ע"א 1256/16 אי.סי. אמ יצרני מיזוג אויר בע"מ נ. עוז ניצן ז"ל

1.

במסגרת ערעור אותו הגישה המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן ) בת"א 2156-07 מיום 6.10.2015 (להלן: פסק הדין ) ועל

החלטתו מיום 4.11.2015, הוגשה הבקשה שלפניי למתן סעד זמני שעניינו עיכוב ביצוע תשלום הוצאות המשפט אותן חויבה המבקשת לשלם בגדר פסק הדין למשיבים 4-3.

רקע והליכים

2.

המבקשת היא חברה אשר עסקה בעסקי מיזוג אוויר (להלן גם: החברה ),

ונפתחו נגדה הליכי כינוס בשנת 2003 ( פש"ר 1461/03 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (להלן: תיק הפירוק )) . כחלק מתיק הפירוק, מונה ביום 23.3.2003 עו"ד אודי שוכטוביץ' ככונס הנכסים של החברה (להלן: כונס הכנסים ). בהמשך, ניתן ביום 9.7.2003 צו לפירוק החברה וביום 25.8.2003 מונה עו"ד ברוך חכים כמנהל המיוחד של החברה ובהמשך מונה למפרקה (להלן: המפרק ).

3.

המבקשת הגישה באמצעות המפרק ביום 18.7.2007 תביעה נגד שישה נתבעים (להלן: הנתבעים ) , אשר הם המשיבים בערעור: המשיב 1 היה הבעלים של החברה; המשיב 2 היה חותנו של המשיב 1 ועבד בחברה; המשיב 3 שימש מנהל המפעל ומנהל הייצור בחברה; המשיבה 4 שימשה בה כמזכירת הייצור; ואילו המשיבות 6-5 הן חברות אשר לגביהן נטען כי הן נשלטות על ידי המשיבים 1 ו-2. בתביעה נטען כי הנתבעים ניצלו את תפקידיהם כנושאי משרה בחברה, על מנת לבצע מהלכי הברחת נכסים ממנה במהלך התקופה בה נמצאה בהליכי כינוס, תוך שימוש במשיבות 6-5 כחברות קש. נגד המשיב 1 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כבר ביום 20.12.2007, אך ביחס לשאר הנתבעים התארכה התביעה משמעותית, כפי שמפורט בהרחבה בפסק הדין.

4.

ביום 6.10.2015 ניתן פסק הדין, ובו נדחתה תביעתה של המבקשת. הואיל ועסקינן בבקשה לעיכוב ביצוע רכיב ההוצאות ביחס למשיבים 4-3 בלבד, אתייחס כאן לאותם חלקים בפסק הדין הנוגעים למשיבים אלו. עם זאת, יצוין כי בפתח פסק דינו, בית המשפט המחוזי עמד בפירוט רב על מהלך האירועים בתיק הפירוק, ובפרט על מערכת היחסים העכורה אשר שררה בין המפרק לבין כונס הנכסים. מערכת יחסים זו כללה הטחת טענות קשות והאשמות הדדיות בין שני בעלי התפקיד, בין היתר בנושא עסקה למכירת החברה כנכס חי לחברה בשם "כחול לבן בע"מ" (להלן:

כחול לבן ) . כן עמד בית המשפט המחוזי על ההאשמות אותן העלה נגד הנתבעים במסגרת תיק הפירוק, ואשר עמדו ביסוד הגשת התביעה נגדם על ידי המבקשת.

5.

בכל הנוגע למשיבים 4-3, בית המשפט המחוזי ציין כי המבקשת לא פירטה בתביעתה אילו פעולות הברחת נכסים מיוחסות להם באופן ספציפי, וחלף זאת, בכל מקרה בו ייחסה מעשה מסוים למשיב 1, הוסיפה וטענה כי הוא בוצע בסיועם של המשיבים 4-3. בית המשפט הוסיף כי המעשים הישירים היחידים אשר יוחסו למשיבים 4-3, ואשר עשויים להעיד על סיוע להברחת נכסים לחברות קש, היו: (א) נוכחות בחצרי המשיבים 6-5 במהלך ביקור של המפרק ועבודה בחברות אלה; (ב) המשיב 3 המשיך להשתמש ברכב החברה גם לאחר מכירתה לחברת כחול לבן; (ג) העובדה שעל חשבוניות שאותן הפיקה החברה בתקופת הכינוס, ועליהן מודפס שמה של המשיבה 4, לא צוין כי החברה מצויה בכינוס. בית המשפט המחוזי בחן את חומר הראיות ביחס לכל אחת מהטענות האלה – תוך שהדגיש כי הרף הראייתי בו על המבקשת לעמוד הוא גבוה, נוכח ההאשמה במעשי גזל ותרמית – ומצא כי אין בו לקשור את המשיבים 4-3 למעשי מרמה או הברחת נכסים כלשהם. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי אף הטעים כי התנהלותם של בעלי התפקיד במסגרת תיק הפירוק מסירה מהמשיבים 4-3 כל אחריות לנזקים כלשהם. זאת, שכן המפרק לא פעל נגד כונס הנכסים, חרף טענותיו נגדו; משום שהמפרק לא ביקש לנהל הליכים נגד כחול לבן; והיות שהמפרק וכונס הנכסים לא הבטיחו את הסכם המכירה לכחול לבן בבטוחות מתאימות. על יסוד כל האמור, בית המשפט המחוזי דחה את התביעה נגד המשיבים 4-3, וחייב את המבקשת לשאת בהוצאותיהם בסך של 75,000 ש"ח לכל אחד, בתוספת סכום של 20,000 ש"ח אשר נקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי בתיק הפירוק והותנה בתוצאת התביעה האזרחית.

ביום 4.11.2015, לאחר בקשה מטעם היורשים, הורה בית המשפט המחוזי במעמד צד אחד למבקשת לשאת בהוצאותיהם בסך של 15,000 ש"ח לכל היורשים יחדיו. בקשה מטעם המבקשת לביטול החלטה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. על פסק הדין ועל ההחלטה המתקנת הוגש הערעור מושא ההליך העיקרי – לאחר קבלת אישור לניהול ההליך מתוך קופת הפירוק, בהתאם להוראות סעיף 307(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 – ובמסגרתו הוגשה הבקשה לסעד זמני שלפניי.

עוד יודגש כי ביום 29.2.2016, בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת היורשים והמשיבים 4-3 להורות על תשלום ההוצאות שנפסקו, לאחר שקבע כי אין כל יסוד לבקשת המבקשת לעכב את ביצועו של תשלום זה.

הבקשה

6.

בבקשה שלפניי, עותרת המבקשת כי אורה על עיכוב ביצוע תשלום הוצאות המשפט שנפסקו נגדה בפסק הדין. לטענת המבקשת, מאזן הנוחות בבקשה נוטה לטובתה וסיכויי ערעורה הם גבוהים. ביחס למאזן הנוחות, המבקשת טוענת כי אין בקופת הפירוק די כסף כדי לאפשר הן את תשלום ההוצאות והן את מימון הליכי הערעור. לפיכך, לשיטתה, אם תחויב כבר בשלב זה בתשלום הוצאות המשפט, הרי שמשמעות הדבר היא שיתוק החברה ומניעת יכולתה לבצע פעולות בסיסיות. בפרט, המבקשת סבורה כי חיובה בתשלום ההוצאות בשלב זה יביא להפיכת הערעור בהליך העיקרי להליך תיאורטי, ותיפגע זכות הגישה לערכאות המוקנית לה. יתרה מכך, לעמדתה, עיכוב ביצוע הוא אף אינטרס של המשיבים עצמם, באשר הוא יאפשר לה למקסם את יכולת הפירעון שלה וכך לעמוד במלוא סכום ההוצאות בו חיובה.

טענה נוספת בפי המבקשת היא שאם תחויב לשלם את ההוצאות כבר בשלב זה, ובסופו של ההליך יתקבל פסק דין לטובתה, יהיה קושי ממשי להוציא את פסק הדין אל הפועל ולהשיב את הסכומים אשר ישולמו לקופת הפירוק. זאת, לדידה, משום שהמשיבים 4-3 הצהירו בבית המשפט המחוזי כי אין להם את היכולת הכלכלית לפרוע את סכום התביעה המלא – ובכך גילו כי ייתכן שלא יוכלו לעמוד גם בהשבת ההוצאות, ככל שהדבר יידרש.

7.

כמו כן, המבקשת גורסת כי סיכויי הערעור הלכאוריים הם טובים. זאת, לגישתה, משום שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על "חקירה פרטית וראיות שבית המשפט קמא איתר ומצא בניהול חקירה משל עצמו ועם עצמו". המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי הסתמך על טענות אשר כלל לא הועלו על ידי המשיבים, וכי בית המשפט לא היה רשאי לפנות ביוזמתו אל תיק הפירוק ולבחון את המסמכים השונים המצויים בו, ככל שהצדדים לא הפנו לחומרים אלו. בכך, נטען כי בית המשפט המחוזי הפר את זכויותיה הדיוניות של המבקשת ומנע ממנה את הזכות להשיב לטענות ולראיות אליהן התייחס מיוזמתו. לעמדת המבקשת, מדובר בפגם מהותי, המצדיק את ביטול פסק הדין.

8.

המשיבים 4-3, מאידך, סבורים כי יש לדחות את הבקשה. לשיטתם, התביעה נגדם לא הייתה צריכה להיות מוגשת מלכתחילה, כאשר הן בית המשפט אשר דן בתיק הפירוק והן כונס הנכסים הרשמי בתגובתו לבקשות של המפרק, הדגישו כי עניינם שונה מזה של המשיבים 2-1 וכי לא ניתן לכרוך אותם בתביעה אחת בהעדר טענות ספציפיות נגדם. לדידם של המשיבים 4-3, אמירות אלה מעידות על סיכוייה הנמוכים מלכתחילה של התביעה, ובהתאם לכך, הם סבורים שאף סיכויי הערעור אפסיים. לגופן של הטענות הערעוריות המועלות על ידי המבקשת, המשיבים 4-3 טוענים כי לא נפל כל פגם בהסתמכותו של בית המשפט המחוזי על המסמכים והבקשות בתיק הפירוק – וזאת, לטעמם, משום שמדובר בתיק הפירוק של המבקשת עצמה, ומשום שהיא עצמה ביססה את מרבית ראיותיה על מסמכים ודו"חות אשר הוגשו במסגרת תיק הפירוק.

9.

המשיבים 4-3 גורסים כי מאזן הנוחות בבקשה נוטה לטובתם, שכן הכלל הנוהג הוא כי חיוב כספי אינו יוצר נזק בלתי הפיך – ולמעט מקרים חריגים, ניתן להשיב את המצב לקדמותו על דרך של השבת כספים במידה והערעור מתקבל בסופו של דבר. זאת, במיוחד במקרה בו מבוקש עיכוב ביצוע של הוצאות משפט שנפסקו. המשיבים 4-3 טוענים כי לא הוצגו נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מכלל זה במקרה שלפניי. לעניין טענת המבקשת לפיה ניתן להקיש מאמירתם לפיה לא יוכלו לעמוד בסכום התביעה, מטעימים המשיבים 4-3 כי דברים אלו נאמרו ביחס לסכום התביעה העומד על תשעה מיליון ש"ח , בעוד סכום ההוצאות דנן הוא בסך 150 אלף ש"ח.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע, בתגובת המשיבים 4-3 ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

11.

הכלל הרחב, הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובע כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". על מנת לסטות מכלל זה, בית המשפט נדרש לשני תנאים: כי סיכויי הערעור הם טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לכיוונו של המבקש – במובן זה שביצוע פסק הדין יקשה על השבת המצב לקדמותו ויגרום לנזק בלתי הפיך, היה ויתקבל הערעור (ראו: ע"א 958/16 עצמון נ' ההמונה על הגבלים עסקיים , פסקה 11 ( 6.3.2016); ע"א

8441/15 פ. נעאמנה לשיווק ומסחר בע"מ נ' קייזרמן ושות' בע"מ , פסקה 6 (5.1.2016)) . שני התנאים הללו מקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות", כך שניתן להקל בתנאי אחד במידה שמשקלו של האחר הוא משמעותי בנסיבות העניין (ראו: ע"א 7909/15 לטין נ' פרימיום קרדיט מימון והשקעות בע"מ , פסקה 6 (22.12.2015)).

12.

על פניו ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, התרשמותי היא כי סיכוייו של הערעור להתקבל נמוכים. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי לא יוחסו למשיבים 4-3 מעשי הברחת נכסים באופן ישיר, אלא יוחס להם סיוע ושותפות למעשים אלו – בהסתמך על קשרים שונים בינם לבין החברות אשר רכשו את נכסי המבקשת לאחר פירוקה, ואשר לגביהן טען המפרק כי הן משמשות להברחת נכסי החברה. מעיון בפסק הדין עולה כי בית המשפט המחוזי דחה טענות אלו, בעיקרן, לאחר ניתוח העדויות אשר נשמעו בפניו, תצהירי הצדדים והדוחות אשר הוגשו בתיק הפירוק והיו חלק מנספחי התביעה האזרחית – ניתוח ממנו עלה כי חומר הראיות אינו עומד ברף הראייתי הגבוה הנדרש לשם הוכחת טענות מרמה במשפט האזרחי (וראו: ע"א 9178/12 המכללה האקדמית הערבית לחינוך חיפה נ' חיר , פסקה 25 ( 24.9.2015); ע"א 7456/11 בר נוי נ' אמנון , פסקה 15 (11.4.2013) ). מדובר בממצאי מהימנות, שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. יתרה מכך, הואיל והמבקשת הפנתה בעצמה לא אחת למסמכים אשר הוגשו במסגרת תיק הפירוק, דומני כי אין פגם בכך שבית המשפט המחוזי בחן מסמכים נוספים במסגרת תיק זה וניתח לפיהם את חומר הראיות בתיק. אשר על כן, אני מוצא כי סיכויי הערעור הלכאוריים נוטים לטובת המשיבים 4-3.

13.

כמו כן, אינני סבור כי מאזן הנוחות תומך בקבלת הבקשה לעיכוב ביצוע. ככלל, הנטייה היא שלא להיעתר לבקשה לעיכוב ביצועו של חיוב כספי, קל וחומר חיוב בגין הוצאות משפט (ראו: ע"א 3323/13 אבישי נ' מינהל מקרקעי ישראל

(17.6.2013); ע"א 2408/13 רוטמן נ' פלאפון תקשורת בע"מ , פסקה 10 (30.5.2013). במקרה שלפניי, המבקשת לא הוכיחה כי יהיה קושי כלשהו להשיב את המצב לקדמותו, היה ויתקבל הערעור. כך, לא הוכח כי חוסנם הכלכלי של המשיבים 4-3 מוטל בספק, ויודגש כי אין די לשם כך באמירה כללית שלהם ביחס לקושי לעמוד בסכום תביעה הגדול עשרות מונים מגובה ההוצאות שנפסקו להם. המבקשת הפנתה להחלטתו של בית משפט זה (השופט נ' סולברג ) בע"א 1077/15 עו"ד ברוך חכים בתפקידו כנאמן נ' כונס הנכסים הרשמי

(18.5.2015), בה עוכב חיוב כספי בשל החשש כי חלוקת הכספים טרם הכרעה בערעור תיצור קושי ממשי בהשבת הכספים במידת הצורך ותהפוך את הערעור לאקדמי. ואולם, לדידי, אין הנדון דומה לראיה. בע"א 1077/15 דובר בחיוב לחלק את היתרה שבקופת החברה כדיבידנד לנושים הבלתי מובטחים, המקים חשש כי לא ניתן יהיה להשיב את הכספים בשל הצורך לנהל הליכים מול מספר לא מועט של נושים. מצב זה אינו מתקיים במקרה שלפניי, בו מדובר בשני נושים בלבד, אשר כאמור, לא הוכח כי לא יהיה ביכולתם להשיב את הכספים האלה, ככל שהדבר יידרש.

14.

לבסוף, אציין כי לא מצאתי ממש בטענתה של המבקשת, לפיה תשלום הכספים מקופת הפירוק לא יאפשר לה לנהל את הליכי הערעור. כפי שציינתי, בית המשפט בתיק הפירוק (השופט א' אורנשטיין )

קבע ביום 29.2.2016 כי אינו רואה יסוד לעכב את תשלום ההוצאות למשיבים 4-3, וכי יש לאלה עדיפות על פני שכר המפרק. בהחלטתו, בית המשפט הדגיש כי "אין לקשור בין הצורך לייעוד כספים בקופת הפש"ר להליך הערעור לבין זכות המבקשים לקבל את הוצאותיהם כקבוע בפסק הדין". קביעה זו מקובלת עליי, וחזקה על בית המשפט בתיק הפירוק, אשר אישר את ניהול הליך הערעור מקופת הפירוק, כי איזן בהחלטתו בין זכותה של המבקשת לגישה לערכאות והכספים המצויים בקופתה, לבין זכותם של המשיבים 4-3 לתשלום הוצאותיהם. נוכח כל האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות להידחות.

15.

סוף דבר, הבקשה נדחית.