ע"א 958/16 עצמון עמיר נ. הממונה על הגבלים עסקיים

1.

במסגרת ערעור אותו הגיש המבקש על החלטתו של בית הדין להגבלים עסקיים (השופטת נ' בן אור ) בה"ע 8001-03 מיום 21.12.2015, הוגשה הבקשה שלפניי לסעד זמני במעמד צד אחד, שעניינו צווי מניעה אשר יאסרו על רשות ההגבלים העסקיים לבחון הסכמים הנוגעים להפעלתה של תחנת תדלוק הממוקמת בסמיכות לישוב נווה אילן (להלן: תחנת הדלק ), כפי שיפורט להלן.

רקע והליכים

2.

ביום 20.11.2003 נתן בית הדין להגבלים עסקיים, מכוח סמכותו לפי סעיף 50ב לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 (להלן: חוק ההגבלים העסקיים ) , תוקף של צו מוסכם להסכמות שהושגו בין הממונה על ההגבלים העסקיים (להלן: הממונה ) לבין "דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ" (להלן: דלק

או

חברת דלק )

לעניין הסכמי השכירות ארוכי הטווח בהם מתקשרת דלק עם תחנות תדלוק (להלן: הצו המוסכם ) . בין היתר, נקבע בצו עיקרון לפיו כל הסכם שכירות בין דלק לבין תחנת תדלוק, לתקופה העולה על שבע שנים, יוגש לאישור הממונה, אם חל עליו סעיף 17 לחוק ההגבלים העסקיים.

3.

המבקש הוא הבעלים של שליש מהמקרקעין שעליהם מצויה תחנת הדלק, והוא מצוי בסכסוך מסחרי מתמשך עם חברת דלק ועם הבעלים של שני-השלישים הנוספים מהמקרקעין (להלן: יואלי ) . ביום 12.8.2015, המבקש פנה לרשות ההגבלים העסקיים (להלן גם: רשות ההגבלים ) בתלונה

הנוגעת להסכם שכירות והפעלה של תחנת הדלק מחודש מאי 2009, שנערך בין יואלי לבין חברת דלק (להלן: הסכם השכירות ). תקופת הסכם השכירות היא שבע שנים, עד ליום 3.5.2016 – ולדלק שתי אופציות להאריך את התקופה בשבע שנים כל אחת (להלן: האופציה ). בתלונתו, טען המבקש כי בהסכם השכירות כלולות תניות המפרות את הוראות הצו המוסכם, ולפיכך ביקש כי רשות ההגבלים העסקיים תפעיל את סמכויותיה לאכוף את הפרת הצו, וזאת, בין היתר, בדרך של ביטול הסכם השכירות (להלן: התלונה ) .

4.

בחלוף כחודשיים, בטרם התקבלה החלטתה הסופית של רשות ההגבלים בתלונתו, הגיש המבקש לבית הדין להגבלים עסקיים בקשה לאכיפת הצו המוסכם, ובה חזר על טענותיו בתלונה. המבקש טען בבקשה כי נוכח ההפרה הבוטה, לעמדתו, של הצו המוסכם, היה על הממונה להכריע בה ללא דיחוי. נוכח האמור, המבקש ביקש מבית הדין כי יוציא צו לאכיפת הצו המוסכם – בו יורה על ביטול הסכם הפשרה, או לחלופין כי ימנע את מימוש האופציה במתכונתה הנוכחית – וכן ביקש מספר סעדים הצהרתיים (להלן: בקשת האכיפה ) . הממונה, בתגובה, הגיש בקשה לסילוק בקשת האכיפה על הסף, וזאת מחמת היותה מוקדמת ומשום שהסעדים שנתבקשו אינם בסמכותו של בית הדין להגבלים עסקיים. הממונה הדגיש בתגובתו כי תלונתו של המבקש עודנה נמצאת בבדיקה, ובפרט נבחנת השאלה האם הצו המוסכם חל על הסכם השכירות.

5.

ביום 21.12.2015, בית הדין להגבלים עסקיים קיבל את בקשת הממונה והורה על סילוק בקשת האכיפה על הסף, וזאת ממספר טעמים. ראשית, בית הדין קיבל את עמדת הממונה לפיה הבקשה מוקדמת, משום שהתלונה עודנה מצויה בבדיקה על ידי רשות ההגבלים ומצריכה בירור ואיסוף נתונים רלבנטיים. בית הדין הוסיף וציין כי על פי הצו המוסכם, ממילא מתחייבת בחינה של הסכם השכירות על ידי הממונה, כתנאי לאישור האופציה של חברת דלק להארכת ההסכם. שנית, בית הדין מצא כי הבקשה נעדרת תשתית עובדתית ומשפטית, ובפרט כי המבקש לא התייחס לשאלת עצם תחולתו של הצו המוסכם על הסכם השכירות של תחנת הדלק. שלישית, בית הדין קבע כי הסעדים אשר התבקשו על ידי המבקש אינם מצויים בסמכותו. כך, בית הדין הטעים כי לא קיים הליך בו ניתן לפנות ישירות לבית הדין על מנת שיכריז על קיומו של הסדר כובל. כן הוטעם כי בית הדין אינו מוסמך לתת הוראות לממונה לאכוף את הוראות הצו המוסכם או למנוע מדלק לממש את תקופת האופציה, בהליך עצמאי שאינו הליך שהתקיים לפי חוק ההגבלים העסקיים. על החלטה זו הוגש הערעור מושא ההליך העיקרי, ובמסגרתו הוגשה הבקשה לסעד זמני שלפניי.

הבקשה

6.

בבקשה שלפניי, מתבקשים על ידי המבקש מספר צווי מניעה, עד להכרעה בערעור עצמו: (א) צו לפיו רשות ההגבלים והממונה יהיו מנועים מלבחון או לאשר את האופציה של חברת דלק לפי הסכם השכירות, וכי הם יהיו מנועים מלבחון או לאשר כל הסכם שכירות אחר שתערוך חברת דלק בתחנה; (ב) צו לפיו חברת דלק תהיה מנועה מלחדש את הסכם השכירות בתחנת הדלק לתקופת האופציה או להתקשר בכל הסכם שהוא לגבי התחנה.

7.

לטענת המבקש, סיכויי ערעורו על החלטת בית הדין להגבלים עסקיים הם טובים. ראשית, לטעמו, החלטה בדבר סילוקה של בקשה על הסף מחייבת "זהירות מופלגת", שלא התקיימה במקרה שלפניי. המבקש טוען כי תחנת הדלק נשלטת מזה כ-50 שנים על ידי חברת דלק, בהתאם להסכמים שנקבעו על ידי הממונה כהסדרים כובלים. לעמדתו, הסכם השכירות משנת 2009 עוקף את הוראות הצו המוסכם וסילוק בקשתו על הסף מכשיר את הפגם – כאשר מתן אישור לאופציה הנתונה לחברת דלק ימשיך את שליטתה בתחנה למשך שבע שנים נוספות. בנוסף, לשיטת המבקש, הסכם 2009 הוא הסכם הנעדר תוקף חוזי משום שהוא נערך בין יואלי לחברת הדלק בלבד, על בסיס מצג שווא. לעמדת המערער, סילוק בקשתו על הסף משמעותה פגיעה בזכויותיו לקניין ולחופש עיסוק, בכך שהיא שוללת ממנו את הזכות להתקשר עם חברה לבחירתו לשם הפעלתה של תחנת הדלק.

8.

אשר לגוף החלטתו של בית הדין להגבלים עסקיים, המבקש טוען כי בית הדין שגה בקביעתו שהבקשה חסרה תשתית עובדתית ומשפטית לתחולתו של הצו המוסכם על הסכם השכירות. לדידו, סוגיה זו אינה מצויה עוד במחלוקת, כאשר במכתב אשר נשלח אליו מטעם הרשות ביום 22.2.2016, היא יצאה מנקודת הנחה שהצו המוסכם חל על הסכם השכירות – אם כי דחתה את תלונתו לגופו של עניין. המבקש מוסיף כי תחולתו של הצו המוסכם על הסכם השכירות הייתה ברורה על פי דוחותיה הכספיים, אשר צורפו לתגובתו לבקשה לסילוק על הסף. בנסיבות אלה, המבקש טוען כי כל שנותר בפני הממונה ובית הדין להגבלים עסקיים הוא שאלה משפטית – האם הופר הצו המוסכם. לשיטת המבקש, הנמקתו של בית הדין – לפיה ממילא ייבחן הסכם השכירות בעת שיבחן הממונה האם לאשר את האופציה – אינה סבירה, שכן היא מאפשרת הכשרה בדיעבד של פגמי הסכם השכירות. לטעמו, אם הסכם השכירות כשלעצמו מהווה הפרה של הצו המוסכם, הרי שבכך נכרת ממילא הענף שעליו יושבת האופציה.

9.

המבקש מוסיף כי מאזן הנוחות בבקשה למתן סעד זמני ואף האינטרס הציבורי נוטים לכיוון קבלת בקשתו. המבקש מפרט כיצד הכרעה בסוגיית יישומו של הצו המוסכם והגורם המוסמך לאכוף את הוראותיו היא סוגיה בעלת השלכות רוחב, אשר ישנו אינטרס ציבורי בהכרעתה. המבקש סבור כי מתן צו מניעה בשלב זה לבחון את אישור האופציה לא יגרום נזק לחברת דלק, שכן היה ויידחה הערעור, ניתן יהיה לאשר את האופציה מיד לאחר מכן. המבקש גורס כי דלק ממילא לא צפויה לפנות את המתחם בחודש מאי 2016, עם סיום תקופת ההסכם, וכי תידרש תביעה לסילוק יד לשם כך. לפיכך, לטענתו, הנחת המוצא היא שדלק תתפוס חזקה בתחנת הדלק כך או כך. מאידך, לשיטת המבקש, דחיית בקשתו לסעד זמני עשויה ליצור מצב בו יינתן אישור על ידי הממונה למימוש האופציה על ידי חברת דלק – ומצב זה יכביד, לדידו, על הוצאתו לפועל של פסק דין לטובתו בערעור. זאת, משום שיוחמץ חלון הזדמנויות להתקשר בהסכם לניהול תחנת הדלק עם חברות אחרות, ומשום שחברת דלק עשויה בזמן זה להתקשר בהסכמים שונים הנוגעים להפעלת התחנה. בשל כל האמור, המבקש סבור כי יש להיענות לבקשתו ולהעניק את הסעדים הזמניים המבוקשים על ידו.

דיון והכרעה

10.

לאחר עיון בבקשה, בנספחיה ובהחלטתו של בית הדין להגבלים עסקיים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות על הסף, ללא צורך בתשובת המשיבים.

11.

הכלל הרחב, הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובע כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". כלל זה חל אף על ערעור על החלטת בית הדין להגבלים עסקיים, מכוח תקנה 37 לתקנות ההגבלים העסקיים (סדרי דין בבית הדין ובערעור), התשמ"ט-1988. רק במקרים חריגים יינתן סעד זמני המנוגד להכרעתה של הערכאה הדיונית, כאשר שוכנע בית המשפט כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו של המבקש (ראו: עע"ם 6417/15 דרעי נ' משרד הבינוי והשיכון , פסקה 11 (22.10.2015)) . שני התנאים הללו מקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות", כך שניתן להקל בתנאי אחד במידה שמשקלו של האחר הוא משמעותי בנסיבות העניין (ראו: ע"א 7909/15 לטין נ' פרימיום קרדיט מימון והשקעות בע"מ , פסקה 6 (22.12.2015); עע"ם 5683/15 המועצה המקומית בנימינה – גבעת עדה נ' מועצה אזורית חוף הכרמל , פסקה 4 (9.9.2015)). יצוין, כי כאשר מתבקש סעד זמני כלפי החלטתו של בית הדין להגבלים עסקיים, תתחשב ערכאת הערעור

לעניין מאזן הנוחות, גם באינטרס הציבורי כי לא ייוותר על כנו הסדר הפוגע בתחרות בשוק (ראו: בש"א 3215/06 הממונה על ההגבלים העסקיים נ' דור-אלון אנרגיה בישראל (1988) בע"מ , פסקאות 11-7 (26.4.2006)).

12.

במקרה הנדון, סבורני כי לא עלה בידי המבקש להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. לטענתו, דחיית בקשתו לסעד זמני משמעותה שהממונה יוכל לאשר את מימוש האופציה על ידי חברת דלק, ואז עשויות חברות מתחרות שאיתן מנהל המבקש משא ומתן לוותר על האפשרות לנהל את תחנת הדלק. עוד לטענתו, האישור עשוי להעניק הכשר בדיעבד לפגם שנפל, לשיטתו, בהסכם השכירות ותפגע ביכולתו לפעול לסילוק ידה מתחנת הדלק. אולם, אינני סבור כי יש בנזקים נטענים אלו כדי להצדיק מתן סעד זמני, שכן מדובר בנזקים הפיכים הניתנים לתיקון ככל שיתקבל ערעורו של המבקש בהליך העיקרי. ראשית, הסעד הזמני המבוקש מכוון כלפי הממונה, שהוא הרגולטור המופקד על התחרות במשק. החלטתו של הממונה לאשר את האופציה היא, ביסודה, החלטה מנהלית, אשר הוא מוסמך לחזור ממנה בהתקיים התנאים הקבועים בדין. במקרה שלפניי, אף אם מימוש האופציה יאושר על ידי הממונה בטרם יוכרע הערעור, יוכל הממונה לחזור בו מהאישור שניתן, אם אכן יסתבר בסיומו של הערעור כי הסכם השכירות מהווה הפרה של הצו המוסכם. שנית, במצב העניינים הנוכחי, בו אין כל קביעה שיפוטית לפיה הזכויות המוקנות לחברת דלק בהסכם השכירות מפרות את הצו המוסכם, הרי שאינני מוצא כל פגם בכך שתיפגע יכולתו של המבקש לפעול לסילוק ידה של חברת דלק מהתחנה עד להכרעה בערעור. שלישית, למבקש לא נוצר נזק "נוסף" מכך שחברות מתחרות לא יוכלו להתקשר בהסכם לניהול התחנה עד להכרעה בערעור – ממילא, בטרם נקבע כי יש פגם באופציה המוקנית לחברת דלק להאריך את הסכם השכירות, לא יוכל המבקש להתקשר עם כל חברה אחרת בהסכם תקף לניהול התחנה. אשר על כן, אינני מוצא כי דחיית הבקשה לסעד זמני תגרום נזק כלשהו למבקש או שתכביד עליו בבואו להוציא לפועל את פסק הדין בערעור.

13.

מאידך, סבורני כי קבלת בקשתו של המבקש לסעד זמני עשויה ליצור הכבדה ממשית על חברת דלק. כך, הסכם השכירות עומד לפוג תוקף בחודש מאי 2016 – בכפוף לאפשרות הנתונה לחברת דלק לממש את הסכם האופציה ולהאריך את תוקף ההסכם בשבע שנים. ככל שיינתן צו מניעה, כפי שמבוקש על ידי המבקש, הרי שתישלל מחברת דלק האפשרות להאריך את ההסכם כאמור, אף אם תהיה מעוניינת בכך. משמעות הדבר תהיה כי החל ממועד פקיעתו של ההסכם, יהיה על דלק לעזוב את תחנת הדלק, והיא תיחשב כמי שמחזיקה בתחנה בלא זכות לכך. לטעמי, תוצאה זו מטה את מאזן הנוחות בבקשה לרעתו של המבקש.

בעניין זה, אוסיף כי אין בידי לקבל את טענתו של המבקש לפיה נקודת המוצא היא שחברת דלק ממילא לא תפנה את תחנת הדלק עם פקיעת הסכם השכירות, ולכן לא תיפגע כלל מקבלת בקשתו לסעד זמני. זאת, שכן עצם הפיכתה של חברת דלק למי שמחזיקה בקרקע ללא זכות שבדין מהווה כשלעצמה פגיעה משמעותית בחברה, וחושפת אותה לאפשרות של תביעות לסילוק יד ופיצויים – וכל זאת, בשלב בו אין כל הכרעה שיפוטית לחובתה ביחס לזכויותיה מכוח הסכם השכירות. תוצאה כזו אין להלום בנסיבות המקרה.

14.

כן לא מצאתי כי סיכויי הערעור, על פניו, הם גבוהים במידה המצדיקה היענות לבקשה לסעד זמני. אכן, נראה כי בצדק קבע בית הדין להגבלים עסקיים כי בקשתו של המבקש לאכיפת הצו המוסכם הייתה מוקדמת, שכן הוגשה אך כחודש לאחר שהוא הגיש את תלונתו לממונה ובטרם ניתנה תשובתו של האחרון. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, לא מצאתי כי יש בערעורו של המבקש תשובה המניחה את הדעת להתנהלותו זו, וזאת בפרט נוכח חובתו של הממונה לבחון באופן מעמיק את התלונות המוגשות אליו, ולא להסתפק בטענותיו של צד אחד בלבד. גם בכל הנוגע לשאר טענותיו של המבקש בערעור, לא מצאתי כי סיכוייהן גבוהים במידה המאזנת את הנזק שייגרם לחברת דלק מקבלת הבקשה. נוכח כל האמור, שוכנעתי אין מקום להיעתר לבקשה לסעד זמני.

15.

סוף דבר, הבקשה נדחית.