ע"א 3919/06 מיכל טהרני נ. כונס הנכסים הרשמי והאפוטרופוס הכללי

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ר' ברקאי) דחה בקשה שהגישה המערערת להכריז עליה כפושטת רגל. בבקשה שבפניי עותרת המערערת לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל הננקטים נגדה עד להכרעה בערעור שהגישה על פסק הדין.

1.המערערת נקלעה לקשיים כספיים והגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתה כפושטת רגל. במסגרת הבקשה הצהירה המערערת על חובות בסך 453,427 ₪ לחמישה נושים. תחילה נעתר בית המשפט המחוזי לבקשתה, הורה על כינוס נכסיה והשית עליה תשלום חודשי בסך של 500 ₪. אולם בפסק דינו מיום 21.3.2006 ביטל בית המשפט את צו הכינוס וקבע כי אין מקום להכריז על המערערת כפושטת רגל בציינו כי התנהלותה ערב הגשת הבקשה ולאורך הזמן שחלף ממועד מתן צו הכינוס, נגועה בחוסר תום לב. עוד ציין בית המשפט כי בחקירתה על ידי המשיב מסרה המערערת מידע בלתי מדויק, כי הסתירה מנושים ומהמשיב מידע אודות הכנסותיה החודשיות והגישה בקשה להפחתת התשלומים החודשיים, אותה תמכה בתצהיר, מבלי שציינה כי החלה לעבוד. עוד קבע בית המשפט כי המערערת עושה שימוש לצרכיה האישיים בכלי רכב יוקרתי מסוג מרצדס וכי על אף שהבעלות ברכב רשומה על שם אחיה, עלה חשד כי המדובר ברישום פיקטיבי. בית המשפט הוסיף וקבע כי נוכח הכנסותיה החודשיות של המערערת יש בידה לפרוע את חובותיה בתוך תקופה של כ-10-15 שנים וכי בנסיבות אלה אין כל הצדקה להכריז עליה כפושטת רגל.

2.המערערת הגישה ערעור על פסק הדין ובו היא טוענת כי בית המשפט התעלם מן הנתונים והטענות שהועלו על ידה והסתמך על חוות הדעת מטעם המשיב ועל תגובה שהוגשה על ידי אחד מנושיה, בהן נטענו טענות בדבר חוסר תום ליבה ובדבר הסתרת נכסים על ידה על אף שטענות אלו אינן מבוססות ולא הובאו כל ראיות לתמיכתן. לאחר הגשת הערעור הגישה המערערת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית משפט קמא, בה עתרה לעיכוב הליכי הגבייה הננקטים נגדה. ביום 22.6.2006 דחה בית משפט קמא את הבקשה ומשכך הגישה המערערת את הבקשה שבכאן, בה היא שבה ועותרת לעיכוב ביצוע פסק הדין. המערערת מציינת כי הרקע להגשת הבקשה הוא שבמסגרת הליכי הגבייה הננקטים נגדה עוקלה משכורתה והוצאה נגדה פקודת מאסר. המערערת מוסיפה וטוענת כי מהטעמים המפורטים לעיל סיכויי הערעור טובים וכי לא ייגרם לנושיה כל נזק אם יעוכבו הליכי הגבייה שכן אין בידיה נכסים בני עיקול והיא מתגוררת, ביחד עם בנה הקטין, בדירה שכורה. לעומת זאת, כך טוענת המערערת, אם תשלל חרותה כאשר אין בידה לפרוע את חובותיה ייגרם לה נזק בלתי הפיך אשר לא ניתן יהיה לפצותה בגינו. לפיכך מבקשת המערערת כי בית משפט זה יורה על עיכוב כל הליכי הגבייה הננקטים נגדה.

3.המשיב הודיע כי הוא מתנגד לבקשה והוא טוען כי היות וצו הכינוס בוטל היה על המערערת לצרף לבקשה את כל נושיה, ומשלא עשתה כן דין הבקשה להידחות. עוד טוען המשיב כי המערערת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין לפי תקנות 467-468 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), אך היה עליה להגיש בקשה למתן סעד זמני בתקופת הערעור לפי תקנה 471 לתקנות אלו, שכן אין בפסק הדין כל החלטה אופרטיבית אותה ניתן לעכב. המשיב מציין כי מכל מקום לא מתקיימים התנאים לעיכוב ביצוע פסק דין או למתן סעד זמני בערעור נוכח העובדה שסיכויי הערעור קלושים ביותר, והוא מציין בהקשר זה כי פסק הדין מנומק ומבוסס ויש לדחות את טענת המערערת כי לא הובאו על ידו ראיות התומכות בחוות הדעת שהגיש לבית משפט קמא. המשיב מוסיף וטוען כי בחקירה שנערכה על ידו למערערת היא העלימה מידע ולפיכך לא עמדה בחובת תום הלב, המהווה תנאי מרכזי להכרזה על חייב כפושט רגל. כן טוען המשיב כי מאזן הנוחות נוטה בברור לטובת נושיה של המערערת וזאת בין היתר כיוון שהמערערת יכולה לפנות ללשכת ההוצאה לפועל ולבקש כי תערך לה חקירת יכולת ויושתו עליה תשלומים חודשיים כפי יכולתה.

4.הצדק עם המשיב כי הדרך הדיונית בה היה על המערערת לנקוט בנסיבות העניין הינה הגשת בקשה למתן סעד זמני בתקופת הערעור, לפי תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולא בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין (ראו ע"א 1561/03 דוד נ' כונס הנכסים הרשמי , תק-על 2003(1) 322 (2003)). אך לא הייתי דוחה את הבקשה מטעם פרוצדוראלי זה אלמלא סברתי כי דין הבקשה להידחות לגופה. כלל הוא כי בעל דין שזכה בהליך זכאי לממש את פירות זכייתו והמבקש עיכוב ביצוע של פסק הדין או מתן סעד זמני בערעור צריך לשכנע את בית המשפט כי סיכוייו להצליח בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו במובן זה שפעולה על פי פסק הדין טרם הכרעה בערעור תקשה באופן ממשי על החזרת המצב לקדמותו, אם יזכה המבקש בערעורו (ראו: ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , תק-על 2004(4) 1015, פסקה 6 (2004) (להלן: פרשת שטיינר )); ע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ , תק-על 2005(2) 987, פסקה 4 (2005)). במקרה דנן עיקר טענותיה של המערערת בערעור נסובות על הקביעות העובדתיות ועל ממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית. טענות ממין זה אין בהן ככלל כדי לבסס סיכוי ממשי להצלחת הערעור והן אינן מצדיקות, אפוא, מתן סעד זמני עד להכרעה בו (ראו והשוו: פרשת שטיינר , פסקה 6; ע"א 4086/04 שכטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , תק-על 2004(3) 928 , פסקה 3 (2004)). לכך יש להוסיף כי לא הוכח על ידי המערערת שייגרם לה נזק בלתי הפיך אם לא יינתן הסעד הזמני. המערערת מבקשת לעכב הליכי הוצאה לפועל המתנהלים נגדה בגין חובותיה הכספיים, חובות אשר על עצם קיומם אין היא חולקת. בנסיבות אלה, פתוחה למערערת הדרך לעתור לחקירת יכולת בפני ראש ההוצאה לפועל וגם מטעם זה אין מקום להיעתר לבקשה (ראו ע"א 5321/03 אדרי נ' כונס הנכסים הרשמי , תק-על 2003(2) 3232, פסקה 4 (2003)).

אשר על כן הבקשה נדחית בלא צו להוצאות.