ע"א 6779/00 אליעזר וולובסקי - עו"ד נ. הכונס הרשמי

בפני בקשה למחיקת הערעור שבכותרת.

1.בשלב קודם, החליטה כב' הרשמת מאק - קלמנוביץ על מחיקת התיק, בשל איחור בהגשתו. ערעור על החלטה זו התקבל בהחלטת כב' השופט ריבלין מיום 14.1.02. בהמשך להחלטה זו, הגישו הצדדים טיעונים שונים, ועתה הגיעה העת להכריע בבקשה.

2.יוזמי הבקשה שבפניי הם משיבים 2 - 5 בערעור שבכותרת. לטענתם, למערער אין מעמד להגיש את הערעור האמור. בערעור, תוקף המערער פסק דין של בית המשפט המחוזי מיום 25.6.00, אשר אישר הסכם בין המשיב 2, המשמש כמנהל מיוחד של שורה של חברות, לבין המשיבים 3 – 5. בפסק הדין ניתן להסכם תוקף של החלטה. באותו פסק דין מונה המשיב 2 למפרק החברות האמורות.

3.אין מחלוקת, כי המערער שימש, בשלב קודם, מפרק זמני של החברות, וכן מנהל מיוחד שלהן. לטענתו, בערעור שהגיש, הוא נושה של החברות האמורות. אין עוד מחלוקת, כי המערער אינו נושה יותר בחברות האמורות, לאחר שהחוב כלפיו נפרע.

4.ברם, בכך לא מסתיים הדיון. המערער טוען, כי קם לו מעמד להגשת הערעור, בשל פגיעה שנפגע מן ההסכם שאושר בהחלטת בית משפט קמא. המערער טוען, כי ביום 20.12.01 הוגשה נגדו תביעה אישית על ידי המפרק (ת.א. 1309/01), לתשלום פיצויים בסכום של 10 מליון ש"ח, בגין נזקים נטענים שהמערער גרם להם, על פי הטענה, בתפקידו כמפרק זמני ומנהל מיוחד של החברות שבפירוק. המערער טוען, כי בהסכם שאושר בפסק דין בית משפט קמא, נשוא הערעור שבכותרת, המפרק התחייב שלא לנקוט בהליכים ולא להעלות טענות נגד המשיבים 3 - 5, בקשר לפעולות שביצעו. המערער מוסיף וטוען, כי המשיב 1 מייחס לו כי התרשל בכך שלא פעל לביטול פעילות בלתי תקינה של המשיבים 3 - 5. על רקע זה טוען המערער כי קיים חשש לקנוניה בין המשיבים, אשר מצאה את ביטויה בהסכם שנכרת ביניהם, ואשר מקפחת את המערער. משכך, קם לו אינטרס אישי המקנה לו מעמד בערעור שבכותרת. יצויין, כי ההליכים לאישורה של התביעה האמורה החלו ביום 12.10.00, במסגרת בש"א 26776/00, בו נתבקש (והתקבל) אישור להגשת ההליך האמור. המבקש היה צד בבש"א 26776/00 האמורה.

עוד יצויין, כי המערער טוען גם למעמד מכוחו של אינטרס ציבורי, אשר עניינו בפגיעה נטענת באינטרסים של מאות נושים רגילים של החברות שבפירוק, אשר לא יקבלו, על פי הטענה, כל דיבידנד בשל ההסכם נשוא ההחלטה מיום 14.6.00.

המשיבים מתנגדים לטענות אלה, וטוענים כי יש בהן משום הרחבת חזית ביחס לאמור בהודעת הערעור. עוד הם טוענים, כי נוצר מצב דיוני בלתי הפיך, בהליכים אחרים, נוכח העדר עיכוב ביצוע של פסק הדין מיום 14.6.00, וכי במצב זה לא ניתן יהא לקבל את ערעורו של המערער.

5.אין עוד חולק, כי בהודעת הערעור, הטענה היחידה למעמדו של המערער מבוססת על היותו נושה של החברות, וכי בסיס זה למעמדו של המערער אינו עומד עוד. עם זאת, אין בעובדה זו לבדה כדי להביא בהכרח לקבלת טענות המשיבים. אם בטענות המערער יש כדי לבסס אינטרס מספיק לצורך הגשת ערעור, הרי שאי פירוטן בהודעת הערעור לא יצמית את זכותו של המערער.

ראשית , אין בדין חובה גורפת, על מי שמגיש ערעור, לפרט את המקור ממנו צומח מעמדו בדין. שאלת המעמד אכן יכולה לצמוח מקום, כמו במקרה זה, בו מגיש הערעור לא היה בעל דין בהליך בבית משפט קמא. על רקע זה, יהא זה טבעי כי בעל דין יפרט, במקרה כגון זה, את העובדות המבססות את מעמדו. עם זאת, אין עניין זה יורד לשורש הזכות להגיש ערעור, או לשורש הסמכות של בית משפט זה לדון בו.

אכן, התוצאה כי בעל דין יהא מנוע מהעלות טענות לביסוס מעמדו בדין, רק מחמת העובדה שאלה לא הועלו בהודעת הערעור שהגיש, אינה מתיישבת עם ההכרה החוקתית בזכות הערעור (סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה; ראו גם רע"א 9572/01 דדון נ' וייסרג, טרם פורסם) ועם ראייתה של זכות זו כזכות יסוד (ראו החלטתה של כב' השופטת שטרסברג - כהן, ברע"א 1441/02 פרץ נ' שטרן , לא פורסם). על רקע זה, אני סבור כי מן הראוי שההכרעה בקיומה של זכות ערעור תיפול על יסוד שיקולים מהותיים, שעניינם בחינת קיומה של פגיעה במערער, היכולה לבסס מעמד להגיש ערעור. איני סבור, כי יהא זה הולם למנוע ממערער להעלות את מלוא הטיעונים שבידיו, ואשר מבססים, לשיטתו, קיומו של מעמד לערער.

אוסיף, כי תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, אשר אליה מפנים המשיבים בהקשר זה, אינה עניין לכאן. תקנה זו מורה, כי המערער לא יטען, ולא יקבלו מפיו נימוק התנגדות, אשר לא פורש בכתב הערעור. הוראה זו אינה מתייחסת לעצם המעמד של המערער להגיש את ערעורו. אכן, המערער אינו מבקש עתה להוסיף נימוקי ערעור. עיון בהודעת הערעור מעלה בבירור, כי בגדרה המערער תקף, ובאריכות, את הוראות ההסכם שאושר בפסק הדין מיום 24.6.00, אשר פטרו מאחריות את המשיבים 3 - 5. לעניין זה, ראו סעיף 19 ואילך של הודעת הערעור. אף כי טענות אלה לא נקשרו לאינטרס האישי של המערער, הנוגע לתביעה שהוגשה נגדו, הרי שאף מבחינה זו, אין מדובר בהעלאת נושא חדש בהודעת הערעור, אשר לא בא זיכרו קודם לכן, ואשר העלאתו עתה עלולה להפתיע בדרך כלשהי מי מן המשיבים, הן לעניין האינטרס האישי של המערער, והן לעניין האינטרס הציבורי אשר בשמו הוא מבקש לטעון.

שנית , איני סבור כי המשיבים יוכלו לטעון כי המבקש מושתק, מכוח האמור בהודעת ערעורו, מהעלות טענות נוספות לביסוס מעמדו. בהקשר זה, בולט העדרו של כל טיעון היכול להצביע על שינוי מצב לרעה מצד המשיבים, בהסתמך על היעדרן של הטענות האמורות בהודעת הערעור. בהקשר זה יש להוסיף, כי כבר בתגובתו הראשונה לבקשת המחיקה, מיום 15.3.01, העלה המערער את הטענות המועלות בפניי עתה. המשיבים אינם מנסים כלל להראות כיצד נפגעו מכך שעד לאותו מועד לא העלה המערער את הטענה האמורה.

ועוד. הודעת הערעור שבכותרת הוגשה ביום 21.9.00. מן החומר שבפניי עולה, כי פניית המפרק לראשונה לבית משפט, בבקשה להגיש תובענה כנגד המערער בגין תקופת היותו מפרק, הוגשה ביום 12.10.00 לבית המשפט של הפירוק. פירוש הדבר הוא, כי בעת הגשת הערעור כלל לא היה המערער יכול, גם לו רצה, להציב עניין זה כמבסס את האינטרס שלו בהגשת ערעור.

נוכח שיקולים אלה, איני רואה עילת סף טובה למנוע מן המערער להעלות את הטענות שבפיו לצורך ביסוס זכותו לערער. השאלה היא, האם, אמנם, טענות אלה מעמידות למערער זכות כאמור. לדיון בשאלה זו אפנה עתה.

6.הפגיעה האישית במערער . אין מחלוקת, כי המשיב 2 הגיש תביעה ע"ס 10 מליון ש"ח נגד המערער. אין טענה, כי התביעה האמורה הוגשה על פי החלטת בית משפט קמא, נשוא הערעור שבכותרת. הטענה היא, כי נוכח הגשת התביעה הנ"ל, קם למערער אינטרס אישי בבירור הערעור שבכותרת, בו הוא תוקף פסק דין אשר אישר הסכם שפוטר מאחריות גורמים שונים, אשר לטענתו פעולותיהם גרמו נזקים חמורים לששת החברות שבפירוק. המערער אף טוען כי בתובענה האמורה נטען נגדו כי התרשל, בכך שלא פעל לביטול פעילותם הבלתי תקינה של אותם גורמים שהופטרו מאחריות. תוצאת ההסכם הנטענת היא כי המערער לבדו נותר, כדי לשאת בחבות כספית אפשרית בשיעור גבוה, על פי התביעה האמורה שהוגשה נגדו.

7.על פי ההלכה, מותנית קיומה של זכות ערעור בידו של מי שלא היה בעל דין בערכאה הדיונית, בכך שבפסק הדין שבמחלוקת נפגעה זכות הופלדיאנית שלו (ראו בג"צ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום, פ"ד נב(3) 721; בש"פ 658/88, חסן נ' מדינת ישראל, פד"י מה(1) 670). לעניין זה צויין, כי פגיעה באינטרס גרידא "...אינה יכולה כשלעצמה להקנות לנפגע זכות ערעור, ואין בה כדי לשנות מן העיקרון של סופיות הדיון." (דברי כב' השופטת דורנר בעניין צירינסקי הנ"ל, בעמוד 741). המבחן שהותווה לעניין זה, הוא האם פסק הדין שבמחלוקת "....שינה את מערך הזכויות שהיו נתונות לעותר או החובות שחלו עליו עובר לנתינתו". על פי גישה זו, לא הוכר מעמדו (ברוב דעות) בפרשת צירנסקי של עד אשר טען לפגיעה בשל קביעות שונות בהכרעת דין פלילית אשר התייחסו אליו ואשר פגעו לטענתו בשמו הטוב, להגיש ערעור כנגד פסק הדין.

8.אני סבור כי על פי מבחנים אלה, עומד למערער המעמד להגיש את הערעור שבכותרת. פסק הדין מאשר הסכם המשחרר גורמים שונים מאחריות לנזקים או להפסדים, ומותיר את המערער, על רקע תביעה שהוגשה נגדו, לבדו לשאת בסיכון כי יחוייב בגין אחריות לאותם נזקים או הפסדים, בגובה של מליוני ש"ח. מבחינה זו, יש בהסכם שאושר בידי בית משפט קמא כדי להגדיל את הנזק הפוטנציאלי בו עלול לשאת המערער ועל כן יש בהחלטה המאשרת את ההסכם משום פגיעה במערער.

כך, בתביעה האמורה שבת.א. 1309/01, בין השאר, נתבע המערער על נזקים בגין אי נקיטת פעולות שלו לביטולן של עיסקאות שונות (ראו הפרק הששה עשר לכתב התביעה בבית המשפט המחוזי). העיסקאות הללו בוצעו על ידי אחד מן הצדדים להסכם, אשר נהנה מהוראת הפטור שבו. במצב כזה, ברי כי למערער יש אינטרס ממשי ומוחשי בתקיפת ההסכם, אשר מכוחו יכול להווצר מצב בו הוא יוותר לשאת בנזק אשר מי שהיה שותף לגרימתו הופטר מאחריות.

באותו כתב תביעה, נטען גם כי המערער גרם לנזק בסך של 15 מיליון ₪, בגין אובדן סיכוי לשיקומן של החברות. גם כאן, עיון בכתבי הטענות בבית המשפט המחוזי מעלה, כי קיימת טענה, אשר לא אוכל לומר כי היא טענת סרק, לפיה האחריות לנזק זה עצמו היא על גורמים אשר הופטרו מאחריות בהסכם נשוא פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אף כאן, יש למערער אינטרס לתקוף את אישור ההסכם בידי בית משפט קמא, שכן ההסכם מונע הגשת תביעה נגד גורמים אחרים בגין הנזק האמור, ומותיר גם בעניין זה את המערער לבדו בחזית.

עניין אחר העולה מכתבי הטענות בבית המשפט המחוזי, הקשור להסכם נשוא פסק דינו של בית משפט קמא, הוא כי לטענת המערער יש בהסכם האמור ויתור על תביעות כנגד מי מן הגורמים שהופטרו מאחריות בגין פעולות שונות, אשר לטענת המערער היו בבחינת העדפת מירמה (ראו סעיפים 41 – 42 לכתב ההגנה של המערער בבית משפט קמא). נוכח העובדה, שמועלות טענות בכתב התביעה נגד המערער על שלא פעל כמתחייב בעניין אותן העדפות מירמה עצמן (ראו למשל בפרק השביעי בכתב התביעה), הרי שאף כאן נראה כי עשוי לצמוח למערער אינטרס לתקוף את פסק דינו של בית משפט קמא.

לסיכום, אני סבור, על רקע היבטים אלה בתביעה שהוגשה נגד המערער, כי קיימת אפשרות ממשית כי פסק דינו של בית משפט קמא יפגע, באופן מהותי, באינטרס כספי ורכושי של המערער. מבחינה זו, טמונה בו השפעה ישירה על מערך החובות והזכויות של המערער. ניתן לתאר פגיעה זו כפגיעה בקניינו של המערער, המוגן על פי חוק יסוד (סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). פגיעה מסוג זה, אשר נטען לגביה כי היתה שלא כדין, מצמיחה למערער מעמד בדין, לרבות לשם הגשת ערעור על פסק הדין.

9.המשיבים טוענים כי המערער אינו צד להסכם האמור, נשוא פסק דינו של בית משפט קמא, ועל כן טענתו לקיפוח מכוחו היא, לדבריהם, "מגוחכת". איני סבור כי המצב הוא כה פשוט. אמנם, הפגיעה שנגרמה למערער היא עקיפה. המערער לא היה צד להסכם שאושר. הוא לא היה צד להליך אישורו. ניתן לסבור, על כן, כי אין הוא מהווה מעשה בית דין הקושר אותו. עם זאת, לא הדרך בה נפגע בעל הדין עומדת במרכז הדיון, כי אם עצם הפגיעה, מהותה ועצמתה. בלא לחוות דעה לעיצומו של פסק דין בית משפט קמא, טמון בו פוטנציאל לפגיעה כספית ורכושית משמעותית במערער, כמוסבר לעיל.

לא למותר לציין, בהקשר זה, כי במשפט המינהלי, עוד לפני שנים הוכרה זכותו של מתחרה עסקי לתקוף החלטה המעניקה, לטענתו, טובת הנאה שלא כדין למתחרה שלו, אף כי העותר לא היה כלל צד להחלטה או להליך המינהלי שקדם לה (ראו בג"צ 849/92 שמן תעשיות בע"מ נ' מינהלת מרכז ההשקעות , פ"ד מז(2) 702; בג"צ 287/91 קרגל בע"מ נ. מנהלת מרכז ההשקעות , פד"י מו(2) 852; ראו גם בג"צ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר , פ"ד מו(1) 191, בפיסקה 16 לפסק הדין). בכך אומצה גישה, המבכרת בחינה של מהות הפגיעה, על פני בדיקה של הדרך בה הוסבה. אני סבור, כי יש לאמץ נקודת מבט מהותית דומה גם במקרה שבפניי, וכבר הובהר לעיל מהי תוצאתה של נקודת מבט זו.

10.אף טענות המשיבים, לפיהן יפות טענותיו של המערער לתובענה שהוגשה נגדו בבית המשפט המחוזי, ואין מקום להגשת ערעור בגינן לבית משפט זה, אינן יכולות להשמיט בנסיבות העניין את מעמדו של המערער להגיש את הערעור. המערער אינו יכול לתקוף את האישור השיפוטי האמור במסגרת התובענה המתנהלת בבית המשפט המחוזי, שכן אין בית המשפט המחוזי יושב כערכאת ערעור על החלטה של ערכאה מקבילה בעניין אחר. אכן, גם המשיבים אינם מצביעים על מסגרת דיונית ברורה, אשר בגידרה יוכל המערער לתקוף את פסק הדין האמור (ולו בתקיפה עקיפה) במסגרת התובענה האמורה.

יש להעיר, כי אמנם בכתב הגנתו בת.א. 1309/01, בבית המשפט המחוזי, אין המערער מתעלם מן ההסכם שאושר בפסק הדין נשוא הערעור שבכותרת. הוא טוען, כי ההסכם מצמיח השתק, המונע מן המפרק להגיש נגדו תביעה בגין נזקים שונים, המפורטים בכתב ההגנה (סעיף 88 לכתב ההגנה). ברם, טענות אלה אינן מהוות תחליף לאפשרות התקיפה, בגדר הליכי ערעור, של פסק הדין שאישר את ההסכם. בהקשר זה יש לציין, גם בלא להידרש לגופם של דברים, כי ניתן להעריך כי עצם האישור השיפוטי האמור להסכם מיום 14.6.00 – אם יהפוך לחלוט – יכול להוות מכשול לטענות ההשתק שמעלה המערער לעניין זה בבית משפט קמא.

התוצאה היא, כי לא שוכנעתי כי קיימת למערער אפשרות חלופית, במסגרת ההליך הקיים, לתקוף את פסק דינו של בית משפט קמא. אין בטענות המשיבים, גם בנקודה זו, כדי להשמיט את היסוד מתחת טענתו של המערער, כי על רקע התביעה שהוגשה נגדו, צומח לו אינטרס לגיטימי וישיר לתקוף את פסק הדין האמור.

11.מובן, כי בדברים דלעיל אין כל עמדה בשאלת ההצדקה למתן הפטור מאחריות, אשר ניתן למשיבים בפסק דינו של בית משפט קמא. הוא הדין גם ביחס לטענות, העולות לגופו של ההסכם, ואשר מבקשות לשכנע כי ההסכם הוא לטובת כלל נושי החברות. שאלות אלה ואחרות שנויות במחלוקת בין הצדדים. הן שאלות מרכזיות בערעור שבכותרת. דינן להתברר בדיון לגופו של הערעור, ולא בשלב הנוכחי. הן חורגות מתחום הבירור של הטענה, כי למערער אין מעמד בדין. הן מחייבות הידרשות לגוף ההסכם ולשיקולים שהביאו לעיצוב תוכנו. לכך איני מוסמך, כי אם מותב בית המשפט, אשר ידון בערעור. השאלה שבפניי אינה אלא, האם יש למערער מעמד בדין להביא שאלות אלה לבירור בפני ערכאת ערעור. אני סבור, כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב.

12.האינטרס הציבורי . די בדברים שפירטתי לעיל, על מנת לדחות את הבקשה למחיקה על הסף. עם זאת, למען שלמות התמונה, אתייחס בקצרה גם לאינטרס הציבורי, אשר גם בשמו מבקש המערער לטעון. אני סבור, כי אין בטענות אלה כדי להקים למערער מעמד להגיש ערעור. אכן, בפסיקה הוכר, בנסיבות מסויימות, במעמדם של גורמים מייצגים כמי שיכולים ליטול חלק בהליכים, ואף ליזום אותם (ראו ע"א 3066/97 הרטבי נ' שר הפנים, פ"ד נד(2) 1). אף אם גישה כללית זו יכולה לבסס, במקרים מתאימים, מעמד להגשת ערעור גם לגוף כאמור אשר לא היה צד להליך המקורי, הרי שההכרה במעמד כאמור מבוססת, בכל מקרה ומקרה, על בחינה קונקרטית של מהות הגוף המבקש ליטול חלק בהליך, מבחינת מומחיותו, ניסיונו והייצוג שהוא מעניק לאינטרס שבשמו הוא מבקש להצטרף להליך (ראו עניין הרטבי

הנ"ל).

לעניין זה, המערער טוען, כי הוא נהנה מיתרון מידע ביחס לנושים של החברה, נוכח התפקיד אשר מילא בשלבים קודמים בהליכי פירוקה, וכי מכוח זה יש להכיר במעמד שלו להגיש את הערעור. על פני הדברים, טענותיו (בלא לנקוט עמדה לגופן) מעוררות שאלות בעלות אופי כללי, הנוגע למספר בלתי מסויים של נושים. חרף זאת, לא ברור במידה מספקת כי יש בהן כדי להצדיק הכרה בזכות עמידה למערער, מכוח קיומו של אינטרס ציבורי. סימן השאלה לענין זה מתחדד דווקא נוכח התביעה האישית שהוגשה נגד המערער. מן החומר שבפניי עולה, כי בתביעה זו מועלות טענות שונות נגד המערער, לרבות לפגיעה בנושים, אותם הוא מבקש לייצג עתה. אין לי כל כלים לחוות דעה על טענות אלה הנפרשות על פני יריעה רחבה, והדבר חורג מסמכותי. עם זאת, נראה לי כי קיומה של מחלוקת לגופו של עניין זה, אשר טרם הוכרעה, נוטה להעמיד בסימן שאלה את התאמתו של המערער לייצג את כלל הנושים, לפחות בשלב הנוכחי. במצב זה, איני סבור כי יש יסוד מספיק לבסס את מעמדו של המערער להגשת הערעור על האינטרס הציבורי האמור.

13.הליך סרק ? המשיבים טוענים כי קבלת הערעור שבכותרת אינה אפשרית, הואיל ובינתיים נוצר מצב בלתי הפיך בשטח, שכן בפועל בוצעו פעולות רבות על יסוד פסק דינו של בית משפט קמא, אשר ביצועו לא עוכב. אף טענה זו אינה טענת סף היכולה להביא למחיקתו של הערעור בשלב זה. אכן, יכול שטענה מסוג זה תהווה עילה לדחייתו של ערעור אשר לא הוגשה בגדריו בקשה לעיכוב ביצוע, וזאת בלא שהטענות בערעור נדונו לגופו (ראו ע"א 2035/00 חג' יחיא נ' זינגר, לא פורסם). ברם, עניין זה נתון לשיקול הדעת של המותב הדן בערעור לגופו, כפי שאף היה בפרשת חג' יחיא הנ"ל. הוא אינו מבסס עילה לסילוקו של הערעור על הסף, המצויה בד' אמותיו של השלב הדיוני הנוכחי. לפיכך, אין בטענה זו כדי להביא לקבלת הבקשה למחיקה על הסף.

סוף דבר, הבקשה למחיקת הערעור נדחית. המשיבים 2 - 5 ישאו בהוצאות המערער בבקשה זו בסך 2,500 ש"ח. לסכום זה יצורף מע"מ כדין, והוא ישא הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.