פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
706/13
לפני:
כבוד השופט צ' זילברטל
המבקש:
דוד חיים פישר
נ ג ד
המשיבים:
1. רו"ח צבי יוכמן
2.
CREDEM INTERNATIONAL (LUX)
3.
SACE S.P.A
4. הכונס הרשמי
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי בבאר- שבע בתיק פר"ק 5001/98 שניתנה ביום 13.12.2012 על-ידי כב'
סגנית נשיא ש' דברת
בשם המבקש:
עו"ד ע' בלס;
עו"ד י' יפרח
בשם המשיבים 3-2:
עו"ד א' הרטמן; עו"ד נ'
זמיר
בשם המשיב 4:
עו"ד א' הס
החלטה
1.
בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 13.12.2012 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגנית הנשיא ש' דברת ), בגדרה הוחלט, כי בקשת המבקש כי בית המשפט ישנה את החלטת מפרקהּ של חברת ס. דנהיל תעשיות כלליות בישראל בע"מ (להלן: דנהיל ) הוגשה לאחר המועד הקבוע בדין – ולפיכך נדחתה (להלן: הבקשה במחוזי ); וכי דינה של בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה במחוזי להידחות אף היוא (להלן: הבקשה להארכת מועד ).
2.
ביום 7.4.2013 החלטתי כי הצדדים יציגו את עמדתם בדבר סיווג הליך ההשגה לבית משפט זה כבקשת רשות ערעור. לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, ולאחר שניתנה למשיבים הזדמנות להתנגד, כמצוות תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), החלטתי להורות כי הדיון בבקשה דנא תידון יהיה כבכתב ערעור. זאת, משום שלמבקש עומדת זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. להלן אפרט בקצרה את טעמיי.
3.
ההליכים בפרשה שלפנינו נמשכים משך תקופה ארוכה ביותר. רקעם הוא פירוקה של דנהיל והקביעה כי המבקש חב באופן אישי בחלק מחובותיה. במסגרת הליך הפירוק, הגישו המשיבים 2 ו-3 תביעת חוב נגד דנהיל. ביום 18.3.2012 אישר המשיב 1 – מפרקהּ של דנהיל (להלן: המפרק ) - את עיקרה של תביעת החוב. החלטת המפרק הומצאה למבקש ביום 20.3.2012, עליה הוגשה הבקשה במחוזי.
4.
הבקשה במחוזי הוגשה ביום 9.5.2012. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי טענו המשיבים, כי נוכח הקבוע בתקנה 40 לתקנות החברות (פירוק), תשמ"ז-1987 (להלן: תקנות החברות ), לפיו "פניה לבית המשפט מצד מי שנפגע ממעשה או מהחלטה של המפרק, תיעשה תוך שלושים ימים מיום שהודע לו עליהם", הרי שחלף המועד בגדרו רשאי היה המבקש לפנות לבית המשפט, והחלטת המפרק נעשתה חלוטה. מנגד, עיקר טענת המבקש היתה, כי במקרה דנא יש להחיל את הוראת תקנה 95(ב) לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה-1985 (להלן: תקנות פשיטת הרגל ), הקובעת כי "רשאי החייב ... לבקש מבית המשפט לבטל תביעה שאושרה שלא כיאות או להפחית את סכומה", פניה על-פי תקנה זו אינה מוגבלת בזמן. לטענתו, יש לראות בו "חייב" נוכח הקביעה לפיה הוא חב אישית בחובות דנהיל, ולפיכך הוגשה בקשתו בתוך המועד הקבוע בדין.
5.
לאחר הדיון בבית המשפט המחוזי, ובטרם מתן ההחלטה, הגיש המבקש "בגדרי זהירות" את הבקשה להארכת מועד, בה נטען כי על אף שהמבקש סבור שאכן לא חלה תקנה 40 לתקנות החברות, הרי שככל שיקבע כי זו חלה – מתבקש בית המשפט להאריך את המועד להגשת בקשה בהתאם לתקנה 40 הנ"ל.
6.
בית המשפט קבע, כי תקנה 40 לתקנות החברות היא זו הרלבנטית. נקבע, כי המבקש אינו "חייב" ואינו "נושה". זאת, בהתבסס על סעיף 2 לתקנות פשיטת הרגל לפיה חייב הוא אדם שנעשה לו מעשה של פשיטת רגל ועל האמור בתקנה 53 לתקנות החברות לפיה חייב הוא חברה בפירוק. לפיכך, נקבע, דין הבקשה במחוזי להידחות על הסף מחמת איחור בהגשתה. באשר לבקשה להארכת מועד נקבע, כי יש לדחותה ולו מן הטעם שלא נתמכה בתצהיר, אך גם לגופה - שכן המבקש לא העלה כל טעם מדוע הבקשה במחוזי הוגשה באיחור.
7.
החלטת בית משפט קמא בכל הנוגע לקביעה לפיה הבקשה במחוזי הוגשה לאחר המועד הקבוע בדין "סוגרת למעשה את התיק", שכן בכך הסתיים ההליך בכל הנוגע להחלטת המפרק בתביעת החוב של המשיבים 3-2 ועל כן היא בבחינת "פסק דין" (וראו: רע"א 3564/12 בייר נ' פלוראליטי בע"מ (בפירוק) פסקה 14 (1.8.2012)). כך אף לשיטת המבקש והמשיבים 3-2, כעולה מתגובותיהם. באשר להחלטה בבקשה להארכת מועד, הרי שכפי שציינו, ובצדק, המשיבים 3-2, זו למעשה החלטת ביניים אשר "נבלעת" בפסק הדין האמור והדרך להשיג עליה היא במסגרת הערעור על פסק הדין (וראו: (ע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ נגד מדינת ישראל , פ"ד מו(4) 411, 416 (1992)), לא כל שכן אמורים הדברים במקרה דנא, כאשר ההחלטה בבקשה להארכת מועד ניתנה בגוף פסק הדין. התוצאה היא, שההחלטה בבקשה במחוזי וההחלטה בבקשה להארכת מועד מהוות ביחד "פסק דין" הניתן לערעור בזכות.
8.
נוכח האמור, מבקש המבקש כי בקשת רשות הערעור שהגיש תידון ככתב ערעור בהתאם להוראת תקנה 410א לתקנות. המשיבים 3-2 טוענים, כי הפעלת תקנה 410א לתקנות נתונה לשיקול דעת בית המשפט, וכי המבקש לא הניח ולו בדוחק נימוקים כלשהם מדוע תופעל הסמכות. כן פורטו נימוקים שונים, בהם התנהלותו חסרת תום הלב והבעייתית של המבקש, מדוע במקרה דנא אין להפעיל את הסמכות הקבועה בתקנה 410א לתקנות. טענה זו אין בידי לקבל. אמנם, הסמכות הקבועה בתקנה 410א היא אכן סמכות שבשיקול הדעת, ברם, יש לדידי בנסיבות המקרה דנא להעדיף את מיצוי זכות הערעור העומדת למבקש על פני חסימתה, כאשר ניתן יהא לפצות את המשיבים באופן הולם בפסיקת הוצאות, ככל שיש בטענותיהם של המשיבים 3-2 ממש (וראו: רע"א 10044/09 בוטח נ' ובר , פסקה ז'
(11.4.2010)).
9.
מוחלט, אפוא, כי בקשת רשות הערעור תידון כערעור. לפיכך יועבר התיק למזכירות על מנת שתסווג את התיק מחדש כערעור אזרחי ותעבירו להמשך טיפול ככזה .
ניתנה היום, כ' באייר התשע"ג (30.4.2013).
ש ו פ ט