ע"א 8327/17שיוונש וונדו נ. טשאגר אלמו

1.

לפנַי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רון ) מיום 31.7.2017 בת"א 18408-05-15, בגדרו נדחתה תביעת המבקשת (המערערת) לביטול פסק דין שניתן ביום 26.3.2015 והתקבלה התביעה שכנגד שהוגשה נגדה (ת"א 25282-05-15) לאכיפת אותו פסק הדין.

2.

ברקע לבקשה, הסכם שנחתם ביום 24.6.2013 בין המבקשת ומשיב 4 (שייקראו להלן יחדיו: וונדו ), לבין משיבים 1 ו-2 (שייקראו להלן יחדיו: אלמו ), למכירת זכויותיהם של וונדו בדירתם ברחוב הנחלים 4/11 במעלה אדומים (להלן: הדירה ) בתמורה לסך של 830,000 ש"ח (להלן: ההסכם או הסכם המכר ). בנסיבות השנויות במחלוקת, התמורה שנקבעה לא שולמה והדירה לא הועברה לחזקת אלמו. עקב כך, הגישו אלמו ביום 27.1.2014 תביעה לאכיפת ההסכם (ת"א 46787-01-4). וונדו מצדם הגישו תביעה שכנגד (באמצעות בא-כוחם באותה עת, עו"ד רווח), בה נתבקש בית המשפט להורות על ביטול ההסכם.

3.

לאחר שהתקיימו שני דיונים, במהלכם נכחו וונדו, הוגשה ביום 4.3.2015 הודעה מוסכמת לבית המשפט בחתימת באי כוחם של שני הצדדים, ממנה עולה כי הצדדים הגיעו להסדר פשרה (להלן: הסכם הפשרה ), לפיו הסכם המכר ייאכף, באופן שבו מחיר הדירה יהיה המחיר שעליו סיכמו הצדדים במסגרת ההסכם, אך זאת בתוספת או בניכוי סכום שיפסוק בית המשפט על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, כסכום הפיצוי שיש להשית על מי מהצדדים, שלא יעלה על סך של 83,000 ש"ח (כסכום הפיצוי המוסכם שנקבע במסגרת הסכם המכר). כן סוכם כי לאחר שיאושר הסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים, הם יגישו את טענותיהם לעניין סכום התמורה העדכני שעל בית המשפט לפסוק בהתאם לאמור בהסדר.

4.

באותו יום ניתן פסק דין חלקי הנותן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה (כב' השופט ר' יעקובי ) ולאחר שהצדדים הגישו את טיעוניהם בעניין הסכום שיש להוסיף על מחיר הדירה שסוכם במסגרת הסכם המכר, או שיש לנכות ממנו, ניתן ביום 26.3.2015 פסק דין משלים לפיו, על יסוד הסכמת הצדדים ועל דרך הפשרה, התמורה עבור הדירה תעודכן באופן שבו יופחת סך של 35,000 ש"ח מהסכום שנקבע במסגרת הסכם המכר שעל אלמו לשלם לוונדו (להלן: פסק הדין הראשון ).

5.

וונדו אשר התקשו להשלים עם תוצאה זו, הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה לביטול הסכם הפשרה ופסק הדין הראשון (ת"א 18408-05-15), בה נטען כי נודע להם על הסכם הפשרה עליו חתם בא-כוחם, רק לאחר מתן פסק הדין הראשון, והם לא הביעו את הסכמתם למכירת הדירה בשווי כפי שהוערך בעת שנחתם הסכם המכר בשנת 2013. אלמו מצדם הגישו תביעה שכנגד לאכיפת הסכם הפשרה וכן למינוי כונס נכסים לביצוע פסק הדין הראשון וביום 31.7.2017 ניתן פסק דין במסגרת ת"א 18408-05-15 (כב' השופט א' רון ) במסגרתו נדחתה תביעת וונדו (להלן: פסק הדין השני ). נקבע כי יתכן שנוצר "קצר בתקשורת" בין עו"ד רווח לבין וונדו, שכן בעוד שוונדו ציפו כי בית המשפט יתחשב בשווי הדירה באותה עת, במסגרת הסכם הפשרה שהתגבש נקבע מנגנון לפיו ערך הדירה הסופי ייקבע על ידי בית משפט בהתחשב בהתנהלות הצדדים ובפיצוי שיש להשית עליהם כתוצאה מהתנהלות זו וללא כל קשר לערך הדירה העכשווי. עם זאת, נקבע כי אין חולק שאלמו אינם אחראים לאותו "קצר בתקשורת" בין עו"ד רווח לבין וונדו, ואין להורות בשל כך על ביטול הסכם הפשרה ופסק הדין הראשון. שיקול נוסף אשר תמך בהותרת פסק הדין הראשון על כנו היה כי מכל מקום וונדו אכן ציפו למכירת הדירה ולהעברתה לאחר, והמחלוקת הייתה רק לגבי גובה התמורה שתתקבל ממכירתה. כמו כן נקבע כי טענות וונדו כלפי עו"ד רווח תתבררנה במישור הכספי בלבד בבית המשפט המוסמך בהתאם לסכום התביעה. כן מינה בית המשפט כונס נכסים לביצוע הסכם הפשרה בהתאם לפסק הדין הראשון.

6.

על פסק הדין השני הגישה המבקשת (אשר נפרדה בינתיים ממשיב 4) ערעור לבית משפט זה, ולצדו בקשה לעיכוב ביצוע. בתמצית, נטען בערעור כי בית המשפט צריך היה להורות על ביטול פסק הדין הראשון נוכח העובדה שקיבל את הטענה כי פעולותיו של עו"ד רווח נעשו שלא על דעתה ושלא על דעת משיב 4. כן נטען כי שגה בית המשפט כאשר קיבל את תביעת אלמו להצהיר כי הם זכאים להירשם כבעלי הדירה, וזאת מבלי שהוגשה ראיה להוכחת תביעתם. כן נטען כי בית המשפט התעלם מהעובדה שלא היה בידי עו"ד רווח יפוי כוח ספציפי המסמיך אותו לפעול בשם המבקשת. עוד הלינה המבקשת על ההוצאות שנפסקו לחובתה ולחובת משיב 4.

7.

בבקשה לעיכוב ביצוע נטען כי סיכויי הערעור טובים, נוכח הטעויות שנפלו בפסק הדין השני. כן נטען כי נוכח העובדה שמדובר באכיפת הסכם פשרה שעניינו מכירת דירת המגורים של המבקשת, יהיה זה קשה עד בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור. כן הובהר כי מכיוון שלא התקבלה כל תמורה מאלמו, מאזן הנוחות נוטה לטובת עיכוב ביצוע פסק הדין.

8.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. ככלל, הגשת ערעור כשלעצמה אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין של הערכאה הדיונית ובעל דין שזכה במשפט, זכאי לממש את פירות זכייתו מבלי להמתין לתוצאות הערעור (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. וראו למשל: ע"א 3391/15 גיא נ' פריימן (1.7.2015); ע"א 3831/14 סולימני נ' כונס הנכסים הרשמי (2.7.2014)). חריגה מכלל זה תתאפשר רק במקום שבו שוכנע בית המשפט כי סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש (ע"א 46/12 ניסים אסייג ייעוץ וניהול בע"מ נ' אדרת (5.3.2012); ע"א 9494/16 עבדאל מונעם נ' נפתלי נשר, עו"ד (26.9.2017)). בין שני התנאים מתקיימת "מקבילית כוחות", כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לטובת קבלת הבקשה, יהיה בכך כדי להקל בדרישת סיכויי הערעור, וכן להיפך (ע"א 3709/17 נביל כיאל נ' ג'מאל יאסין בע"מ (6.6.2017)), אך השיקול בדבר מאזן הנוחות הוא השיקול המרכזי שעל פיו תוכרע הבקשה לעיכוב ביצוע (ע"א 5906/16 שירותי בריאות כללית נ' מועצת

הקהילה האורתודוכסית הלאומית בחיפה ( 2.3.2017 )).

9.

בענייננו, אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. המבקשת עמדה על כך שאכיפת הסכם הפשרה משמעותו פינויה מדירת מגוריה באופן שיקשה על השבת המצב לקדמותו, אך טענה זו לא הובהרה עד תום. במסגרת הערעור, כמו גם במסגרת בקשה זו, הובהר על ידי המבקשת כי היא ומשיב 4 ביקשו למכור את דירתם אך ציפו לקבל תמורה גבוהה יותר בעבורה. גם אם במישור הכספי המבקשת לא קיבלה את התמורה שציפתה לה (שכן הופחת סך של 35,000 ש"ח מהתמורה שנקבעה במסגרת הסכם המכר), וגם אם לטענתה ערך הדירה עלה מאז נחתם הסכם המכר, מדובר הלכה למעשה בטענות הממוקדות רק בעניין שיעור התמורה שנקבעה לדירה ותוּ לא. במסגרת הבקשה אף נטען על ידי המבקשת כי בעבר, לאחר שנחתם הסכם המכר עם אלמו, נחתם זיכרון דברים למכירת הדירה לקונה אחר. על כן לא יכולה להיות מחלוקת כי המבקשת חפצה הייתה במכירת הדירה ובפינויה ממנה. מכאן שטענתה כי תוצאת פסק הדין, היינו מכירת הדירה, עשויה להסב לה נזק בלתי הפיך, אינה יכולה להתקבל, שעה שאם תזכה בערעורה תוכל לקבל פיצוי כספי שווה ערך לשיעור הנזקים שהמכירה לאלמו הסבה לה.

דין הבקשה אפוא להידחות. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.