ע"א 7490/17 דן כוכבי נ. כונס הנכסים הרשמי

השופט א' שטיין:

1.

לפנינו שני ערעורים שהדין בהם אוחד:

א.

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו שניתנה ביום 5.9.2017 בתיק פש"ר 1125/09 (השופט נ' שילה ). החלטה זו, שהיא כפסק דין לפי מהותה, אישרה לנאמן לחתום על הסכם פשרה בנוגע לנכס הקדש הנוגע להליך, אשר נדון בת.א. 25973-09-11 (מחוזי מרכז-לוד), כמתואר באותו הסכם שאושר. ערעור זה ייקרא להלן הערעור הראשון .

ב.

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו שניתן ביום 28.3.2018 בעש"א 16255-12-16 ובעש"א 27691-12-16 (השופט נ' שילה ). בפסק דין זה, דחה בית המשפט את השגותיו של המערער (להלן: החייב ) על החלטת המנהל המיוחד (להלן: המנהל ) לדחות את טענותיו בדבר קיזוז אשר הועלו ביחס לחובו למשיב 1 (להלן: הנושה ) במסגרת הליך פשיטת-הרגל של החייב שאחרי צו כינוס (להלן: הליך הפש"ר ). ערעור זה ייקרא להלן הערעור השני או הערעור , לפי ההקשר.

2.

הסכם הפשרה עליו נסובה ההחלטה קמא מושא הערעור הראשון בוטל ואיננו עוד. משכך הוא הדבר, בטל טעמו של הערעור הראשון ודינו דחייה.

3.

בגדרי הערעור השני, ע"א 3908/18, העלה החייב טעונת רבות, חלקן ממן העניין וחלקן שלא ממן העניין. לדבריו, הליך הפש"ר שמתקיים בעניינו איננו חוקי, מאחר שאיננו חדל פירעון, והחוב המיוחס לו על ידי הנושה איננו חוב אמתי והוא ממילא מקוזז על ידי כספים שמגיעים לו – לחייב –

מהשכרת דירתו שהנושה קיבל לידיו (להלן: טענת הקיזוז ).

4.

בטענתו הראשונה של החייב לא נוכל לעסוק מאחר שאינה עוד עומדת על הפרק לאחר שהחייב הוכרז פושט רגל בהליך קודם שהסתיים לפני זמן רב. עניינו של הערעור שמונח לפנינו הוא אחד החובות אשר נדון, והוכרע כפי שהוכרע, בהליך הפש"ר. חוב זה צמח מההלוואה בסך של 162,000 ₪ שהנושה נתן לחייב בשנת 1996 ושלטענת הנושה לא נפרעה. את טענתו זו הוכיח הנושה בפני המנהל, אשר שיערך את החוב בהתאם להצמדתו לשערו של דולר ארה"ב, לריבית ההסכמית של 10% לשנה ולריבית הסטטוטורית הקבועה בסעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ). כנגד החוב, העלה החייב את טענת הקיזוז, אולם המנהל דחה אותה מחוסר הוכחות מאחר שזו לא נתמכה בשום אסמכתא כתובה. על החלטה זו של המנהל הגיש החייב ערעור לבית משפט קמא, ואילו הנושה הגיש לבית משפט קמא ערעור משל עצמו בו ביקש לתקן את המועד שנקבע על ידי המנהל להפסקת תחולתה של הריבית ההסכמית ולהחלפתה בריבית הסטטוטורית לפי סעיף 134(א) לפקודה. בית משפט קמא דן בערעורים אלה במאוחד. ערעורו של החייב נדחה, ואילו ערעורו של הנושה בנוגע לקביעת המועד הנ"ל התקבל; ומכאן הערעור שלפנינו, שבחלקו הענייני (להבדיל מהטענות שלא ממן העניין) מלין על דחייתה של טענת הקיזוז.

5.

בית משפט קמא דחה את טענת הקיזוז באשרו את קביעת המנהל כי החייב, שעליו מוטל הנטל להוכיח את זכות הקיזוז הנטענת על ידיו, לא הרים את הנטל ואף לא הביא שום אסמכתא כתובה לתמיכה בטענתו. כמו כן ציין בית המשפט בפסק דינו, כי החייב לא הביא שום ראיה כתובה לביסוס טענתו גם בגדרי ההליך שהתקיים לפניו. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט כי המנהל הפעיל את שיקול דעתו כדבעי שכן דחייתה של טענת הקיזוז התבקשה מאליה.

6.

בקביעתו זו של בית משפט קמא לא נפל שום פגם. הנטל להוכיח את זכות הקיזוז מוטל על בעל דין שטוען לקיומה ומבקש להפעילה (ראו, למשל: ע"א

2146/06 ברק נ' עו"ד ברוך אבוקרט – מפרק , פסקה 41 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה ) (18.11.10)). ברי הוא, כי נטל זה החייב לא הרים. באשר לקביעתו של בית משפט קמא בנוגע להחלת סעיף 134(א) לפקודה, שעניינו החלפת הריבית ההסכמית בריבית לפי סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 – החייב לא העלה ביחס אליה שום השגה; ולפיכך, אין סיבה שנדון בה כאן.

7.

כל הקביעות הללו הן קביעות נכונות ואין כל סיבה שנתערב בהן. בנסיבות אלו, לא נותר לנו אלא לקבוע, על יסוד האמור בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים אשר נקבעו בפסק הדין קמא, כי ממצאים אלה תומכים במסקנותיו המשפטיות של פסק הדין וכי אין לגלות במסקנות כאמור כל טעות שבדין.

8.

הנני מציע אפוא לחבריי כי נדחה את שני הערעורים וכי נחייב את המערער לשלם לכל אחד מהמשיבים בערעור השני, ע"א 3908/18, הוצאות בסך של 3,000 ₪. סכום ההוצאות נקבע על הצד הנמוך, וזאת הרבה לפנים משורת הדין.

ש ו פ ט

השופטת ע' ברון :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט ד' מינץ :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין .