עע"מ 6448/17עייריית רחובות נ. דינה שולץ

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"מ 56451-02-16, כבוד השופט ד"ר א' סטולר ) מיום 31.1.2017 (להלן: הבקשה, ו- פסק הדין , בהתאמה); במסגרתו נקבע כי על עיריית רחובות, המבקשת בבקשה זו (להלן: העירייה ), להנפיק למשיבה "אישור היעדר חובות" המופנה לרשם המקרקעין, לצורך העברת הזכויות במקרקעין שבבעלות המשיבה (להלן: אישור לטאבו ). הערעור הוגש ביום 7.3.2017 תוך שצורפה אליו בקשה להארכת מועד להגשתו; אף על פי כן, הבקשה דנן הוגשה רק ביום 15.8.2017, בחלוף למעלה מחצי שנה ממתן פסק הדין.

שורשי המחלוקת נושא פסק הדין נטועים בסירובה של העירייה להנפיק למשיבה אישור לטאבו ביחס למקרקעין שלגביהם היא התקשרה בהסכם מכר. יודגש כבר עתה כי אישור זה מהווה תנאי שאין בלתו להעברת זכויות במקרקעין (וזאת בהתאם להוראת סעיף 324(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] וסעיף 10(א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה ו- חוק התכנון והבניה ,

בהתאמה)).

רקע עובדתי

2.

ביום 26.10.2015 נחתם הסכם מכר בין המשיבה למכון ויצמן למדע (להלן: מכון

ויצמן ), שבמסגרתו הוסכם כי זכויות המשיבה במקרקעין הידועים כחלקות 2 ו-29 בגוש 3688, המצויים בעיר רחובות ומתפרשים על פני שטח של כ-66 דונם (להלן: המקרקעין ), יועברו לידי מכון ויצמן תמורת סכום של 40,500,000 ש"ח. הסכם זה נחתם ארבעה ימים בלבד לאחר שאושרה ופורסמה תכנית מתאר מקומית מספר רח/2005/ו' בשם פארק תעשיות מדע "ת.מ.ר. ב" – שהביאה לשינוי ייעוד והשבחת השטחים הנכללים בתכנית (להלן: התכנית ), לרבות המקרקעין נושא הסכם המכר. יצוין כי על פי התכנית, הכוונה היא להקים בעתיד פארק תעשייה חדש בעיר רחובות, לצד זה הקיים.

3.

העירייה סבורה כי על המשיבה לשאת בתשלום היטל ההשבחה בגין עליית ערך המקרקעין בשל אישור התכנית. משכך, וכל עוד היטל זה לא משולם, העירייה סירבה להנפיק למשיבה את האישור לטאבו שהיה דרוש לה לשם השלמת העברת הזכויות במקרקעין לידי מכון ויצמן. לאחר מספר פניות לעירייה לקבלת האישור לטאבו, שלא נענו, הגישה המשיבה עתירה מנהלית ובה עתרה להורות לעירייה להנפיק את האישור האמור. פסק הדין שניתן בעתירה זו הוא שעומד ביסוד הבקשה שלפניי.

יוער בהקשר זה, כי לפי טיוטת שומה שהוכנה על ידי העירייה לצורך ההליך בבית המשפט לעניינים מנהליים, היקף היטל ההשבחה המשוער עומד על כ-29 מיליון ש"ח. עוד יצוין כי מכון ויצמן, רוכש המקרקעין, זכאי לכאורה לפטור מתשלום היטל השבחה לפי סעיף 19(ב)(4) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה.

4.

בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את עתירתה של המשיבה. פסק הדין נסמך, במידה רבה, על הוראת סעיף 119(א) לחוק התכנון והבניה המורה כי "תחילתה של תכנית, שאושרה לפי סימן זה, היא בתום חמישה עשר ימים מיום פרסום הודעה ברשומות או בעתון על דבר אישורה, לפי המועד שבו פורסמה ההודעה האחרונה מבין ההודעות ברשומות או בעיתון". צירוף הוראה זו לסעיף 4(7) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה שלפיו "השומה תיערך ליום תחילת התכנית...", הביא את בית המשפט לכלל מסקנה כי המועד הקובע, שבו קמה החבות לתשלום היטל השבחה, הוא מועד תחילת

התכנית; חמישה עשר ימים לאחר פרסום ההודעה ברשומות על דבר אישור התכנית המשביחה. בהתאם לאמור, נקבע כי בעת חתימת ההסכם התכנית טרם נכנסה לתוקף ולכן המשיבה איננה חבה בתשלום היטל ההשבחה על המקרקעין, שכן זה בא לעולם לאחר

שמכרה את המקרקעין למכון ויצמן. כנגזרת מכך, נקבע כי על העירייה להנפיק למשיבה אישור לטאבו לצורך העברת הזכויות במקרקעין.

5.

מיד כשניתן פסק הדין (31.1.2017) ולנוכח קביעותיו, המשיבה פנתה לעירייה בבקשה לקבל את האישור לטאבו; פנייה זו לא נענתה. ביום 7.3.2017 הגישה העירייה ערעור על פסק הדין, תוך שצירפה בקשה להארכת מועד להגשתו, אך מבלי שכללה בקשה לעיכוב ביצועו. לאחר שפנייה נוספת של המשיבה לעירייה בנוגע לביצוע פסק הדין לא נענתה אף היא, הגישה המשיבה ביום 19.7.2017 בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, במסגרתה ביקשה כי בית המשפט לעניינים מנהליים יורה לעירייה להנפיק לה את האישור המבוקש (להלן: " בקשת

הביזיון " או "הליך הביזיון" ). ביום 30.7.2017 הגישה העירייה את התגובה לבקשת הביזיון והדיון בבקשת הבי זיון

נקבע ליום 13.9.2017. ביום 10.8.2017 ניתנה החלטה שקיבלה את בקשת הארכה של העירייה ביחס להגשת הערעור ואישרה למזכירות בית המשפט לקלוט את הערעור האמור (כבוד הרשמת ל' בנמלך ( .

והנה, ביום 15.8.2017, פחות מחודש ימים טרם המועד שהיה קבוע לדיון בבקשת הביזיון, הגישה העירייה את הבקשה האמורה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין, מבלי להזכיר מילה או חצי מילה בנוגע להליך הביזיון המתנהל בבית המשפט לעניינים מנהליים. בנסיבות אלו הוריתי על מתן צו ארעי כמבוקש, תוך שנתבקשה תגובת המשיבה לבקשה. ביום 27.8.2017 ניתנה החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים שלפיה יעוכב הדיון בבקשת הביזיון, עד לקבלת החלטת בית משפט זה בבקשה לעיכוב ביצוע.

הטענות בבקשה

6.

העירייה טוענת כי הנפקת אישור לטאבו תאפשר העברת הזכויות הקנייניות במקרקעין באופן שצפוי להקשות על יכולת הגבייה של היטל ההשבחה על ידי העירייה, ככל שהערעור שהגישה יתקבל. בהקשר זה מטעימה העירייה כי קשיים אלו מתגברים לנוכח היקף הסכום המשמעותי המוערך של היטל ההשבחה ולנוכח גילה המתקדם של המשיבה. כמו כן, העירייה טוענת כי לשאלות העומדות במרכז הערעור נודעות השלכות רוחביות ועל כן הן דורשות דיון מעמיק ונרחב, שבמסגרתו ייתכן שתידרש אף התייחסותו של היועץ המשפטי לממשלה.

המשיבה מתנגדת לבקשה דנן. לגישתה, יש למחוק את הבקשה על הסף לנוכח פגמים משמעותיים שנפלו בהתנהלותה הדיונית של העירייה – העולים כדי חוסר ניקיון כפיים ושימוש לרעה בהליכי משפט. במיוחד, מפנה המשיבה לכך שהעירייה התעלמה "באופן גורף" מפסק הדין וסירבה להנפיק למשיבה את האישור לטאבו, וזאת חרף העובדה שהבקשה דנן לא הוגשה יחד עם הערעור אלא זמן רב לאחריו. עוד מוסיפה המשיבה שגם כאשר הגישה העירייה בקשה זו, היא בחרה להשמיט ממנה את העובדה שמתנהל נגדה במקביל, ביחס לסעד נושא הבקשה, הליך ביזיון בבית משפט לעניינים מנהליים. בנוסף, לאחר שניתן לעירייה הצו הארעי על יסוד מצג שווא שיצרה, היא עשתה בו שימוש שלא כדין על מנת "לחסום" את הליך הביזיון שננקט נגדה. לגופה של הבקשה ובבחינת מאזן הנוחות, טוענת המשיבה כי לנוכח טיבו הכספי של הסעד המבוקש בערעור (שלטענתה אף היקפו מוטל בספק), אין כל חשש שייגרם לעירייה נזק בלתי הפיך; וכך במיוחד בהינתן עמידותה הכלכלית של המשיבה. לצד זאת מוסיפה המשיבה כי התמשכות הליכי המכר פוגעת ביכולתה לממש את זכויותיה הקנייניות ולהסדיר את ענייניה המשפחתיים, לרבות חלוקת רכושה, עוד בחייה.

דיון והכרעה

7.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כלל הוא כי בעל דין שניתן פסק דין לטובתו זכאי לממש את פירות זכייתו. הגשת ערעור על פסק הדין אין בה, כשלעצמה, כדי לעכב את ביצועו (תקנה 42 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, עע"מ 5206/17 עיריית קרית ביאליק נ' מליסרון בע"מ

(12.7.2017)). בהתאם, וכחריג לכלל שצוין, על מנת להורות על עיכוב ביצוע פסק דין לתקופת הערעור, על המבקש לעמוד בשני תנאים מצטברים: סיכויי הערעור טובים הם ומאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד. שני התנאים מקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות" שלפיו ככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוונו של המבקש, ניתן להקל בדרישה בעניין סיכויי הערעור, ולהיפך. כמו כן, על דרך הכלל, מאזן הנוחות הוא השיקול המכריע מבין השניים (ראו למשל, ע"א 620/16 רשות

מקרקעי ישראל נ' מזרחי (27.3.2016); עע"מ 5292/17 סלים סלימאן נ' אחמד ג'בארין (20.7.2017)).

8.

בנוגע לסיכויי הערעור שהגישה העירייה, על פני הדברים – ומבלי לקבוע מסמרות בדבר – דומה כי הסוגיה שבמחלוקת מעוררת שאלה משפטית שיש לבררה, וזאת בייחוד לנוכח השלכות הרוחב שעשויות להיות לפסק הדין. מכל מקום, בענייננו נראה כי יש ליתן את הבכורה לשיקולי מאזן הנוחות, המשמשים כאבן הבוחן העיקרית בבחינת בקשה לעיכוב ביצוע. ובהקשר זה, יש לחדד, כי בשונה ממקרים המובאים לפתחו של בית משפט זה חדשות לבקרים, הבקשה איננה מתייחסת לעיכוב ביצוע סעד כספי שנפסק במסגרת פסק דין, אלא לצו המורה לעירייה להנפיק אישור לטאבו לצורך העברת זכויות במקרקעין.

בעניין זה, יש פנים לכאן ולכאן. מחד גיסא יש ממש בטענות העירייה כי הנפקת האישור יכול שתגרע מיכולתה לגבות את היטל ההשבחה בעתיד, ככל שייקבע שעל המשיבה לשלמו; חשש זה אף מתגבר לנוכח ההערכה המשוערת של סכום ההיטל, שהוא כאמור נכבד ביותר. מנגד, העירייה לא הניחה בסיס לחשש שלפיו המשיבה לא תוכל לעמוד בתשלום היטל ההשבחה, ככל שזה יוטל עליה. יתר על כן, ספק אם בבחינת שיקולי מדיניות, מן הראוי לעכב את ביצוע פסק הדין רק מן הטעם שהוצאתו לפועל תפחית את כוח המיקוח של העירייה בגביית סכום המגיע לה מהמשיבה על פי דין, ככל שיתקבל הערעור.

דעתי היא שבכל הנוגע לשיקול מאזן הנוחות, המאזניים נוטות לכיוון המשיבה; העירייה לא הוכיחה כי קיים חשש ממשי שייגרם לה נזק בלתי-הפיך מהנפקת האישור לטאבו. אציין בהקשר זה כי אם במקרים שבהם מבוקש עיכוב ביצוע של פסק דין המשית על המבקש נטל כספי בלבד, נטיית בית משפט זה תהיה שלא ליתן סעד כזה, דברים אלו נכונים ביתר שאת שעה שהסעד שמבוקש לעכבו מהווה אך קלף מיקוח לצורך גביית סכום כספי (ובענייננו, היטל השבחה עתידי שאף טרם הוצאה בגינו שומה רשמית) (ראו והשוו: ע"א 4264/17 אורו מסעדה ואירועים (2010) בע"מ נ' ניסים קסנטיני (6.6.2017)). מקובלת עליי עמדת המשיבה שלפיה יש טעם לפגם בהתנהלותה הדיונית של העירייה, שהסתירה מבית המשפט עובדה מהותית להכרעתו בבקשה למתן סעד זמני, מה גם שלא פעם סעד ממין זה – לכל הפחות סעד ארעי – ניתן במעמד צד אחד. יתרה מכך, העירייה אף עשתה שימוש בצו הארעי שניתן לה על מנת לחמוק, ולו באופן זמני, מהליך הביזיון שמתנהל נגדה בבית משפט לעניינים מנהליים. התנהלות זו

מצד העירייה ראויה לביקורת ומטה אף היא את הכף לעבר דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע.

9.

בהינתן כל האמור, הבקשה נדחית והצו הארעי שניתן ביום 15.8.2017, בטל; על העירייה לפעול בהתאם להוראת פסק הדין ולהנפיק למשיבה אישור לטאבו. לנוכח התוצאה ובשים לב להתנהלותה הדיונית של העירייה, העירייה תישא בהוצאות המשיבה בסך של 8,000 ש"ח.