רע"א 5077/16משה חי שיבר נ. כונס הנכסים הרשמי

1.בקשת רשות הערעור שבכותרת מופנית כנגד החלטת בית המשפט של פשיטת רגל מיום 24.5.2016 בגדרה נמחקו על הסף - מחמת איחור בהגשתם - שני הליכים שונים מטעם המבקש-החייב ביחס להכרעות הנאמן בשתי תביעות חוב אשר הוגשו על ידי המשיבים 3 ו-4 (להלן: ההחלטה ). ביום 22.8.2016 הורתה כב' השופטת א' חיות כי ההליך יועבר לטיפול רשמי בית משפט זה לצורך סיווגו - ערעור בזכות או בקשת רשות ערעור. ביום 26.9.2016, בסמוך לאחר תשלום האגרה והפקדת העירבון, הוריתי לצדדים להגיש עמדתם לעניין הסיווג. מתגובות הנאמן והכונס הרשמי, אשר הוגשו ביום 3.11.2016 ו-4.11.2016 בהתאמה, עולה כי הם סבורים שנתונה למבקש זכות ערעור על ההחלטה. מתגובת המבקש, אשר הוגשה ביום 10.11.2016, משתמע כי הוא סבור שפעל נכון כשהגיש בקשת רשות ערעור.

2.לאחר בחינת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי בניגוד לעמדת הנאמן והכונס הרשמי, אופן ההשגה הנכון על ההחלטה הוא על דרך של בקשת רשות ערעור. אבהיר את הטעמים העומדים ביסוד מסקנתי זו.

3.כידוע, דיני הערעור במסגרת הליכי פשיטת רגל שונים מאלה החלים ביחס להליכים אזרחיים. סעיף

182 ל פקודת פשיטת הרגל

[נ וסח חדש], התש"ם-1980, קובע כי החלטות של בית המשפט של פשיטת רגל המהוות "צו בפשיטת רגל" ניתנות לערעור בזכות לפני בית המשפט העליון. לעומת זאת, כאשר עסקינן בהחלטות אשר אינן מהוות "צו בפשיטת רגל", חוזרים אנו לדיני הערעור הרגילים, לאמור: זכות ערעור ביחס להחלטה המסווגת כ"פסק דין" וערעור ברשות ביחס להחלטה המסווגת כ"החלטה אחרת" (למשל, ע"א 7829/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק) , פיסקה 9 והאסמכתאות הנזכרות שם (13.7.2008) (להלן: עניין פאן-אל ); ש' לוין וא' גרוניס, פשיטת רגל , 40-38 (מהדורה שלישית, 2010)).

4.אבחן תחילה את ההחלטה דווקא על רקע דיני הערעור הרגילים. כלל מושרש הוא כי החלטה בבקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי מהווה "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה - כאשר היא ניתנת על ידי שופט (להבדיל מרשם) - הוא על דרך של בקשת רשות ערעור. כך, שכן החלטה בבקשה להארכת מועד טפלה למחלוקת העיקרית. דחייתה של בקשה מסוג זה מביאה למעשה לכך שההליך העיקרי לא יובא בפני בית המשפט, וממילא אף לא יוכרע על ידו (ראו, עניין פאן-אל , פיסקה 13 והאסמכתאות הנזכרות שם. עוד ראו, ח' בן-נון וט' חבקין, הערעור האזרחי , 106-105 (מהדורה שלישית, 2012)).

זאת ואף זאת: הכלל לפיו הכרעה בסוגית הארכת המועד נחשבת ל"החלטה אחרת" הוחל אף במקרים כגון זה שלפנינו, בהם בית המשפט מוחק ערעור אשר הוגש בפועל מחמת איחור בהגשתו (למשל, רע"א 8259/02 ארבל נ' ברק

(10.12.2002); רע"א 9000/06 גליק נ' ויוטל (2000) בע"מ (8.1.2007); רע"א 2705/07

בר טל נ' ליכט (19.8.2007); רע"א 2279/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מאירסון (6.4.2009); בש"א 5106/12

יוסף נ' שושן (18.7.2012); ע"א 7623/13 עזבון אבו ראס נ' מנהל מיסוי מקרקעין (28.9.2014). אולם ראו, רע"א 706/13

פישר נ' יוכמן (30.4.2013)).

5.אמנם, החלטותיו של בית המשפט של פשיטת רגל המכריעות בהשגה על החלטת בעל תפקיד נחשבות, לצרכי ערעור, כהחלטות הניתנות על ידי ערכאה דיונית ולא על ידי ערכאת ערעור ( עניין

פאן-אל , פיסקאות 10, 12 ו-14; ראו גם, בש"א 292/98 ג'רייס נ' המועצה לייצור ולשיווק של ירקות , פ"ד נג(2) 29, 37-34 (1999)) . ואולם בנתון זה אין כדי לשנות מן המסקנה לפיה יש לראות בהחלטה מושא דיוננו משום "החלטה אחרת", ואסביר.

בעניין פאן-אל דן בית משפט זה בשאלת סיווגה הנכון של החלטת בית משפט של הפירוק אשר דוחה ערעור על החלטת בעל תפקיד שלא להאריך מועד להגשת תביעת חוב. בפסק הדין צוין באופן מפורש כי "את החלטת בית המשפט שעל הפירוק בסוגית הארכת המועד יש להקביל להחלטה של ערכאה דיונית

הדוחה בקשה של בעל דין להאריך את המועד להגשת הליך ראשוני (להבדיל מערעורי)" ( שם , פיסקה 14. ההדגשה במקור). אף על פי כן, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי ההחלטה מהווה "החלטה אחרת" הניתנת לתקיפה באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור. בית המשפט מנה מספר טעמים למסקנה זו, ובין היתר ציין כי "הגם שנפקותה העיקרית של ההלכה לפיה החלטות לגבי הארכת מועד מהוות 'החלטה אחרת' הינה בהקשר של הליכים ערעוריים, דומה כי הוחלה היא אף ביחס להארכת מועד להגשת הליכים בעלי אופי ראשוני-דיוני" ( שם , פיסקה 15).

6.ואכן, לפני זמן מה נדרשתי לשאלת סיווגה של החלטה הדומה לזו שלפניי עתה - החלטה של בית משפט של חדלות פירעון הדוחה ערעור על הכרעה בתביעת חוב מחמת איחור בהגשתו (רע"א 6557/14 שחם נ' רו"ח יואב כפיר, נאמן לחברת אשבל

(30.4.2015) (להלן: עניין שחם )). באותו מקרה הגעתי למסקנה כי יש לסווג את ההחלטה כ"החלטה אחרת" תוך שציינתי, בין היתר, כי ראוי להחיל את ההלכה שנקבעה בעניין פאן-אל גם על המקרה האמור וזאת נוכח הדמיון הממשי בין המקרים (שהרי בשני המקרים מדובר בהחלטה העוסקת בשאלת העמידה במועדים הקבועים בדין להגשת הליכים במסגרת הליך חדלות פירעון: הגשת תביעת חוב, בעניין פאן-אל ; והגשת ערעור על הכרעת נאמן בתביעת חוב, בעניין שחם ). ערעור על החלטתי בעניין שחם נדחה על ידי כב' השופט ס' ג'ובראן (בש"א 3575/15, פסק דין מיום 8.7.2015). ברי, כי הקביעה בעניין שחם האמור רלוונטית גם למקרה דנן.

7.אוסיף, במאמר מוסגר, כי לא נעלמה מעיניי טענת המבקש לפיה בית המשפט של פשיטת רגל שגה בקובעו כי קיימת מגבלת זמן להגשת הליכים מטעם חייב בהתאם לתקנה 95(ב) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985. גם אם יש ממש בטענה זו, ואיני מביע עמדה בעניין, הרי שבסופו של יום בית המשפט מחק את ההליכים מחמת איחור בהגשתם וממילא יש להכריע בשאלת סיווגה של ההחלטה על בסיס קביעה זו.

8.נוכחנו איפוא כי ההחלטה מהווה "החלטה אחרת" לפי דיני הערעור הרגילים. בכך לא תמה מלאכתנו , שכן עדיין יש צורך להכריע בשאלה הנוספת, ולמעשה הראשונה - האם ההחלטה מושא דיוננו מהווה "צו בפשיטת רגל" אם לאו.

בהקשר זה נהוג לומר, כי החלטה מהווה "צו בפשיטת רגל" אם היא ניתנת על ידי בית המשפט של פשיטת רגל "במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת לפי הפקודה כבית-משפט לענייני פשיטת רגל" ( בש"א

998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק) , פ"ד מו (2) 749, 754 (1992); רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים

הרשמי , פ"ד מו (3) 811 (1992)). צו כינוס, צו הכרזת פשיטת רגל וצו הפטר נחשבים לשלושת הצווים המרכזיים בהליך פשיטת הרגל. ואכן, בית משפט זה פסק כי "...'צו בפשיטת רגל' מכוון להחלטות המרכזיות המתקבלות במהלך התנהלותו של תיק פשיטת הרגל" ( רע"א 4746/11

גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי , פיסקה 9

(26.10.2011)). מאידך גיסא, החלטות בעלות אופי דיוני והחלטות הנשענות על עקרונות משפט כלליים אינן נחשבות "צו בפשיטת רגל" ומשכך חלים לגביהן דיני הערעור הרגילים, כאמור לעיל (למשל, רע"א 4222/10

אלמקייס נ' עו"ד זיו אביאל - נאמן לנכסי המערערת

(15.6.2010)).

9.בענייננו עסקינן, כזכור, בהחלטה המוחקת על הסף הליכים אשר הופנו כנגד הכרעות הנאמן בשתי תביעות חוב, וזאת מחמת איחור בהגשתם. בית המשפט של פשיטת רגל הדגיש כי החלטתו למחוק את ההליכים "מושתתת על טעם אחד והוא הגשת הערעורים בחלוף המועד שקבוע להגישם על פי הדין". ההכרעה בשאלת קיומו של איחור בהגשת הליכים היא בעלת אופי דיוני-כללי ואינה ייחודית להליך פשיטת הרגל דווקא. ממילא אין לומר כי היא ניתנה במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת של בית המשפט של פשיטת רגל.

ואכן, בעניין פאן-אל צוין כי החלטת בית המשפט של פשיטת רגל בערעור על החלטה של הנאמן בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב, מהווה החלטה בעלת אופי דיוני ואינה משום 'צו בפשיטת רגל'" ( שם , פיסקה 10). כפי שצוין לעיל, קיים דמיון ממשי בין ההחלטה בעניין פאן-אל

לבין ההחלטה בענייננו וממילא מתבקשת המסקנה כי גם בענייננו אין מדובר ב"צו בפשיטת רגל". לאמור עד כה מתווסף הנתון, כי ההחלטה בענייננו אינה בעלת משקל סגולי של "צו בפשיטת רגל" (השוו גם, בש"א 6808/15 גני באר שבע בע"מ נ' עו"ד ארז חבר, מנהל מיוחד , פיסקה 10 (30.12.2015)).

10.סיכומו של דבר: ההחלטה אותה תוקף המבקש אינה בגדר "צו בפשיטת רגל", ולפי דיני הערעור הרגילים יש לראות בה משום "החלטה אחרת". משכך, נכון עשה המבקש בהגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטה, וממילא אין מקום לשנות את סיווג ההליך.

המזכירות תתייק החלטה זו בתיק השופט, והטיפול בהליך יימשך כסדרו.