - הנאמנת לנכסי סבג , פסקה 7 (31.7.2016)).
8.
אשר על כן, לא ראיתי לדחות את הערעור על הסף. בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו.
9.
המזכירות תתייק עותק מהחלטתי זו בתיקי השופטים.
ניתנה
היום, י"א בתשרי התשע"ט (20.9.2018).
שרית עבדיאן
ר ש מ ת