רע"א 5077/16 משה חי שיבר נ. כונס הנכסים הרשמי

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיאה א' אורנשטיין כתוארו אז) מיום 24.5.2016, אשר מחק על הסף שני ערעורים שהגיש המבקש (להלן: החייב ) מחמת איחור בהגשתם. הערעורים נסבו על הכרעות חוב של המשיב 2 - הנאמן לנכסיו של החייב (להלן: הנאמן ) בתביעות חוב שהגישו המשיב 3 (להלן: הבנק ) והמשיבה 4 (להלן: העירייה ).

1.ביום 13.7.2009 נתן בית המשפט המחוזי צו כינוס לנכסי המבקש לבקשת אחד מנושיו והמשיב 2 מונה כנאמן לנכסיו. ביום 19.6.2014 הכריע הנאמן בתביעת החוב של הבנק ואישר לו חוב בסך של 200,161 ש"ח בדין רגיל (להלן: ההכרעה הראשונה ), וביום 25.6.2015 הכריע הנאמן בתביעת החוב של העירייה ואישר לה חוב בסך של 314,983 ש"ח בדין רגיל (להלן: ההכרעה השנייה ). ביום 25.1.2016 הגיש החייב שני ערעורים על הכרעות החוב לפי סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ) ותקנה 95(ב) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 (להלן: התקנות ). הנאמן מצדו ביקש לדחות את הערעורים על הסף בשל איחור בהגשתם. ביום 24.5.2016 דחה בית המשפט המחוזי את הערעורים, וקבע כי בהתאם לסעיף 189 [צ"ל 184] לפקודה יש להגיש ערעור על הכרעת נאמן בתביעת חוב בתוך 45 יום מהמצאת ההכרעה, אך הערעור על ההכרעה הראשונה הוגש רק בחלוף שנה וארבעה חודשים מהיום בו ניתנה והערעור על ההכרעה השנייה הוגש אף הוא חודשים ארוכים לאחר שניתנה ועל כן דינם להידחות על הסף.

2.מכאן הבקשה דנן שבה ממקד החייב את טענותיו בלוחות הזמנים להגשת ערעור על הכרעה בתביעת חוב לפי תקנה 95(ב) לתקנות. לגישת החייב הגשת ערעור לפי תקנה זו אינה מוגבלת בזמן. כמו כן מוסיף החייב ומעלה טענות לגופן של הכרעות החוב השגויות לטעמו.

למען שלמות התמונה יצוין כי הבקשה דנן הוגשה ביום 23.6.2016, אך נוכח הצורך להכריע בסוגית סיווגו הנכון של ההליך היא הועברה לטיפולי רק ביום 5.1.2017 ונתבקשה תגובת הצדדים. עוד יצוין כי ביום 18.8.2016 הגיש החייב בקשה למתן צו לעיכוב ביצוע ארעי של ההחלטה מיום 24.5.2016, וזו נדחתה ביום 22.8.2016.

3.הנאמן טוען כי תקנה 95(ב) לתקנות כלל אינה חלה בענייננו, שכן התנאי המקדים לתחולתה – שהנאמן ימצא "שתביעת החוב אושרה שלא כיאות" – אינו מתקיים ומכל מקום הוא סבור כי לא נפל פגם באישורן של תביעות החוב האמורות. עוד טוען הנאמן כי סעיף 184 הקוצב 45 ימים לערעור על החלטת בעל תפקיד בתביעת חוב חל גם בענייננו וכי הפרשנות שמנסה החייב להעניק לתקנה 95(ב) לתקנות מאיינת את עקרון סופיות הדיון.

הכונס הרשמי, הבנק והעירייה מצטרפים לעמדתו של הנאמן.

המבקש מצידו טוען בתשובתו לתגובות המשיבים כי תקנה 95(ב) לתקנות אינה מציבה תנאי מקדמי לפיו על הנאמן להשתכנע שתביעת חוב אושרה שלא כיאות.

4.בחנתי את נימוקי הבקשה ואת התגובות שהוגשו והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

המבקש ממקד את טענותיו בתקנה 95(ב) לתקנות שזו לשונה:

95.(א) מצא הנאמן שתביעת חוב אושרה שלא כיאות, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנאמן ואחרי הודעה לנושה התובע, לבטל את התביעה או להפחית את סכומה.

(ב) נמנע הנאמן מלהגיש לבית המשפט בקשה כאמור, רשאי החייב, או כל נושה, או הכונס הרשמי, לבקש מבית המשפט לבטל תביעה שאושרה שלא כיאות או להפחית את סכומה.

בניגוד לעמדת המבקש, כבר נפסק לעניין הוראת תקנה זו כי:

תקנה זו חלה כאשר מדובר במצב בו נאמן נמנע מלהגיש לבית משפט בקשה לבטל תביעת חוב כאשר הוא מוצא שתביעת החוב אושרה שלא כיאות. או-אז

רשאים החייב, כל נושה או הכונס הרשמי לבקש מבית המשפט לבטל תביעת חוב שאושרה שלא כיאות .

[ההדגשה לא במקור] ( ע"א 706/13 פישר נ' יוכמן , פסקה 2 (30.11.2014)) .

5.הערכאות הדיוניות פירשו אף הן את הוראת תקנה 95(ב) כהוראה השלובה בתקנה 95(א) וכמציבה תנאי מקדים להגשת בקשה על פיה והוא - כי הנאמן מצא שתביעת החוב אושרה שלא כיאות, אך נמנע מלהגיש לבית המשפט בקשה בנדון (ראו, למשל, פש"ר (מחוזי חיפה) 49752-07-11

גיא נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה

(9.6.2015)). זאת להבדיל מהגשת ערעור לפי סעיף 150 לפקודה, אשר אינו מציב תנאי מקדמי כאמור.

פרשנות זו מקובלת עליי. על כן, משפנה החייב לנאמן אך זה לא השתכנע כי תביעות החוב של הבנק ושל העירייה אושרו שלא כיאות, לא קמה לחייב זכות להגיש ערעור על הכרעות החוב בעניינם של הבנק והעירייה לפי תקנה 95(ב) לתקנות, ואילו וככל שהמבקש נסמך בהגשת הערעורים על סעיף 150 לפקודה, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי נוכח הוראת סעיף 184 לפקודה, איחר המבקש את המועד להגשת ערעוריו ודינם להידחות על הסף.

הבקשה נדחית, אפוא, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.