ע"א 7111/16 טחנת הקמח אלפרדוס וחקלאות בע"מ נ. א.ג טחנת האושר והברכה בע"מ

1.צודקת המשיבה בטענתה כי הבקשה לסעד זמני זהה במידה רבה לבקשה לעיכוב ביצוע, וראוי היה לה, למבקשת, שלא לבקש צו מניעה זמני שמטרתו לעכב את מסירת החזקה בטחנת הקמח עד להכרעה בערעור, לאחר שהבקשה לעיכוב ביצוע כבר נדחתה על-ידי. לצד זאת, שלא כטענת המשיבה, הבקשה לסעד זמני שונה מן הבקשה לעיכוב ביצוע במובן זה שנתבקש בה צו איסור דיספוזיציה שימנע את העברת הזכויות בטחנת הקמח לצדדים שלישיים.

2.נוכח הצהרתה של המשיבה בתגובתה לבקשה לעיכוב ביצוע, "כי אין בכוונתה למכור את טחנת הקמח לצד שלישי"

(פסקה 10 להחלטתי מיום 27.9.2016), הייתי סבור כי לא תתנגד למתן צו איסור דיספוזיציה כאמור, ומטעם זה ביקשתי לקבל את תגובתה. מכל מקום, לאחר שעיינתי בתגובת המשיבה (המתנגדת נחרצות למתן סעד זמני), באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין אין הצדקה להעתר לבקשה. ניתן היה לשער כי לאחר שנדחתה בקשתה לעיכוב ביצוע לפני למעלה מחודש-ימים, תגלה המבקשת נכונות לקבל על עצמה את הדין ותפעל למסירת החזקה בטחנת הקמח. דא עקא, מתגובת המשיבה עולה כי לא כך הם פני הדברים. לטעמי, די בכך כדי לדחות את בקשתה של המבקשת לסעד זמני (וזאת אף מבלי שאדרש לטענותיה של המשיבה בדבר ה'איומים' שנתקבלו לכאורה אצל מנהלה של המשיבה).

3.סוף דבר: הבקשה לסעד זמני לתקופת הערעור – נדחית.

המבקשת תשא בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 ₪.