ע"א 8613/03 רון ילינק נ. בנק לאומי למשכנתאות בע"מ

בפניי בקשה למחוק את הערעור שבכותרת. הבקשה נחלקת לשנים: בחלקה הראשון, נטען כי יש למחוק את הערעור שכן היה על המערערים לתקוף את החלטת הערכאה הקודמת בדרך של הגשת בקשת רשות לערער. בחלקה השני של הבקשה נטען, כי יש למחוק את הערעור נוכח דרך הטיעון הנקוטה בו. אדון בבקשה על שני חלקיה.

1.לטענת המשיב, ההחלטה נשוא הערעור שדחתה את בקשת המערער להכיר בתביעתו כתובענה ייצוגית היא בגדר "החלטה אחרת", וככזו תקיפתה יכולה להתבצע רק על דרך בקשת רשות לערער.

עיון בהחלטת הערכאה הקודמת מלמד, כי בגידרה נדחתה בקשה להגשת תובענה ייצוגית, אשר התבססה על עילות לפי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א – 1981, חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח – 1988, ותקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

במסגרת התובענה, אשר הגיש המבקש, ואשר בית המשפט נתבקש לאשרה כייצוגית, נתבקש בית המשפט להורות למשיב, בין היתר, להשיב למערער ולקבוצת התובעים המיוצגים כספים ששולמו למשיב ביתר, לפי הטענה, בהיקף שהוערך בסך של כ – 180 מליון ₪. כן נתבקשו סעדים שונים הנוגעים לאופן התנהלותו של המשיב בכל הנוגע למתן הלוואות משכנתא בריבית משתנה.

2.דין בקשה זו להידחות. אחד המבחנים העיקריים המשמשים להבחין בין החלטה אחרת לבין פסק דין, לגביו יש ערעור בזכות, הינו מבחן הסעד, בגדרו בוחן בית המשפט האם בהחלטה הרלוונטית נדחה, או נתקבל, באופן סופי, אחד הסעדים שנתבקשו בתובענה (ראו פסק דינה של כב' השופטת דורנר בע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט פ"ד נא(4) 354).

בהחלטתה נשוא הערעור שבכותרת דחתה הערכאה הקודמת את הסעדים העיקריים שנתבקשו על ידי המערער במסגרת התובענה שהגיש. דחייה זו היתה סופית באופייה. משכך, החלטת הערכאה הקודמת הינה פסק דין, לעניין סעדים אלה, ועל פסק דין זה עומדת למערער זכות ערעור (ראו פסק דינה של כב' השופטת שטרסברג – כהן בע"א 1977/97 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, דינים עליון נט 872; ראו גם ע"א 7346/01 שטנדל נ' בזק בינלאומי בע"מ).

זהו הבסיס העיקרי להכרה בזכות ערעור בהליך כגון זה שבפניי. בשל כך, יש לדחות את ניסיונו של המשיב לאבחן את המקרה שבפניי מן העניין שנדון בעניין שטנדל, בטענה כי יש לייחס חשיבות מכרעת לכך שתובענתו האישית של המבקש נותרה, ככל הנראה, תלויה ועומדת. בין אם נותר הליך בבית משפט קמא, אשר עניינו תביעתו האישית של המערער, ובין אם לאו, ברי כי הערכאה הקודמת דחתה את הסעדים העיקריים שנתבקשו בתובענה שהוגשה, והחלטה כזו הינה, על פי המבחנים הרלוונטיים, פסק דין הנתון לערעור בזכות. הדברים אמורים אף ביתר שאת נוכח החלטת כב' הרשם אוקון בע"א 3105/03 רייס נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, טרם פורסם, שם נקבע גם כי עצם דחיית הבקשה לאישורה של תובענה כייצוגית הינה דחייה של בקשה לסעד, המעמידה, כשלעצמה, זכות ערעור.

3.כאמור, לצד טענת המשיב בדבר העדר זכות ערעור, הוגשה גם בקשה למחוק את הערעור נוכח אופן עריכתה של הודעת הערעור. טענה זו מבוססת על אורכה של הודעת הערעור (36 עמודים), נוסחה, וקיומן של הפניות וציטוטים רבים לכל אורכה. נראה לי, כי נוכח המדיניות הנקוטה בכגון דא, של צמצום בשימוש בכלים המאפשרים מחיקה של כתב ערעור, כולו או חלקו, והימנעות מ"מניעה מוקדמת" של טענות ערעוריות, אין מקום להיעתר גם לבקשה זו. יפים לכאן, בשינויים המחויבים, דברים שנאמרו אודות הודעת ערעור ארוכה בהרבה (66 עמודים), לגביה הוגשה בקשה דומה. ואלה הדברים:

"עיון בפסיקה ובספרות מעלה, כי השימוש הנעשה בתקנות אלו לשם מחיקת כתבי ערעור או חלקים מהן הוא מזערי. דומה, כי הגישה העומדת ביסוד מדיניות זו היא שמירה על חופש הטיעון של בעלי דין - ככל שאין בו כדי לשבש את מהלך הדיון, להכביד עליו, לפגוע בכבודם של בעלי הדין ... או בבית המשפט .... התערבות יתרה בשלב זה עלולה לחבל בטיעוני הצדדים ולפגוע בטענות מהותיות על בסיס טעמים צורניים. מטעמים אלה, אין אני סבור, כי בית המשפט אמור לשמש "עורך-על" של כתבי בי-דין, לקצרם ולנסחם לפי שיקול דעתו.... ייתכנו כמובן מקרים בהם תתקיים הצדקה מלאה לשימוש בסמכות זו - כך, לדוגמא, כאשר כתב הערעור שהוגש אינו קריא ואינו מובן או כאשר הוא משמש כסות להטחת חרפות ועלבונות בצדדים או בבית המשפט. אין משמעות הדבר, כמובן, כי בעל דין שהאריך בטיעוניו יתר על המידה, עירב עיקר וטפל או נקט לשון או סגנון שאינם ראויים יזכה מן ההפקר : הערכאה הנדרשת לגוף ההליך רשאית להביא אירועים אלה לתשומת ליבה ובמידה שתמצא לנכון - גם לחייב את בעל הדין בהוצאות ... או אף להורות על נקיטת הליכים משמעתיים או פליליים כנגדו ..... אולם, ככלל, דומה, כי מוטב להימנע מ"מניעה מוקדמת" ומהגבלת זכות הטיעון.

5.כתב הערעור שהגישה המשיבה הוא אכן ארוך ורחב היקף. עם זאת, בהתחשב במחלוקת שביסוד הערעור, כמו גם במבנה כתב הערעור (כתב ערעור סדור, הבנוי סעיפים, סעיפים, על פי הטיעונים השונים הכלולים בו), איני סבור שהוא מתאפיין בחריגה כה חריפה וכה בוטה מן ההיקף הראוי, עד שיש להורות על קיצורו. ממילא יש להניח, כי בהמשך הדיון בערעור יינתן צו לסיכומים שיגביל את היקף הטיעון לגוף הערעור - ובשלב זה יוכל כל אחד מן הצדדים להעלות את השגותיו לגבי היקפם הראוי של כתבי הטענות".

(דברי כב' הרשם א' זולטי בע"א 1252/00 זמיר חייק נ' מיכל ארזי, תקדין עליון 2000(2) 1359).

דברים אלה יפים, בשינויים המחויבים, למקרה שבפניי. עיון בכתב הערעור מלמד כי המדובר בכתב ערעור סדור, הפורש, לצד טעמי ערעור תמציתיים, הנמקה מפורטת לעמדת המערערים. נראה לי, כי בשים לב לנושא ההתדיינות, גם מקרה זה שבפניי אינו מתאפיין בחריגה כזו מן הסביר, המצדיקה התערבות בהודעת הערעור שהוגשה, בשים לב למדיניות עליה עמדתי. לפיכך, אני סבור כי יש לדחות גם בקשה זו של המשיב.

התוצאה היא כי הבקשות נדחות. המשיב ישא בהוצאות המערערים בהליך שבפניי בסך 2,500 ₪. לסכום זה יש לצרף מע"מ כחוק וכן הפרשי רבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל.