ע"א 7716/20 משרד האוצר- האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ. חלימה קשקוש

1.

במוקד הבקשה שלפניי עומדות זכויות הצדדים בחלק ממקרקעין הידועים כגוש 7864 חלקה 43 (להלן: החלקה ) הרשומים בבעלות משותפת ("מושע"). בשנת 1947 היו הזכויות בחלקה רשומות על שם אביהם של המשיבים 9-7, מר עבדאללה מחמוד ג'אבר (להלן: ג'אבר או הנפקד ). בתום מלחמת העצמאות הוצב קו הגבול בין ישראל ובין ירדן באזור ה"משולש" כך שהשטח שממערב לו נכלל בשטח מדינת ישראל; והשטח שממזרח – לרבות מקום מגורי ג'אבר באותה עת בכפר טייבה – נכלל בשטח ירדן. יוער כי במסגרת הסכמי רודוס, בחודש מאי 1949, הועבר שטח כפר טייבה לישראל, וג'אבר נרשם כתושב ואזרח ישראל. בשנות ה-50, במסגרת הסכם בין רשות הפיתוח לבין המבקש 1, האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: האפוטרופוס ) , הועברה החלקה לרשות הפיתוח בהתאם להוראת סעיף 19 לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: חוק נכסי נפקדים או החוק ). החלקה מחולקת לשני מתחמים: חלקה המערבי, בו מחזיקה כפר יעבץ אגודה שיתופית בע"מ (להלן: האגודה השיתופית ) בהמשך להסכם משבצת שנחתם בינה לבין המבקשת 2, רשות מקרקעי ישראל; וחלקה המזרחי בשטח שיפוטה של המועצה המקומית קלנסווה (להלן בהתאמה: החלק המערבי ו החלק המזרחי ). בשנת 1973 מכר ג'אבר חלקים מזכויותיו בחלקה למשיבה 1 ולאדם נוסף (להלן: המנוח , שהמשיבים 6-2 הם יורשיו). מכוח עסקאות אלו, נרשמו בשנת 1975 זכויות בעלות בחלקה על שם המשיבה 1 ועל שם המנוח. יתר הזכויות בחלקה נותרו על שם ג'אבר והועברו בשנת 1997, לאחר פטירתו, למשיבים 9-7, יורשיו (כעולה מכתבי הטענות לפניי, שניים מן היורשים, המשיבים 9-8 נפטרו). בשנת 2001, רכש המשיב 10 מיורשי ג'אבר זכויות בחלקה, ונרשמה לטובתו הערת אזהרה על זכויותיהם.

ביום 2.12.2002, חתם האפוטרופוס על תעודה לפי סעיף 30(ב) לחוק נכסי נפקדים ובה אושר כי החלקה היא נכס נפקד (להלן: התעודה ) . בהמשך לכך, ביום 4.12.2002 נרשמה במרשם המקרקעין הערה על הקניית החלקה לאפוטרופוס (להלן: ההערה ). בעקבות רישום ההערה, התנהלו בין הצדדים הליכים שונים ובין היתר ביקשו יורשי ג'אבר לשחרר את החלקה. בגדרי אותה בקשה ביום 14.5.2012 המליצה ועדה מיוחדת לשחרור נכסי נפקדים (להלן: הוועדה המיוחדת או הוועדה ) לשחרר את הנכס כך שעבור החלק המערבי תתקבל תמורה כספית והחלק המזרחי ישוחרר. לאחר שביום 24.3.2014 קיבלו המשיבים 6-1 התראה כי עליהם לסלק את ידם מהחלקה (להלן: ההתראה ) , פנו האחרונים לאפוטרופוס בבקשה להצטרף לבקשת יורשי ג'אבר לשחרור החלקה. בתשובה לפנייה זו ציין האפוטרופוס כי הוא נכון לפעול לפי המתווה המתואר בהחלטת הוועדה, ולצורך כך יש לערוך הסכם פירוק שיתוף בין הצדדים, שיבהיר מה חלקו של כל צד בכל חלק. ברם, מתווה זה לא קרם עור וגידים בשל מחלוקות שהתגלעו עם חלק מהצדדים (ראו פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 1.3.2020), וביום 19.10.2017, הגישו המשיבים 6-1 תביעה למתן סעד הצהרתי שבגדרה עתרו, בין היתר, להצהיר על זכויות הבעלות שלהם כמפורט לעיל ולהורות על מחיקת ההערה.

2.

ביום 30.8.2020 קיבל בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ח' קיציס ) את התביעה וקבע כי ההערה לטובת האפוטרופוס תצומצם כך שזו תימחק מזכויות המשיבים 6-1 בלבד. בית המשפט דחה את הטענות להתיישנות התביעה ולשיהוי בהגשתה, בין היתר בשים לב לטענת המשיבים 6-1 כי נודע להם על ההערה רק בשנת 2014 בעקבות קבלת ההתראה, שלא נסתרה. לגוף הדברים קבע בית המשפט כי ג'אבר בא בגדרי "נפקד" כהגדרתו בחוק; וכי זכויות האפוטרופוס בחלקה הוקנו לו לפיכך עם הפיכת הנכס לנפקד ולא רק עם החתימה על התעודה. יחד עם זאת נקבע כי אף שהאפוטרופוס לא חייב לרשום הערה על זכויותיו, הרי שהתנהלותו הטעתה אחרים שהסתמכו על הרישום בתום לב. בהקשר זה, עמד בית המשפט על שאלת היחס שבין סעיף 22(ג) לחוק נכסי נפקדים אשר קובע כי "פעולה שנעשתה בניגוד לסעיף זה – בטלה ומבוטלת [...] על אף האמור בכל חוק אחר", לבין רכישה בתום לב לפי סעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969

(להלן: חוק המקרקעין ) . נקבע כי יש לפרש את ההסדר הקבוע בסעיף 22(ג) לאור סעיף 10 לחוק המקרקעין, שהוא חוק מאוחר לחוק נכסי נפקדים, באופן שיוביל להרמוניה חקיקתית. בענייננו נמצא כי המשיבים 6-1 עומדים בתנאי סעיף 10 לחוק המקרקעין ונוכח השלמת הרישום של זכויותיהם בחלקה – אלו עדיפות על זכותו של האפוטרופוס. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המבקשים שלפיה לא ניתן למחוק את ההערה על זכויות המשיבים 6-1 בלבד משום שיהיה בכך כדי לחלק את הזכויות במושע שלא באחת מהדרכים המנויות בחוק המקרקעין. נקבע כי המשיבים 6-1 אינם מתכחשים לבעלות המשותפת בחלקה ואינם עותרים להורות על פירוק השיתוף אלא מבקשים אך את מחיקת ההערה על זכויותיהם. מחיקת ההערה, כך נקבע, לא תהפוך זכות במושע לזכות ספציפית, ובעתיד, יוכלו המשיבים 6-1 לפעול לפירוק השיתוף בזכויות בחלקה, בכפוף לעמידה בהצהרותיהם בגדרי ההליך.

3.

ביום 8.11.2020 הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין, וכחודשיים לאחר מכן הוגשה מטעמם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין – היא הבקשה שלפניי. המבקשים טוענים, במישור מאזן הנוחות, כי מחיקת ההערה לטובת האפוטרופוס עשויה להוביל לכך שהמשיבים 6-1 יבצעו פעולה הנוגעת לחלקה עם צדדים שלישיים; לפגוע בזכויות המבקשים בחלקה; ולכך שהדיון בערעור יתייתר. לטענתם, דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע תביא לקושי ממשי להחזיר את המצב לקדמותו ולנזק בלתי הפיך. אשר לסיכויי הערעור, טוענים המבקשים כי סעיף 22(ג) לחוק נכסי נפקדים הוא הסדר פרטני, הגובר על ההוראה הכללית בסעיף 10 לחוק המקרקעין, וכי אף אם זה האחרון היה חל, המשיבים 6-1 לא עומדים בתנאיו משום שידעו כי החלק המערבי מוחזק על ידי האגודה השיתופית ובכל זאת לא ביררו את מעמדה הרשום של החלקה. עוד נטען כי מחיקת ההערה תוביל, הלכה למעשה, לחלוקת הזכויות במושע שלא לפי הדרכים המנויות בחוק המקרקעין ולאיון החלטת הוועדה המיוחדת בעניין מתווה שחרור הנכס.

4.

התבקשה תשובת המשיבים. לטענת המשיבים 6-1, רישום ההערה מלכתחילה נעשה שלא כדין מאחר שהאפוטרופוס לא פעל בהתאם לאמור בסעיף 22(ד) לחוק נכסי נפקדים. נוכח האמור, טוענים המשיבים כי סיכויי הערעור – המכוון ממילא לממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית – נמוכים. עוד צוין כי משיבים 9-8 נפטרו עובר למועד הגשת הערעור, והודעת הערעור הוגשה ללא צירוף יורשיהם כמשיבים למרות שדבר פטירתם הובא לידיעת נציגי המבקשים. האגודה השיתופית הודיעה בתשובתה כי היא תומכת בעמדת המבקשים בערעור – כמו גם בבקשה לעיכוב ביצוע שלפניי. לטענת האגודה, היא מחזיקה בחלק המערבי של החלקה כ-65 שנים וחבריה מחזיקים ומעבדים אותו כדין משך כל התקופה, מבלי שהופנתה אליהם טענה לגביו. נטען כי המשיבים 6-1 לא פעלו לפירוק השיתוף כדי לייחד את החלק המזרחי בחלקה, ובנסיבות אלו, שבהן מדובר בזכויות במושע, הרי שככל שלא יינתן עיכוב הביצוע וההערה תימחק, האגודה השיתופית תהיה חשופה להליכים אחרים שיכולים להינקט נגדה על ידי צדדים שלישיים שלהם תימכרנה זכויות המשיבים 6-1 בחלקה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. כידוע, כלל הוא כי הגשת ערעור אין בה כשלעצמה כדי לעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 החלות על ההליך דנן). עם זאת, במקרה דנן – ומבלי לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור – מצאתי כי שיקולי מאזן הנוחות נוטים לטובת קבלת הבקשה. בנסיבות העניין שלפניי, אני רואה לקבל את טענת המבקשים שלפיה ככל שהמשיבים 6-1 יעבירו זכויותיהם בחלקה לצדדים שלישיים – בהעדר מניעה לעשות כן אם לא תתקבל הבקשה – עלול להתעורר קושי לא מבוטל בהשבת המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור. כעולה מן הפירוט לעיל, הסדרת הזכויות בחלקה בענייננו מגלה תמונה מורכבת, המערבת עניינם של צדדים קשורים רבים. בגדרי כך, הליכי פירוק השיתוף הנדרשים לפי האפוטרופוס למימוש המתווה שהומלץ על ידי הוועדה המיוחדת לא יצאו לפועל, והגם שלא נעלמה מעיניי הצהרת המשיבים 6-1 בהליך קמא בנוגע לחלק המערבי, הרי שאין בהצהרה זו כדי לחייב בהכרח צדדים שלישיים שאליהם עשויות לעבור הזכויות בחלקה ככל שתימחק ההערה. לכך יש להוסיף כי בתשובתם כאן לא הצביעו המשיבים 6-1 על נזק קונקרטי שייגרם להם אם תתקבל הבקשה ויעוכב פסק הדין. על פניו וכעולה מהחומר שלפניי, נראה כי המשיבים 6-1 לא ביצעו מזה עשרות שנים כל עסקה בזכויותיהם בחלקה ואף התביעה דנן מקורה (לפי גרסתם) בקבלת ההתראה ולא בכוונה לבצע דיספוזיציה בזכויות.

סוף דבר: בהינתן המכלול האמור, הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת כך שההערה לא תימחק עד להכרעה בערעור. אין צו להוצאות.