עע"מ 3643/18 עיריית תל אביב נ. מ.ע.ג.ן. - יעוץ וניהול נכסים בע"מ

1.

המשיבות הינן מבעליו של בניין ברחוב נחמני פינת מנחם בגין בתל אביב-יפו הידוע כחלקה 118 בגוש 6941 המצויה בהליכי הסדר (להלן: הבניין או המקרקעין ). על הבניין חלה תכנית שימור לפיה לא ניתן לממש זכויות בנייה במבנה, תוך אפשרות לוועדה המקומית להתיר ניוד זכויות בנייה ל"מגרש מקבל". במסגרת בירור שנערך בין הצדדים, הודיעה נציגת עיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה ) למשיבות כי נקבע ששטח המקרקעין הוא 854 מ"ר וכי סך זכויותיהן לניוד יחושב לפי קביעה זו. המשיבות חלקו על כך, וטענו כי לפי מדידת מודד מוסמך מטעמן גודל השטח הינו 1,029 מ"ר. בתגובה, השיבה העירייה במכתב מיום 18.10.2015 בין היתר כי חלק מהמקרקעין, המשמש כמדרכה מזה כ- 80 שנים, הופקע לטובת העירייה, ומשכך נוכה משטחו הכולל של המגרש.

2.

המשיבות הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו עתירה מנהלית נגד החלטת העירייה כפי שהשתקפה במכתבה האמור בדבר חישוב זכויות הניוד וביקשו כי ייקבע כי לא חלה כל הפקעה במקרקעין. בפסק דין מיום 15.3.2018 קיבל בית המשפט המחוזי (השופטת י' שטופמן ) את העתירה בקבעו כי לא בוצעה הפקעה במקרקעין, וכי אף אם תכניות המתאר של המקרקעין מגדירות את המדרכה כ"דרך קיימת" אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לייתר את הצורך בהפקעת השטח. לפיכך, נקבע כי "כל עוד לא בוצעה הפקעה כדין, הזכויות בשטח המדרכה, השנויות במחלוקת, שייכות במלואן לעותרות [המשיבות] על כל המשתמע מכך". על פסק דין זה הוגש ערעור מטעם המבקשת, ובצדו הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע .

3.

בבקשתה טוענת העירייה כי מדובר במקרקעין שהרישום בהם לא הוסדר והם למעשה "מוקפאים" לצורך ביצוע הליכי הסדר החל משנת 1995, כך שבית משפט קמא הכריע הלכה למעשה במחלוקת קניינית בדרך של עתירה מנהלית שבבסיסה טענות תכנוניות. בנסיבות אלו, נטען כי פסק הדין מהווה "דרך עוקפת" להליכים הקבועים בחוק לעניין הסדרי מקרקעין ועלול לייתרם שלא כדין, וכי מימושו עלול להביא לדיספוזיציה בחלקת הדרך, "מקום בו אין לאפשר לעשות כן טרם הליכי הסדר במקרקעין המשמשים את העירייה והינם בייעוד של דרך ועל כן היו צריכים להירשם על שמה לפני עשרות רבות של שנים". בהמשך לכך, נטען כי מימוש פסק הדין עלול להעניק למשיבות זכויות יש מאין "ללא שאלו מגיעות להן ובוודאי לא כעת", בזמן שהמקרקעין טרם הוסדרו.

המשיבות מתנגדות לבקשה וטוענות כי התשתית העובדתית העומדת ביסודה אינה מגובה בתצהיר, ומובילה אף לגופה למסקנה כי סיכויי הערעור קלושים. המשיבות הבהירו כי נושא המחלוקת בענייננו כלל אינו שייך לתחום ההסדר, שכן מדובר בחישוב זכויות הניוד ותו לא. נטען כי בקשת העירייה כי המשיבות ימתינו עד תום הליכי ההסדר איננה מתיישבת עם מטרות תכנית השימור ואינה עומדת במבחן הסבירות, שכן הליך ההסדר מטיבו ומטבעו צפוי שלא יוכרע בשנים הקרובות, דבר שיפגע קשות בזכויות הקניין של המשיבות. לעניין מאזן הנוחות, נטען כי בשעה שלעירייה לא ייגרם כל נזק מביצוע פסק הדין, "עיכוב ביצוע השימור" יביא לפגיעה קשה בזכויות המשיבות. בהתייחס לטענת העירייה כי המשיבות יקבלו זכויות "יש מאין", טענו המשיבות כי המצב הינו הפיך ופתיר, בדרך של הטלת צו הריסה במידת הצורך או קבלת פיצוי כספי.

4.

לאחר עיון בפסק הדין, בבקשה, בתגובה ובהודעת ההבהרה מטעם המבקשת, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. מבלי צורך לקבוע מסמרות לענין סיכויי הערעור, נראה שערעור המבקשת אינו נטול סיכוי והוא מעורר שאלות לא פשוטות באשר לפסק הדין קמא. יישום פסק הדין בטרם הכרעה בערעור עלול ליצור קשיים לא מבוטלים ככל שהערעור יתקבל.

5.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת. אין צו להוצאות.