רע"א 764/03 דורון עתמי נ. ברכה מעברי

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ע' אזר) לפיה ניתן, לבקשת המשיבה 1, צו לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט א' סטרשנוב) עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דין זה.

המשיבה 1 מכרה את זכויותיה בנכס מקרקעין למשיב 2 ולאביהם המנוח של המבקשים 1 עד 5 בשנת 1982. למבקש 6 הומחו, כך לטענתו, מחצית מזכויותיו של המבקש 2. בשנת 1990 הגישה המשיבה 1 תובענה לבית משפט השלום בפתח תקווה במסגרתה עתרה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי הסכם המכר בטל, מפאת הפרות יסודיות שהפרו אותו, לדעת המשיבה 1, המבקשים והמשיב 2. ההפרה המרכזית לה טענה המשיבה 1 היא המנעות המבקשים והמשיב 2 מלהעביר סכום כסף שיועד להבטחת תשלום המיסים וההוצאות בגין העסקה. בית משפט השלום החליט בפסק דין שניתן בהעדר הנתבעים כי ההסכם בטל ומבוטל. בהמשך, ביטל בית המשפט השלום את החלטתו ככל שהיא נוגעת למשיב 2, בשל שנשתכנע כי המשיב 2 שהה בחוץ לארץ ולא ידע על ההליכים שנתקיימו בעניינו.

המבקשים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה ביקשו שיבוטל פסק דינו של בית משפט השלום בטענה שבית משפט השלום פעל בחוסר סמכות ו/או שהצדדים נגדם ניתן פסק הדין אינם הצדדים הנכונים. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה וקבע כי ההסכם תקף וכי הוא מחייב את הצדדים. המשיבה 1 ערערה על ההחלטה, ובמקביל ביקשה מבית המשפט המחוזי שיעכב את ביצוע פסק דינו.

בית המשפט המחוזי נענה לבקשה שכן השתכנע כי היה ויבוצע פסק הדין יגרמו "תקלות קשות" שלא ניתן יהיה לתקנן אם הערעור יתקבל. תקלות אלה יגרמו בשל יצירת חובות מס כבדים והאפשרות של העברת הנכס לצדדים שלישיים. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שבפניי.

המבקשים טוענים כי טעה בית המשפט קמא עת נענה לבקשת עיכוב הביצוע, שכן סיכויי הערעור להתקבל קלושים. זאת, כיוון שלשיטתם של המבקשים קביעת בית המשפט בפסק דינו התבססה על הראיות ששמע- ועל כן ערעור המשיבה 1 הוא ערעור על קביעות עובדתיות. המבקשים גם סבורים כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי במידה שתזכה המשיבה 1 בערעורה, יהיה קושי להחזיר את המצב לקדמותו. לשיטתם, הואיל והמשיבה מכרה את המקרקעין, וכל טענתה היא שלא שולמה לה מלוא התמורה, הרי שאם יתקבל ערעורה, תקום לה הזכות לקבל מהמבקשים את יתרת התמורה ובכך תפוצה על הנזק שנגרם לה. לעניין זה מוסיף המשיב 2 בתגובה בה הגיש ובה הצטרף לעמדת המבקשים, כי אין המדובר בענייננו בביצועו של צו הריסה העלול לגרום לנזק בלתי הפיך, מה גם שהמשיבה 1 לא הביעה כל התעניינות בנכס שמכרה ושנמצא במוקד ההתדיינות בין הצדדים, משך 8 שנים.

בתשובתה, תומכת המשיבה 1 בהחלטתו של בית המשפט קמא. עמדתה זו היא מנמקת בטענה שכאשר נושא פסק הדין הוא מקרקעין, יינתן עיכוב ביצוע כמעט כדבר שבשגרה. המשיבה גם סבורה שסיכויי ערעורה טובים, היות שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלו טעויות רבות, ויש בו אף סתירות מהותיות.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. צו לעיכוב פסק דין מוצא רק במקרים מיוחדים. זאת היות שהכלל, הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הוא שמשניתן פסק דין, כל עוד הוא לא נהפך בערעור, הרי שפסק דין זה הוא מחייב לכל דבר ועניין. רק כאשר משתכנע בית המשפט כי במידה שיזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק הדין, יהא זה מן הנמנע- או קשה מאוד- להשיב את המצב לקדמותו, ייענה הוא לבקשה להפעיל את הסמכות המסורה לו בתקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולעכב פסק דין. אף אז, יכול בית המשפט לסרב לעכב את הביצוע, אם סבור הוא כי הערעור הוא חסר סיכוי (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי

(מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ש' לוין) 859-861).

המשיבה 1 טועה לסבור כי לעניין פסקי דין העוסקים במקרקעין ניתן צו עיכוב הביצוע כמעשה יום ביומו. לא כך הם פני הדברים. אכן במקרים מסויימים, למשל כאשר המדובר בדירת המגורים של המתדיין, ייטה בית המשפט להענות לבקשת עיכוב הביצוע, בשל ההשלכות החמורות והברורות של פינויו של אדם ממקום מגוריו. במקרה שבפנינו, אין המדובר בדירת מגוריה של המשיבה 1. יחד עם זאת, בשל מורכבות המקרה, והיות שבית המשפט קמא נתן כבר דעתו לבקשה ולפרטיה, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים והמשיב 2 יישאו בהוצאות המשיבה 1 בסך 7,500 ש"ח.