ע"א 1423/09 מיכה גויזן נ. כונס הנכסים הרשמי

בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ד' סלע) דחה בקשה שהגישו המערערים להכריז עליהם כפושטי רגל. בבקשה שבפניי עותרים המערערים לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור שהגישו עליו.

1.

המערערים, בני זוג, נקלעו לקשיים כספיים והגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתם כפושטי רגל. במסגרת הבקשה הצהיר המערער 1 על חובות בסך 2,145,680 ש"ח ל-13 נושים ואילו המערערת 2 הצהירה על חובות בסך של 1,721,417 ש"ח לחמישה נושים. ביום 17.4.2007 הורה בית המשפט המחוזי על כינוס נכסיהם של המערערים והשית על כל אחד מהם תשלום חודשי בסך של 1,500 ש"ח, וביום 6.8.2007 אף הפחית לבקשתם את התשלום החודשי ל-1,000 ש"ח לכל אחד. במסגרת ההליך הודיע המשיב 1, הכונס הרשמי, כי אין לו התנגדות להכרזת החייבים כפושטי רגל בכפוף להצעת הסדר תוך זמן קצוב או השתת תשלום חודשי בסך של 1,500 ש"ח לקופת פשיטת הרגל. המשיב 2, המנהל המיוחד לנכסי המערערים (להלן: המנהל המיוחד ), הודיע כי לעמדתו כתנאי להכרזתם של המערערים כפושטי רגל יש להשית על כל אחד מהם תשלום חודשי בסך של 3,000 ש"ח. המערערים התנגדו להצעות אלה והסכימו לשלם לכל היותר 1,000 ש"ח לחודש, אך נוכח החלטת בית המשפט מיום 3.12.2008 לפיה "סביר להניח כי בקשתם תדחה, עקב חוסר נכונותם לחלוק הכנסתם עם נושיהם" הם הודיעו כי בהעדר ברירה הם מוכנים להגדיל את התשלום החודשי ל-1,500 ש"ח.

2.

בפסק דינו מיום 19.12.2008 ביטל בית המשפט המחוזי את צו הכינוס וקבע כי אין מקום להכריז על המערערים פושטי רגל בציינו כי לא השתכנע שהמערערים עמדו בנטל הרובץ עליהם להוכיח שחובותיהם נוצרו בתום לב. בעניין זה ציין בית המשפט כי המערערים ייחסו את הסתבכותם הכלכלית להפסדים כבדים שנגרמו לשלוש חברות משפחתיות שניהל המערער 1, אך הגרסה שסיפקו לא כללה את כל המידע הרלבנטי ונראה לכאורה כי המערער 1 הקים חברה אחר חברה על מנת לנצל את אישיותן המשפטית הנפרדת, ובנוסף לאחר שהוגבל חשבון הבנק שלו הוא עשה שימוש בחשבונה של המערערת 2 על מנת לעקוף את האיסור שהוטל עליו. עוד ציין בית המשפט כי יש לזקוף לחובת המערערים את העובדה שהם לא הגישו דו"חות מבוקרים של החברות שהיו בבעלותם וכן את העובדה שחובותיהם לא הפריעו להם לנהל רמת חיים גבוהה. בית המשפט הוסיף וציין כי על אף שהמנהל המיוחד והכונס הרשמי שוכנעו כי המערערים לא יצרו את חובותיהם בתום לב הם סברו כי יש להעדיף במקרה זה את התועלת לנושים ולהכריזם פושטי רגל תוך הגדלת התשלום החודשי באופן משמעותי ומימוש הבית בו הם מתגוררים. אולם, התנהלות המערערים מאז ניתן צו הכינוס מצביעה אף היא על חוסר תום לב שכן המערער 1 לא גילה את כל מעורבותו בחברות בהן היה מנהל או דירקטור והסבריו לעניין זה אינם מספקים. כמו כן, המערערים התנגדו להגדלת התשלום החודשי, אף שהם משתכרים לא פחות מ-10,000 ש"ח לחודש. כן התנגדו המערערים למכירת בית מגוריהם שהינו בית בן שתי קומות המשתרע על דונם כמעט. עוד ציין בית המשפט כי לא ניתן להימנע מן הרושם שהמערער 1 ממשיך לנצל את האישיות המשפטית הנפרדת של חברות שונות כדי להרחיק את נושיו, והוא הוסיף וקבע כי המערערים שואפים ליהנות מהגנת פשיטת הרגל אך אינם מוכנים לקיים את החיובים הכרוכים בכך והתנגדותם להגדלת התשלום החודשי מצביעה על העדר נכונות להצטמצם באורח חייהם אפילו למשך תקופה מוגבלת לצורך קבלת הפטר. בית המשפט הדגיש כי התשלום החודשי המוטל על פושט רגל אמור לשקף את נכונותו להתפרק מנכסים והכנסות ולשלם לנושים לפחות מקצת החוב, כמיטב יכולתו, אך המערערים, כך הוסיף וקבע, מעדיפים את רווחתם האישית. בית המשפט הוסיף כי נראה שלא בכדי נמנעו המערערים מהגשת דו"חות על הכנסות והוצאות בניגוד לאמור בצו הכינוס ולא שיתפו פעולה עם הכונס הרשמי, וכי בכך מנעו ממנו להתחקות אחר רמת החיים האמיתית שלהם והוצאותיהם השוטפות. בנסיבות אלה, כך קבע בית המשפט, לא תהיה לנושים תועלת מהכרזת המערערים כפושטי רגל. בית המשפט הוסיף כי גם כאשר נאותו המערערים לשלם 1,500 ש"ח לקופת פשיטת הרגל הם סייגו הסכמתם ב"תקווה כי יהיה בידיהם לעמוד בתשלומים", ובכך לא לקחו על עצמם התחייבות לשלם את הסכום הנדרש. בית המשפט סיכם את דבריו וקבע כי בהעדר תום לב מצד המערערים ביצירת חובותיהם ובהתנהלותם בהליכי פשיטת הרגל ובהעדר נכונות והתחייבות חד משמעית לעמוד בתשלום חודשי של 1,500 ש"ח לכל אחד מהם, אין מקום להכריז עליהם פושטי רגל בהעדר תועלת לנושים, וזאת בפרט נוכח עמדת המנהל המיוחד כי יש להגדיל את סכום התשלום החודשי ל-3000 ש"ח לכל אחד מהם.

3.

המערערים הגישו ערעור על פסק הדין ובו הם טוענים כי בית המשפט שגה בקובעו כי התנהלו בחוסר תום לב ביצירת החובות, בהליכי פשיטת הרגל ובהעדר נכונותם לשלם 1,500 ש"ח כל אחד. עוד טוענים המערערים כי בית משפט קמא טעה בסוברו שהם נמנעו מלהתחייב לשלם 1,500 ש"ח כל אחד וכן שגה בקובעו שבהכרזתם כפושטי רגל לא תהיה תועלת לנושים. בד בבד עם הערעור הגישו המערערים בקשה לעיכוב ביצועו, היא הבקשה שבפניי. בבקשתם מבקשים המערערים שעד למתן הכרעה בערעור יעוכבו כל ההליכים המשפטיים נגדם לרבות הליכי גבייה בתיק ההוצאה לפועל. המערערים טוענים כי אם לא יעוכבו הליכי הגבייה ייגרם להם ולמשפחתם נזק בלתי הפיך והם יהפכו לחסרי כל. כן מציעים המערערים כי בתקופה שעד להכרעה בערעור הם ימשיכו לשלם את התשלומים החודשיים שנפסקו להם במסגרת ההליך ויפקידו את התשלומים בקופת הכונס הרשמי או בקופת בית המשפט או בכל קופה אחרת עליה נורה. המערערים מוסיפים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם שכן הנזק שייגרם להם ולמשפחתם במידה ולא תתקבל בקשתם הוא נזק קשה ולעומת זאת האינטרס של המשיבים ושל הנושים יישמר ובמידה והערעור יידחה יוכלו להמשיך ולנקוט בהליכי גבייה.

4.

המנהל המיוחד מציין בתגובתו כי הוא התמנה לצורך חקירת המערערים והמצאת דו"ח לכונס הרשמי ובכך התמצה תפקידו. עם זאת מציין המנהל המיוחד כי נוכח הדו"חות שהוכנו על ידו ונוכח חוות דעתו של הכונס הרשמי סיכויי הערעור נמוכים ביותר. עוד הוא מציין כי לעמדתו, ובכפוף לשמיעת עמדת הכונס הרשמי, האפשרות היחידה הסבירה לשקול להיעתר לבקשת המערערים היא בכפוף להתחייבותם להגיש הצעת הסדר לנושים, המבוססת על תשלום שלא יפחת מ-30% לנושים בדין רגיל ו-100% לנושים בדין קדימה וכן תשלום הוצאות ההליך, בהתאם להוראת סעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980. כמו כן, עד שיגיעו הצדדים להסדר יש להתנות את עיכוב הביצוע בתשלום חודשי בסך של 3,000 ש"ח ולחלופין 1,500 ש"ח לכל אחד מן המערערים וכן בהפקדת מלוא התשלומים החודשיים רטרואקטיבית ממועד ביטול הליכי פשיטת הרגל על ידי בית משפט קמא.

5.

הכונס הרשמי טוען כי היה על המערערים להגיש בקשה למתן סעד זמני בתקופת הערעור לפי תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) ולא בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, שכן אין בפסק הדין כל החלטה אופרטיבית אותה ניתן לעכב. מכל מקום, כך טוען הכונס הרשמי, לא מתקיימים התנאים לעיכוב ביצוע פסק דין או למתן סעד זמני בערעור נוכח העובדה שסיכויי הערעור אינם גבוהים. הכונס הרשמי מציין בהקשר זה כי פסק הדין מתבסס על קביעות עובדתיות, ובהן הקביעה כי המערערים פעלו בחוסר תום לב בשלב יצירת חובותיהם ובמהלך התקופה שלאחר מתן צו הכינוס, קביעה הנתמכת היטב בנתונים שהוצגו בפני בית המשפט. עוד טוען הכונס הרשמי כי בית משפט קמא היה מוכן לנהוג עם המערערים לפנים משורת הדין בכך שהציע להם להסכים להגדלת התשלום החודשי, אך בהעדר נכונות והתחייבות חד משמעית שלהם לשלם תשלום חודשי מוגבל החליט בית המשפט שלא לנהוג עימם לפנים משורת הדין וקבע, בהתאם לדין כי אין הצדקה להכריז עליהם כפושטי רגל, וגם בהקשר זה סיכויי הערעור אינם גבוהים. הכונס הרשמי מוסיף וטוען כי המערערים לא צירפו לבקשתם תצהיר התומך בטענתם בדבר הפגיעה שתגרם להם אם בקשתם תדחה, ודי בכך כדי לדחותה. עוד טוען הכונס הרשמי כי מאזן הנוחות נוטה בברור לטובת נושיהם של המערערים וכי המערערים יכולים לפנות ללשכת ההוצאה לפועל ולבקש כי תערך להם חקירת יכולת ויושתו עליהם תשלומים חודשיים כפי יכולתם, שאם יעמדו בהם יהיו בטוחים מפני נושיהם. עם זאת בסיפא לתגובתו מציין הכונס הרשמי כי נוכח עמדת אחד הנושים של המערערים (בנק לאומי לישראל בע"מ) ובהתחשב בעמדת המנהל המיוחד ניתן לנהוג עם המערערים לפנים משורת הדין במובן זה שהליכי ההוצאה לפועל נגדם לא יחודשו בתנאי שכל אחד מהם ישלם לקופת הכינוס סך חודשי שלא יפחת מ-1,500 ש"ח לתקופה החל ממועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא ועד להכרעה בערעור.

6.

הצדק עם הכונס הרשמי כי הדרך הדיונית בה היה על המערערים לנקוט בנסיבות העניין הינה הגשת בקשה למתן סעד זמני בתקופת הערעור, לפי תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולא בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין (ראו ע"א 1561/03 דוד נ' כונס הנכסים הרשמי , פסק 3 (לא פורסם, 18.3.2003)). לגוף הדברים המבקש עיכוב ביצוע של פסק הדין או מתן סעד זמני בערעור צריך לשכנע את בית המשפט כי סיכוייו להצליח בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו במובן זה שפעולה על פי פסק הדין טרם הכרעה בערעור תקשה באופן ממשי על החזרת המצב לקדמותו, אם יזכה המבקש בערעורו (ראו: ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פסקה 6 (לא פורסם, 11.11.2004); ע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ , פסקה 4 (לא פורסם, 14.4.2005)). במקרה דנן המערערים לא ציינו בבקשתם דבר באשר לסיכויי הערעור שהגישו, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. מכל מקום נראה כי עיקר טענותיהם של המערערים בערעור נסובות על הקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית, וטענות ממין זה אין בהן ככלל כדי לבסס סיכוי ממשי להצלחת הערעור ואין הן מצדיקות, אפוא, מתן סעד זמני עד להכרעה בו (ראו ע"א 4086/04 שכטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , (לא פורסם, 25.7.2004)). לכך יש להוסיף כי לא הוכח על ידי המערערים שייגרם להם נזק בלתי הפיך אם לא יינתן הסעד הזמני. המערערים מבקשים לעכב הליכי הוצאה לפועל המתנהלים נגדם בגין חובותיהם הכספיים, חובות אשר על עצם קיומם אין חולק. בנסיבות אלה פתוחה להם הדרך לעתור לחקירת יכולת בפני ראש ההוצאה לפועל (ראו ע"א 5321/03 אדרי נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 4 (8.7.2003)). וראוי היה לדחות את הבקשה למתן סעד זמני בערעור.

יחד עם זאת, נוכח עמדת הכונס הרשמי לפיה הוא ניאות לנהוג עם המערערים לפנים משורת הדין אני מורה כי הליכי הגביה נגד המערערים לא ימשכו עד להכרעה בערעור אם ישלם כל אחד מן המערערים לקופת הכינוס סכום חודשי שלא יפחת מ-1,500 ש"ח וכן יפקיד כל אחד מהם בקופת הכינוס בגין התקופה שממועד פסק דינו של בית משפט קמא ועד היום, סכום של 1,500 ש"ח לכל חודש שחלף. התשלום בגין העבר יופקד על ידי המערערים עד יום 3.5.2009 והסכום החודשי השוטף ישולם על ידם החל מיום 21.5.2009 ובכל 21 לחודש שלאחריו, עד מתן פסק הדין בערעור. היה והמערערים לא יעמדו בתנאים אלו במלואם יהיו הנושים רשאים לחדש את הליכי ההוצאה לפועל נגדם.

אין צו להוצאות.