ע"א 5804/02 אנט טייב נ. כונס הנכסים הרשמי

בפניי בקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל כנגד המבקשת, וזאת עד לקבלת החלטה בע"א 5804/02. הערעור הוגש כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בתיק פש"ר 1231/00, שם נדחתה בקשת המבקשת למתן צו כינוס נכסים, ולהכרזתה כפושטת רגל.

בתאריך 7.3.00 הגישה המבקשת בקשה למתן צו כינוס נכסים ולהכרזתה כפושטת רגל. בבקשה צויין כי סכום חובותיה מגיע לסך של מעל מיליון שקלים, כי תלויים ועומדים כנגדה 40 תיקי הוצאה לפועל ומספר נושיה עומד על 36. גדול נושיה של המבקשת הוא המשיב 2, פנחס פוטרמן, לו חבה המבקשת סכום העולה על שש-מאות אלף שקלים. מקור החוב בכספים שנלקחו מהמשיב 2 במירמה. בתאריך 12.9.93 הרשיע בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת נ' אחיטוב) את המבקשת במירמה ובהונאה בכרטיסי חיוב, וגזר על המבקשת 15 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי. כעולה מערעור המבקשת, על-פי פסק הדין הפלילי, הגיש המשיב 2 תביעה אזרחית, שתוצאתה לא צורפה למסמכי הבקשה, ופתח נגד המבקשת תיק הוצאה לפועל.

בתאריך 6.6.02 דחה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ש' ברוש) את בקשתה של המבקשת למתן צו כינוס נכסים, ולהכרזתה כפושטת רגל, וזאת מהטעם, שלא יינתן הפטר לחייב במידה והוא אשם במירמה. במקרה זה החוב נוצר במרמה, ולכן לא יינתן הפטר, ומשכך, אין כל טעם להתחיל בהליך של פשיטת רגל, שכל מטרתו להביא לידי פטור של החייב מהחובות, וזאת באמצעות מתן הפטר או הגעה להסדר נושים. בית המשפט קמא עיכב את הליכי ההוצאה לפועל למשך 30 ימים, וזאת לצורך הגשת ערעור. על החלטה זו ערערה המבקשת, ובמסגרת הערעור הגישה בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל המונחת לפניי.

בבקשתה הדגישה המבקשת את נסיבותיה האישיות הקשות – מצבה הרפואי, מצבה הכלכלי והעובדה שהיא מטפלת בנכדה, שהוא בן 17 שנה. עוד טענה, כי היא נרדפת על-ידי המשיב 2, עקב סירובה להמשיך בקשרים אינטימיים איתו. בערעור גופו טענה כי העובדה שהחוב הושג במירמה, עובדה עליה היא חולקת, אינה מסכלת באופן מוחלט את האפשרות למתן הפטר, ובית המשפט רשאי לפי סעיף 63(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם – 1980, להתלות את ההפטר לתקופה שימצא מתאימה. עוד טענה, כי במהלך הליכי פשיטת הרגל לא העלימה כל מידע מחוקרי כונס הנכסים הרשמי. בהחלטתי מיום 4.7.02 עיכבתי את הליכי ההוצאה לפועל עד מתן החלטה אחרת, והוריתי למשיבים להגיש את תגובתם לבקשה.

המשיב 1 התנגד לבקשת המבקשת לעיכוב ההליכים. ראשית, טען שהיה על המבקשת לצרף כמשיבים את כל הנושים השונים, ומשלא עשתה כן דין הבקשה להידחות על הסף. שנית, טען כי המבקשת נהגה בחוסר תום לב הן בתקופת יצירת החוב, והן במהלך הליכי פשיטת הרגל. חוסר תום לב זה שולל לחלוטין את אפשרותה של העוררת לזכות בצו כינוס נכסים ושתוכרז כפושטת רגל, לפיכך סיכוייה לזכות בערעור קלושים, ומשכך, בקשתה אינה עומדת בתנאים ההכרחיים המזכים בסעד זמני של עיכוב הליכים. המשיב 2 בתגובתו העלה מספר טענות בנוגע לאי-דיוקים, לטענתו, שעלו בבקשה.

בבוא בית המשפט להכריע האם לתת סעד ביניים שמעכב את הליכי ההוצאה לפועל, עליו לבחון את הנזק שייגרם לנושים במידה ויינתן הצו אל מול הנזק שייגרם למבקש במידה ויימשכו ההליכים באופן מיידי. בענייננו, המבקשת לא צירפה את הנושים כצדדים לבקשה, והסתפקה בצירופו של המשיב 2 שהוא הנושה העיקרי, לכאורה משאלה לא צורפו אין בידי בית המשפט אפשרות לשמוע את טענותיהם, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה על הסף (ראו לעניין זה בש"א 2496/92 ברנמילר נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם),

ע"א 4273/00 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם)). אולם בשים לב לכך שהנושה העיקרי שחובותיה כלפיו הם לב הבקשה לכינוס נכסים ופשיטת רגל צורף כמשיב לבקשה, אין בעובדה שלא צורפו שאר הנושים כשלעצמה עילה לדחייה על הסף. לגוף בקשת העיכוב, מבלי לנקוט עמדה לעניין סיכויי הערעור גופו, ניתן לומר כי על פני הדברים בלבד, טענת סיכויי הערעור אינה תומכת בבקשה באופן המצדיק מתן סעד זמני כמבוקש. יחד עם זאת, בהתחשב בנסיבות האישיות הקשות והחריגות להן טוענת המבקשת, נראה לי ראוי, וזאת לפנים משורת הדין, שההליכים כנגד המבקשת יעוכבו למשך תקופה קצרה כדי שהדיון בערעור יתקיים בטרם יחודשו הליכי ההוצאה לפועל.

מזכירות בית המשפט מתבקשת להעביר את התיק בהקדם לרשם בית המשפט, לצורך מתן החלטה בבקשת המערערת לפטור מאגרה ומערבון. לאחר השלמת הליכי הערבון תיקבע המזכירות מועד קרוב ככל האפשר לדיון בערעור. ניתן בזה צו לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל כנגד המבקשת, וזאת עד למועד הדיון שייקבע, כאמור.