ע"א 966/08 נגה גלידות שותפות מוגבלת נ. שמעון בן חמו

1.

לפני שתי בקשות לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת מ' נד"ב) אשר קיבל באופן חלקי את תביעת המשיב שמעון בן חמו (להלן: המשיב) והורה למערערות ב- ע"א 1546/08 (להלן: המערערות) לשלם למשיב הפרשי עמלות עבור השנים 1992 עד 1996 בגין הפצת מוצרי גלידות והורה למערערת ב- ע"א 966/08 (להלן: המערערת) לשלם למשיב הפרשי עמלות כאמור עבור השנים 1997 עד 2000.

2.

בין הצדדים מתנהלים הליכים משפטיים זה יותר מעשר שנים וחלקם אף הגיעו לפתחו של בית משפט זה (ראו, למשל, ע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נוגה בע"מ , פ"ד נד (4) 849 (2000); ע"א 3755/03 בן חמו נ' טנא נגה (שיווק) 1981 בע"מ (לא פורסם, 12.9.2004)). אין צורך לעמוד על כל השתלשלות העניינים. די בכך שנאמר כי בסופו של יום התקבלה כאמור באופן חלקי תביעתו של המשיב לתשלום הפרשי עמלות. על פי חישוביהן, על המערערות לשלם למשיב בעקבות פסק הדין סך של כ- 5 מיליון ש"ח ועל המערערת לשלם למשיב סך של כ- 3 מיליון ש"ח. בקשות לעיכוב ביצוע שהוגשו לבית משפט קמא התקבלו באופן חלקי כאשר נקבע כי 1/3 מסכום פסק הדין ישולם לידי המשיב ויתרת הסכום תנוהל בנאמנות על ידי באי כוח הצדדים.

3.

המערערות והמערערת לא הסתפקו בעיכוב חלקי זה והגישו את הבקשות שלפני. הטענה המרכזית בבקשות היא כי מדובר בסכום גדול אשר כל אדם יתקשה בהשבתו ובפרט המשיב המצוי במצב כלכלי קשה. המערערת הוסיפה בבקשתה, בין היתר, כי בכל הנוגע לאותו חלק בפסק הדין הנוגע אליה ישנה טעות מהותית גלויה וברורה כאשר בית המשפט נסמך על עילה שלא נטענה על ידי המשיב והכריע בה באופן שגוי.

4.

לאחר שעיינתי בבקשות, בתגובות ובתשובות לתגובות הגעתי לכלל מסקנה כי האיזון בו נקט בית משפט קמא בהחלטתו בבקשות לעיכוב ביצוע הוא איזון הולם. בית משפט קמא קבע:

"[ענייננו נופל] לגדר המקרים שבהם מדובר בפסק דין כספי. לא ניתן לקבוע, כי אין סיכוי לערעור. הסכום הכספי שנפסק הוא גבוה, ומצבו הכלכלי של המשיב, כפי שהצהיר בבקשתו לבית המשפט העליון, אכן מורה כי יש חשש שיקשה על המשיב להשיב הסכום אם יתקבל הערעור.

יחד עם זאת מדובר במשיב שהמתין שנים רבות לזכייה והמשך עיכוב כספי העמלות יגרום לו חסרון כיס משמעותי. אני סבורה שהאיזון הראוי בעניינינו הוא ש- 1/3 מסכום פסק הדין ישולם לידי המשיב ע"י [המערערות והמערערת] לפי חלקי חיוביהם היחסיים וכך אני מורה. יתרת הסכום תופקד בחשבון בנק שיפתח לצורך זה ע"י באי כח הצדדים אשר ינוהל על ידם בנאמנות במשותף".

אכן גם לדעתי לא ניתן לומר כי אין כל סיכוי לערעורים. באשר למאזן הנוחות הטענה המרכזית של המערערות והמערערת היא כי מדובר בסכומים נכבדים שכל אדם יתקשה בהשבתם ובמיוחד המשיב נוכח מצבו הכלכלי הקשה. לטענתן, אם ישולמו למשיב כספים הוא לא יוכל להשיבם נוכח מצבו הכלכלי הקשה ולכן יגרם להם נזק בלתי הפיך. אכן, כפי שכבר נקבע "גובה הסכום שנפסק לטובת המשיב הינו שיקול בהערכת הקושי בהשבתו במקרה שפסק הדין יהפך בערעור" (ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן, עו"ד , פסקה 7 (לא פורסם, 1.12.2005)) ועוד נקבע כי "החשש מפני אי השבתו של סכום כה גבוה אינו קושי פרטני הנוגע לאדם זה או אחר, וניתן להניח כי כל אדם ממוצע יתקשה בהשבת סכום מעין זה" (בש"א 7637/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני , פסקה 7 (טרם פורסם, 13.11.2006)). בעניינו הסכומים שנקבעו הם אכן סכומים נכבדים. בנוסף, המערערות טוענות למצב כלכלי קשה של המשיב. לתמיכה בטענתן הן מצרפות, בין היתר, תצהיר של המשיב שצורף לבקשה לפטור מאגרה בו הצהיר המשיב כי אינו יכול לשאת בתשלום אגרה "בשל מצבו הכלכלי". בהקשר זה כבר נקבע כי אכן "שאלה מרכזית הנבחנת במסגרת מאזן הנוחות הינה האם יוכל המערער להיפרע מן המשיב אם יזכה בערעורו" (עניין עיריית תל אביב יפו , פסקה 5). ואולם, חשש להיעדר יכולת להיפרע יש להוכיח בראיות מתאימות (ע"א 1578/05 מעוז חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אלי אלבז ז"ל , פסקה ד (טרם פורסם, 8.5.2005)) ותצהיר המשיב אינו בהכרח מספק (השוו: ע"א 4681/07 עביר נ' נאאל (טרם פורסם, 15.7.2007)). כך למשל, לא נטען, וממילא לא הוכח כי למשיב חובות לנושים או כי בכוונתו להעביר את הכספים לצד שלישי (השוו: רע"א 10487 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי , פסקה 7 (טרם פורסם, 3.1.2008)). יש להתחשב גם בכך שתביעת המשיב התקבלה דבר המביא לשינוי בנקודת האיזון הראויה בין האינטרסים של הצדדים שהרי " נקודת המוצא ממנה עלינו לצאת היא שפסק הדין נכון הוא " (ע"א 7637/02 ויילר נ' עיריית חיפה והועדה המקומית לתכנון ובניה-חיפה , פסקה 3 (לא פורסם, 15.10.2002)). מאידך, המשיב בתגובותיו לא הכחיש את טענות המערערות בעניין היעדר יכולת להשיב כספים אם יתקבל הערעור. לא זאת ואף זאת, המשיב ציין בתגובותיו בפה מלא כי הוא "נקלע למצוקה כלכלית" (אך הוא האשים בכך את המערערות והמערערת). על כן האיזון בו נקט בית משפט קמא הוא הולם.

5.

בטרם סיום אבקש להתייחס לטענת המשיב בתגובותיו לפיה יש לדחות את הבקשות על הסף מן הטעם שהיה מקום שתוגש בקשת רשות ערעור. לטענת המשיב אומנם קיימת פסיקה "ישנה" שקובעת שאין צורך בהגשת בקשת רשות ערעור בנסיבות דומות אך לדעתו הגיעה העת לסטות מהלכה זו. דין טענה זו להדחות וכפי שקבע השופט א' גרוניס אך לפני כשנתיים "בפועל, סרב בית המשפט לבקשה ולוּ סירוב חלקי. עצם השתת התנאי יש בו משום סירוב, או ביתר דיוק אי היעתרות מלאה לבקשה. משכך, המסלול הנכון הוא הגשת בקשה לעיכוב ביצוע לערכאת הערעור ולא בקשת רשות ערעור" (רע"א 2524/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' יו"ר הרשות לבקרת תקציבים (טרם פורסם, 10.4.2006)). כמו כן אין לקבל את בקשת המשיב להורות כי יועברו לידיו מחצית מהכספים ולו מן הטעם שלא ניתן לבקש כן במסגרת תגובה לבקשה לעיכוב ביצוע (ראו: ע"א 3976/02 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' גונן , פסקה 2 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 5.6.2002)).

6.

הבקשות נדחות אפוא. לא יהיה צו להוצאות.