ע"א 1561/03 ישראל דוד נ. כונס הנכסים הרשמי

1.המבקש עתר בפני בית המשפט המחוזי בחיפה למתן צו כינוס והכרזת פשיטת רגל. בבקשתו הוא פרט חובות בסכום העולה על 8 מיליון ש"ח שהגיעו ל-20 נושים. ביום 20.9.01 ניתן צו כינוס ובגדרו חויב המבקש לשלם סך של 1,000 ש"ח מידי חודש בחודשו. ביום 27.10.02 החליט בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה, תוך שהורה על ביטולו של צו הכינוס. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ובגדרו עותר הוא לעיכוב ההליכים הננקטים נגדו. המשיב - כונס הנכסים הרשמי - מתנגד לבקשה.

2.המשיב מעלה שלוש טענות כנגד הבקשה: ראשית, לאור תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), חובה היה על המבקש לפנות תחילה לערכאה הדיונית, ואך משנתקל בסירוב רשאי היה לפנות לערכאת הערעור. שנית, על המבקש היה לצרף את כל הנושים כמשיבים בבקשה. שלישית, למבקש אין סיכוי של ממש להצליח בערעורו, נוכח קביעתו של בית משפט קמא, כי פעל בחוסר תום לב. עתה נתייחס לטענות.

3.אין לקבל את הטענה, כי מוטלת הייתה חובה על המבקש לפנות תחילה לבית המשפט המחוזי, וכי דרכו לבית משפט זה נפתחת רק משסורבה בקשתו בערכאה הראשונה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן צו כינוס והכרזת פשיטת רגל. משנדחתה הבקשה אין משמעות לעיכוב ביצוע, שהרי עסקינן בהחלטה שלילית (זוסמן, סדר הדין האזרחי (ש' לוין, עורך, מהדורה שביעית, 864 (1995); בש"א 2496/92 ברנמילר נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם )). הדרך שיש לנקוט בה בסיטואציה זו הינה הגשת בקשה לערכאת הערעור למתן סעד זמני, כאמור בתקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי (החלה בענייננו מכוח תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי ולאור האמור בתקנה 2 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985). מכאן, שהמבקש נקט בדרך הדיונית הנכונה.

4.הטענה הדיונית הנוספת שהועלתה הייתה, כי חובה על המבקש לצרף כמשיבים לבקשה את נושיו, שהרי הם שייפגעו אם יינתן הסעד הזמני לו הוא עותר. איני רואה מקום להרחיב באשר לטענה זו (הנסמכת על מספר החלטות שניתנו בבית משפט זה; למשל, בש"א 2496/92 הנ"ל; ע"א 5804/02 טייב נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם)). אומר אך זאת, כי עלולות להתעורר שאלות שונות, שכן הכונס הרשמי הוא שמתייצב לדין בבית המשפט המחוזי בעת הדיון בבקשה לצו כינוס והכרזת פשיטת רגל, והוא שאמור לייצג, בין היתר, את האינטרס הקיבוצי של הנושים. יצוין, כי הנושים עצמם אמורים לקבל הודעה על הדיון בשאלה אם יוכרז החייב פושט רגל (סעיף 18א(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980). דיון זה אמור להערך לאחר תום שישה חודשים לפחות מיום מתן צו הכינוס (סעיף 18א(א) לפקודה). אם הנושים אינם מתייצבים לדיון בערכאה הראשונה, ובמציאות מצב זה אינו נדיר, קשה לראות מדוע תהא חובה לצרפם לעניין הבקשה המוגשת לערכאת הערעור, במיוחד כאשר הכונס הרשמי הינו ממילא משיב בערעור. מכל מקום, מאחר ולגופם של דברים דין הבקשה להדחות, איני רואה צורך להוסיף בענין זה.

5.הבקשה לעיכוב הליכים נתמכת בתצהירו של המבקש. בתצהיר נאמר, בין השאר, כי אם בית המשפט לא יעתר לבקשה, יהא בכך כדי לרוקן את הערעור מכל תוכן. אמירה זו סתמית היא ואין בה כדי להסביר באופן ממשי מדוע יש צורך במתן סעד זמני על ידי ערכאת הערעור. זאת ועוד, בבית המשפט המחוזי התברר, כי במשך תקופה של שנים מספר הקים המבקש כעשר חברות שונות שנקלעו לקשיים. המבקש אף לא נתן הסבר רציני כיצד הוא נקלע לחובות של מיליוני שקלים. מכאן קביעתו של בית משפט קמא, כי המבקש פעל בחוסר תום לב. לפיכך, נראה כי סיכויי הערעור אינם רבים.

6.לאור האמור, אין מקום לעכב את ההליכים השונים הננקטים נגד המבקש, בין בבתי המשפט ובין בהוצאה לפועל. הבקשה נדחית.