ע"א 6600/12ג'יי.בי.ג'יי אנרג'י בע"מ נ. יעקב בוקובזה

לפניי בקשה למתן סעד זמני בערעור שהוגש של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 1743-05 (כבוד השופט א' אורנשטיין ), מיום 10.6.2012, שבמסגרתו התקבלה בחלקה תביעה שהגישו המבקשות נגד המשיבים, אך נדחתה התביעה לחיובו האישי של המשיב 1.

כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המבקשות הגישו תביעה כספית נגד המשיבים בעקבות סכסוך עסקי בין הצדדים. בפסק דינו, קיבל בית המשפט את התביעה בחלקה, אך דחה את התביעה ככל שהיא נוגעת לחיובו האישי של המשיב 1. ראשית, קבע בית המשפט כי בין הצדדים שררה מערכת יחסים של שותפות בין השנים 2001 ו-2003 ובכך העדיף לעניין זה את עמדת המבקשות על פני עמדת המשיבים, לפיה היו בין הצדדים יחסים של ספק-לקוח. שנית, קבע בית המשפט כי שווי המלאי שעבר למבקשת 1 עמד על כ-3,400,000 ש"ח ואף בעניין זה העדיף את עמדת המבקשות על עמדת המשיבים, לפיה עבר סכום של כ-1,715,000 ש"ח. בעקבות זאת, נקבע כי על המשיבה 3 לשלם למבקשת 2 סך של 1,089,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה. עוד נקבע, כי על המשיבה 2 לשלם למבקשת 1 סך של כ-851,839 ש"ח, בצירוף ההפרש עבור הוצאות החנות והפרשי הצמדה. בנוסף, קיבל בית המשפט טענות שהעלו המבקשות בנוגע לכך שהמשיבה 2 לא דיווחה על מכירת סחורות ובגין כך חייבה בתשלום של 1,648,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. בכל הנוגע לתביעה להטיל חיוב אישי על המשיב 1, קבע בית המשפט כי דינה להידחות שכן לא הוכח הנזק הנטען בקשר לחיוב האמור וממילא לא התקיימו התנאים להורות על חיוב אישי של המשיב 2 לחובותיה של החברה.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו שני הצדדים ערעור לבית משפט זה. המבקשות הגישו ערעור על כך שבית המשפט המחוזי דחה את תביעתם לחייב את המשיב 1 בחיוב אישי, ובמסגרתו עתרו למתן סעד זמני בערעור, לפיו יוותרו על כנם העיקולים שעליהם הורה בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לשני נכסי מקרקעין השייכים למשיב 1. לטענת המבקשות סיכויי הערעור גבוהים שכן בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא הטיל על המשיב 1 חיוב אישי וזאת למרות ממצאים עובדתיים חד משמעיים שנקבעו לטובת המבקשות ובגנותו של המשיב 1. לטענתן, המשיבה 2, היא חברה חסרת תוכן כלכלי ונטולת רכוש אשר לא תוכל לשלם להם את הסכומים שחויבה בהם בפסק הדין. עוד נטען כי סיכויי הערעור גבוהים שכן הם מופנים כלפי מסקנה משפטית שהסיק בית המשפט קמא ולא כלפי עובדות או ממצאי מהימנות. לבסוף, טוענות המבקשות כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתן. זאת, שכן למשיבים לא ייגרם נזק במידה ובקשתם תתקבל שכן מדובר על שמירה על המצב הקיים ובעיקולים שהוטלו עוד בשנת 2005 ומאז לא פעלו להסרתם. מנגד, לטענתן ייגרם להם נזק בלתי הפיך במידה והעיקולים יבוטלו שכן קיים חשש ממשי לכך שהמשיב 1 יפעל להעביר את זכויותיו במקרקעין לאדם שלישי במטרה להכשיל את האפשרות להיפרע מהם במידה ויפסיד בערעור ויחויב בתשלום שנפסק לחובת החברה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

מנגד, מתנגדים המשיבים לבקשה. המשיבים, בתגובתם, טוענים טענות רבות בנוגע לפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובאשר לטעויות שכביכול נפלו בו בכל הנוגע לקביעות שנקבעו לטובת המבקשות. המשיבים טוענים כי המבקשות הציגו את פסק הדין של בית המשפט המחוזי באופן מסולף וכי למעשה קביעתו בדבר אי הטלת חבות אישית על המשיב 1 היא קביעה מבוססת ומנומקת שאין להתערב בה. נוכח כל זאת טוענים המשיבים כי סיכויי הערעור שהגישו המבקשות אפסיים. עוד טוענים המשיבים כי המבקשות נהגו בחוסר ניקיון כפיים בכך שהסתירו עובדות רלבנטיות מבית המשפט בבקשתן. כך, בין היתר, טוענים המשיבים כי המבקשות לא הציגו בבקשתן כי הוטל עיקול על ארבע דירות ולא רק על שתי הדירות המצוינות במפורש בבקשה, וזאת על סמך תביעה בהיקף של קרוב לעשרה מיליון ש"ח. בכל הנוגע למאזן הנוחות, טוענים המשיבים כי זה נוטה לטובתן שכן למשיב 1 נגרם נזק כבד מעצם השארת העיקולים על כנם, הכולל פגיעה בזכות הקניין שלו ובאפשרות שלו לעשות שימוש כלכלי בזכויותיו.

לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע, בתגובת המשיבים, בהודעת הערעור וכן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, הלכה היא כי בקשה למתן סעד זמני בערעור לא תינתן כדבר שבשגרה ועל המבקש צו כאמור להראות כי מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת (ראו תקנות 471(א) ו-(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כמו כן, יש לייחס חשיבות לכך שהתביעה שהגישו המבקשות, בכל הנוגע לחיובו האישי של המשיב 1 נדחתה ולכן נקודת האיזון בין האינטרסים של הצדדים נוטה כעת לטובתו (ראו למשל: ע"א 9105/06 גרוס נ' פולני (לא פורסם, 31.12.2006) וההפניות המופיעות שם). על מנת לעמוד בנטל המוטל עליהן, על המבקשות להוכיח כי סיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתן. בנסיבות העניין לא ניתן לומר כי המבקשות עמדו בנטל זה.

ראשית, על פניו, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, לא נראה כי סיכויי הערעור גבוהים במיוחד שכן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק ומבוסס על קביעות עובדתיות שנקבעו לאחר ניהול הליך הוכחות. בנוסף, לא שוכנעתי שמאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המבקשות שכן מלבד טענות בעלמא הן לא עמדו בנטל שמוטל עליהן להוכיח כי לא יוכלו לגבות את הסכום מהמשיב 1 במידה ויזכו בערעור שהגישו.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשות ישאו בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים 2-1 בסך של 5,000 ש"ח, ושל המשיבה 3 בסך של 5,000 ש"ח.

החלטתי מיום 9.9.12 לענין הצו הארעי מבוטלת בזאת.