ע"א 683/04 דן בן אריה נ. מדינת ישראל- מינהל מקרקעי ישראל

1.זו בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין עד להכרעה בערעור.

2.המבקשים הינם חברי אגודה שיתופית "עין הוד". הם בקשו להתיישב במקום בשנת 1993. האגודה אישרה את צירופם לישוב אולם בפועל לא נחתמו הסכמי חכירה בינם לבין הבעלים על הקרקע, שהיא המדינה באמצעות מינהל מקרקעי ישראל. המבקשים הגישו תביעה נגד מינהל מקרקעי ישראל ובה בקשו לאפשר להם לחתום על חוזי חכירה עם המינהל במחירים היסטוריים בטענה כי אלמלא התנהגות בלתי סבירה מצד המינהל הם יכלו לחתום על הסכמי חכירה בשעתו, כאשר מחיר הקרקעות היה נמוך בהרבה מכפי שהוא כיום. כן טענו כי מחירי הקרקע הגבוהים כיום אינם נובעים מעליית מחירים טבעית אלא משינויים במדיניות קרקעית מכוונת של המינהל, והדבר אינו תואם עקרונות מינהל תקין. עמדת המינהל לטענות אלה היתה כי לא ניתן היה להקצות למבקשים את המגרשים קודם למועד הקצאתם בפועל, ולא ניתן לחייבו כיום להתקשר בהסכמי חכירה בתמורה שאינה נאותה בעיניו. על פי עמדת המינהל, המחיר הקובע לצורך העניין הוא מחיר השוק נכון למועד ההקצאה. בית המשפט המחוזי החליט לדחות את תביעת המבקשים וקבע כי שיעור דמי החכירה המגיע בגין הסכמי החכירה ייקבע על פי חוות דעת שמאי מטעם בית המשפט, וכי ביצוע עיסקאות החכירה ייעשה על דרך תשלום של 75% משומת השמאי, ובגין היתרה יתנו הרוכשים ערבויות בנקאיות בתוך פרק זמן שנקבע. בהעדר פעולה כאמור על ידי מי מהמבקשים, הם ייחשבו כמי שאין להם עניין בביצוע העסקה.

המבקשים ערערו על פסק הדין והם מבקשים במקביל לכך לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. בית המשפט המחוזי ניאות לעכב את ביצוע פסק הדין לענין החתימה על חוזי חכירה ל-90 ימים נוספים.

3.עיקר טענת המבקשים בבקשה הוא כי סירוב לעכב ביצוע יביא למצב שלא ניתן יהיה להחזירו לקדמותו, שכן המגרשים יימכרו בינתיים לצדדים שלישיים, ושוב לא ניתן יהיה לערוך בהם עסקאות בין המינהל למבקשים.

המדינה מתנגדת לבקשה וטוענת כי המנגנון שנקבע בפסק הדין לביצוע עסקאות החכירה עם המבקשים בתשלום חלקי וזאת עד להכרעה סופית במחלוקת הינו מניח את הדעת ומאזן כראוי בין עניינם של בעלי הדין, ואין מקום להקפאת העסקאות במגרשים, דבר שיפגע באינטרס הציבור.

4.אין מקום לעיכוב ביצוע פסק הדין בנסיבות ענין זה. במישור הדיוני הפורמלי אין ענייננו כאן בבקשת עיכוב ביצוע פסק דין, משתביעת המבקשים נדחתה. המדובר הוא, איפוא, בסעד זמני בערעור שחלה עליו תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי (זוסמן, סדר הדין האזרחי , מהד' 7, עמ' 865; בש"א 243/88 המוטראן הקופטי נ' עדילה

פד"י מב(3) 208, 209; ע"א 9694/01 ברגמן נ' פרידמן ). הכלל הנוהג הוא כי לא בנקל יזכה בעל דין שתביעתו נדחתה בערכאה הדיונית בסעד זמני בערעור, משדחיית התביעה מצביעה, למצער, על כך שמידת ביסוסה הינה מוקשה.

5.בענייננו, גם אם לצורך הענין נראה את הבקשה כבקשת סעד זמני בערעור להבדיל מעיכוב ביצוע פסק-הדין כפי שבפועל הוכתרה, אין מדובר בנסיבות המצדיקות מתן סעד כזה. המבקשים עותרים להקפאת המצב הקיים ולהטלת איסור על עשיית עסקאות חכירה במגרשים עד להכרעה בערעור. זוהי תוצאה קשה מבחינת המינהל, אשר אינה עולה בקנה אחד עם דחיית התביעה ויש בה כדי להקפיא עסקאות במגרשים – דבר העשוי להסב נזק לאינטרס הציבורי. מנגד, פסק הדין של הערכאה הדיונית הוא עצמו יצר איזון ראוי בין עניינם של הצדדים בכך שקבע כי עסקאות החכירה עם המבקשים החפצים בכך תיעשנה בשלב זה בהיקף של 75% משומת התמורה שיקבע השמאי, תוך הבטחת יתרת הסכום בערבות בנקאית. הסדר זה מקל על המבקשים בשלב זה של ההליך ומותיר פתח לבירור הערעור בלא דרישת תשלום מיידי של מלוא תמורת המגרשים מהם. מצד שני, קביעה זו מונעת הקפאת עסקאות חכירה במגרשים – מצב העלול לגרום נזק למינהל ולאינטרס הציבורי. איזון זה הוא סביר וראוי. אין צריך לומר כי היה ויזכו המבקשים בערעורם באופן שיתברר כי שילמו בגין עסקאות החכירה סכומים ביתר, ברי כי יזכו להשבה מלאה מהמדינה של כל סכום ששלמו לה מעבר למגיע על פי פסק הדין הסופי שינתן.

בנסיבות אלה, אין מקום למתן סעד הביניים המבוקש.

הבקשה נדחית.