ע"א 7090/13 רונן נתני נ. שמעון פנחס בוסקילה

1.

לפני בקשה למתן סעד זמני שיורה למשיבים 1 ו-2 להימנע מביצוע כל דיספוזיציה בנכס המקרקעין הידוע כבניין המצוי ברח' המרכולת 12 פינת רח' מטלון 1 בתל-אביב, והרשום בפנקסי רישום המקרקעין כגוש 2083 חלקה 120 (להלן: הנכס ), וזאת עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ח' ברנר ), שניתן ב-ת"א 34905-04-12 בתאריך 2.8.2013.

2.

לאחר עיון בפסק הדין מושא הערעור, בהודעת הערעור, בבקשה ובתגובת המשיב 1 לה, שנמסרה על פי החלטתי – הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות . אביא להלן, בקצרה, את הנימוקים להחלטתי זו.

3.

כידוע, על מי שמבקש סעד זמני לתקופת הערעור להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים : האחד – סיכויים טובים לקבלת הערעור ו השני – נטייה של "מאזן הנוחות" באופן מובהק לטובתו, במובן זה שיהיה קשה עד בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו אם לא יינתן הסעד הזמני, והערעור יתקבל. שני התנאים הללו שלובים זה בזה במעין "מקבילית כוחות", באופן שככל שהמבקש מצביע על סיכויי ערעור טובים יותר, כך יפחת משקלו של התנאי בדבר נטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך (ראו, למשל: החלטת חברתי, השופטת ע' ארבל , ב-ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ (18.4.2005), בפיסקה 6). נוסחת איזון זו תקפה, לטעמי, גם לאחר ביטולה של תקנה 471 ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), והיעדר דרישה לקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו" בהוראת תקנה 467 ל תקנות סדר הדין האזרחי , בנוסחה כיום (עיינו: החלטתי ב-ע"א 427/13 דעוס נ' דופני (28.8.2013)).

זאת מתוך תפיסה כי מעת שנדחתה תביעתו של מבקש הסעד בערכאה הדיונית, ההנחה הינה כי בקשתו איננה מבוססת, ולא בנקל יינתן לו הסעד.

אבחן עתה החלת הכללים הנ"ל על המקרה שלפנינו.

4.

בכל הנוגע ל סיכויי הערעור , סבורני – מבלי לקבוע מסמרות ובזהירות המתבקשת בשלב זה – כי אלו אינם על הצד הגבוה. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את תביעתו של המבקש לאכיפתה של עסקת המכר, שנכרתה, לטענתו, בינו לבין המשיב 1, לאחר שקבע – על יסוד התרשמותו מהראיות והעדויות שנשמעו בפניו, ותוך קביעת ממצאי מהימנות – כי גרסתו של המשיב 1, שלפיה מחירו של הבניין נקבע בין הצדדים על סך של 7,000,000 ש"ח: "היא גרסת אמת, ואילו גרסתו של נתני (המבקש כאן – ח"מ ), לפיה התמורה שסוכמה עמדה על 4,300,000 ש"ח בלבד, אינה אמת" (ראו: פיסקאות 12 ו-41 לפסק הדין). עוד קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי: "הואיל ונתני מבקש אכיפה של עסקה למראית עין , קרי, עסקה לפיה הוא רכש את הבנין תמורת סך של 4,300,000 ש"ח בלבד, ואין הוא מבקש לאכוף את העיסקה האמיתית, קרי, רכישה של הבניה תמורת סך של 7,000,000 ש"ח – דין התביעה להידחות" (ראו: פיסקה 44 לפסק הדין; ההדגשה שלי – ח"מ ). בכך העדיף בית המשפט קמא הנכבד את גרסתו של המשיב 1 בנוגע לטיב העסקה שנרקמה בין הצדדים ונסיבות התנערותו של המשיב 1 ממנה (כמו גם לגבי התנערותם של עורכי הדין אשר ליוו את המשא-ומתן שהתנהל בין הצדדים, מנטילת חלק בייצוג בעסקה), אשר נתמכה בעדויותיהם של עדים שהעידו בניגוד לאינטרסים האישיים שלהם (ראו, למשל: פיסקאות 31-24 לפסק הדין) – על פני גרסתו של המבקש, אשר ביחס לעדותו קבע בית המשפט קמא הנכבד כי היא: "לא הותירה רושם חיובי ואינני נותן בה אמון" (ראו: פיסקה 32 לפסק הדין). עוד קבע בית המשפט קמא הנכבד בהמשך אותה פיסקה, כי המבקש "התגלה כמקליט "סדרתי"... התנהלות כזו של אדם, שמקליט את חברו לשיחה בלא כל סיבה מניחה את הדעת, היא התנהלות תכסיסנית שאינה עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב, והיא עלולה להעיד על נסיון מתוכנן להפיל בפח את השותף למשא ומתן". בתוך-כך דחה בית המשפט קמא הנכבד את טענתו של המבקש שלפיה גרסתו נתמכת בתמלילים ובקלטת המתעדים דברים שהוחלפו בינו לבין המשיב 1 ואחרים, בקובעו, בין היתר, כי: "הקלטת שהוגשה לבית המשפט אינה משקפת את השיחות בשלמותן במקרה הטוב, או שהיא תולדה של מלאכת עריכה מגמתית, במקרה הרע..." (ראו: פיסקה 17 לפסק הדין).

כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, ובייחוד כך כאשר ממצאים עובדתיים אלו נקבעו על יסוד הערכת מהימנותם של העדים שהעידו בפני בית המשפט. סטיית ערכאת הערעור מכלל זה תיעשה רק במקרים חריגים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה, או כאשר הגרסה העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית איננה מתקבלת על הדעת.

הנה כי כן – בפני המבקש ניצבת משוכה גבוהה ביותר שעליו לחצותה, על מנת שערעורו יתקבל.

5.

יחד עם זאת, איני מוצא לנכון להרחיב עוד בשאלת סיכויי הערעור, מכיוון שאף אינני סבור כי מאזן הנוחות נוטה, בנסיבות העניין, לטובת המבקש. אכן, כאשר מדובר בפסק דין שעניינו נכס מקרקעין, להבדיל מפסק דין שעניינו חיוב כספי, נוטה הכף במידה מסוימת לכיוון מתן סעד זמני בערעור, ככל שקיים חשש שאם זה לא יינתן יועברו המקרקעין לצדדים שלישיים תמי לב (ראו, למשל: ע"א 589/10 עיריית הוד השרון נ' ניר שיתופי – אגודה ארצית שיתופית להתיישבות

(12.4.2010); ע"א 9694/10 אח ראש (אלקנה) בע"מ נ' אחוזת שמרון (אלקנה) בע"מ (10.3.2011); ע"א 8296/11 פרץ נ' כספית

(7.3.2012); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 682-680 (מהדורה עשירית, 2009)). אלא שיש להבחין לעניין זה בין נכס מקרקעין המשמש למגוריו של המבקש לבין נכס מקרקעין שמשמש לצרכי מסחר, או השקעה, אשר העברתו ומימושו מגלמים בתוכם נזק כספי הניתן לפיצוי (ראו, למשל: ע"א 8632/06

בן יעקב נ' מימון (7.1.2007); ע"א 5511/06

אמינוף נ' א. לוי השקעות ובנין בע"מ

(30.8.2006); רע"א 764/03

עתמי נ' מעברי (27.5.2003)).

נכס המקרקעין בענייננו, אשר תביעתו של המבקש לאכיפת עסקת המכר לגביו, נדחתה – משמש למטרות מסחר, ומעולם לא שימש כדירת מגוריו של המבקש. המבקש אמנם שכר חנות בנכס, אולם אין בכך כדי להטות את "מאזן הנוחות" באופן מובהק לטובתו.

במקרה הנוכחי ההנחה היא כי זכויותיו הקנייניות של המשיב 1 בנכס – לרבות זכותו לנהוג בקניינו מנהג בעלים – עדיפות על זכויותיו הנטענות של המבקש בנכס. הנזק שנגרם לבעל מקרקעין כתוצאה מכך שנמנעת ממנו האפשרות לממש את קניינו הוא נזק ממשי, בעוד שהפגיעה האפשרית בזכויותיו הנטענות של המבקש, במקרה הנוכחי, ניתנת לפיצוי כספי, ככל שתתבצע עסקה במקרקעין טרם שיוכרע הערעור, היה והערעור יתקבל (ראו והשוו: החלטת חברי, השופט י' דנציגר ב-ע"א 1237/13 קונין נ' גפני (7.4.2013)). יתרה מכך – כפי שעולה מתגובתו של המשיב 1, הסכם השכירות שמכוחו החזיק המבקש בחנות פקע בתאריך 15.4.2013, ובעקבות כך אף הוגשה כנגדו תביעת פינוי (ת"א 38175-05-13). המבקש לא גילה נתון זה בבקשה שלפני, שהוגשה במקור במעמד צד אחד. התנהלות זו של המבקש נגועה, בנסיבות, בחוסר תום לב, במשמעותו ובנפקותו המשפטית. טעם אחרון זה מהווה נימוק עצמאי נוסף לדחיית הבקשה שלפני.

6.

סוף דבר: הבקשה נדחית . הסעד הארעי שניתן בהחלטתי מתאריך 20.10.2013 – מבוטל. המבקש יישא בהוצאות המשיב 1 בגין הגשת תגובתו לבקשה בסך של 7,500 ש"ח.