ע"א 5956/03 אלי אוזן נ. האפוטרופוס הכללי

בפניי בקשה למחוק את הערעור שבכותרת על הסף.

1.המערער, אלי אוזן, היה במועדים הרלוונטיים להתדיינות מנהל כללי של חברה בשם נגה אלקטרוטכניקה נדל"ן (1994). בערעורו, משיג המערער על מספר הערות וקביעות של בית המשפט המחוזי בפסק דינו, המתייחסות למערער, ואשר יש בהן, לטענתו, כדי לפגוע בו. המדובר בקביעות שליליות הנוגעות להתנהלותו של המערער במסגרת תפקידו הנ"ל. יצוין, כי המערער לא היה צד להתדיינות בבית משפט קמא, וגם לא העיד במסגרתה. עוד יצוין, כי פסק דין הערכאה הקודמת לא השית על המערער כל חובה או חיוב משפטיים.

2.דין הבקשה למחיקת הערעור להתקבל.

(א) זכות הערעור איננה זכות קנויה, והיא קיימת רק אם וככל שהוענקה מפורשות על ידי המחוקק (בג"צ 87/85 ארגוב נ' מפד כוחות צה"ל, פ"ד מב(1) 353; בש"פ 292/93 סרבוז נ' אופק בע"מ פ"ד מח(3) 177). בקביעה למי יש מעמד לערער, לא תחמה הפסיקה את עצמה לאמת מידה פורמלית. גם כאשר פלוני לא היה בעל דין פורמלי, הוכרה זכותו לערער על פסק דין או החלטה אם אלה פגעו בזכות הופלדיאנית שלו(ראו דברי כב' השופט ברק בבש"פ 658/88 מחמוד סארי חסן נ' מדינת ישראל פ"ד מה(1), 670 ,עמ' 694-695), ובתנאי שבערכאה הדיונית התקיים "הליך" בעניינו של המבקש לערער, אשר במסגרתו הוכרע בזכותו.

(ב) כיצד יש לתרגם גישה זו במקרה שבו בית המשפט קובע קביעות שליליות לגבי אופיו או התנהגותו של מאן דהוא, אשר לא היה בעל דין פורמלי בהליך שבפניו? שאלה זו נדונה בפרשת צירינסקי (בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית המשפט השלום פ"ד נב(3), עמ' 746-747). באותה פרשה, דחה בית המשפט (ברוב דעות) את הטענה כי לעד שנקבעו לגביו קביעות קשות בפסק דין עומדת זכות לערער על פסק הדין, על אף הפגיעה בשמו הטוב. דעת הרוב קבעה, כי הפגיעה הנובעת מקביעות כאלה אינה עומדת בקריטריון של פגיעה בזכות הופלדיאנית של בעל דין, וכי במהותה אין פגיעה כזו חורגת מגדר של פגיעה באינטרס גרידא, אשר אינה מעמידה זכות ערעור. כפי שציינה כב' השופטת דורנר באותה פרשה,

"במקרה שלפנינו, לא נפגעה זכות 'הופלדיאנית' של העותר - בין זכותו במובן 'הצר', ובין חירות, כוח או חסינות הנתונים לו - ולפסק-הדין של בית-משפט השלום אין כל נפקות משפטית-אופרטיבית לגביו. שכן, פסק-הדין לא שינה את מערך הזכויות שהיו נתונות לעותר או החובות שחלו עליו עובר לנתינתו. אשר -על-כן, אין בדברים שנאמרו בפסק-הדין כדי להקנות לעותר זכות ערעור".

(בעמודים 746-747 לפסק הדין).

דברים אלה יפים גם למקרה שבפניי. הדברים אמורים אף ביתר שאת נוכח העובדה, שהערכאה הדיונית סייגה באופן מפורש את הקביעות העיקריות עליהן חולק המערער, וציינה, יותר מפעם אחת, כי קביעותיה הן "לכאורה" בלבד, תוך הדגשה כי אין מדובר בהליכים פליליים או בתביעה לחייב את המנהלים לפי סעיף 373 לפקודת החברות.

(ג) אוסיף, כי הקביעות האמורות אינן בבחינת מעשה בית דין. הן לא מהוות מעשה בית דין כלפי המערער, שכן לא היה צד להתדיינות, וגם המשיב (פורמלי) 1, הוא מבקש המחיקה, אינו כופר בכך. הן גם לא מהוות מעשה בית דין כלפי צדדים אחרים, שכן מדובר בקביעות לכאורה בלבד (ראו ע"א 1946/01 הקרן לטיפול בחסויים נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נו(3) 311). יש להעיר, כי המפרק, אשר המערער חושש כי יהא כבול בהכרעת הערכאה הקודמת, ציין מפורשות בבקשתו כי הקביעות ביחס למערער לא היו רלוונטיות להכרעה (סעיף 24 לבקשה שבפניי). גם מבחינה זו, אין מדובר, לגישת המפרק עצמו, בממצאים היכולים ליצור השתק פלוגתא, ואף מטעם זה אין מדובר בהחלטה הפוגעת במערער, באופן היכול להצמיח לו מעמד בדין להגיש את הערעור שבכותרת.

(ד) עוד אוסיף, כי המקרה שבפניי שונה תכלית שינוי מן המקרה שנדון בע"א 6779/00, 3296/01 וולובסקי נ' הכונס הרשמי, שם התבססה ההכרה בזכות הערעור על האפשרות שהחלטת הערכאה הדיונית גרמה לפגיעה בקניינו של המערער שם. אין זה המצב במקרה שבפניי, וממילא אין להקיש בין שני המקרים.

(ה) כן יש להוסיף, כי טענות המערער בדבר מעמדה החוקתי של הזכות לערער אינן יכולות לשנות את הניתוח המשפטי דלעיל. אכן, הילכת צירינסקי לא התעלמה ממעמדה החוקתי של הזכות לערער, כי אם עיצבה את גבולותיה. הלכה זו היא בבחינת דין מחייב. הניסיון לאבחן את המקרה שבפניי מן המקרה שנדון בפרשת צירינסקי לא יצלח. פסק הדין באותה פרשה לא היה מבוסס על יכולתו של מר צירינסקי להתמודד עם הקביעות שנקבעו לגביו במהלך המשפט, כי אם על השאלה האם הקביעות האמורות גיבשו פגיעה, היכולה להצמיח זכות לערער. כמבואר לעיל, מנקודת מבט זו אין מקום להבחין בין המקרה שבפניי לבין המקרה שנדון בפרשת צירינסקי. גם הביקורת שהושמעה בפרשת צירינסקי על פסק הדין של בית המשפט המחוזי שם, אשר ממנה מצטט המערער בהרחבה, אינה משנה לעניין שבפניי, שכן חרף ביקורת זו, לא מצא בית המשפט מקום להכיר בזכות לערער.

הבקשה מתקבלת. אני מורה בזה על מחיקת הערעור שבכותרת. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.