ע"פ 10478/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

זוהי בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר שנגזר על המערער בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (הרכב השופטים: נ' אחיטוב , מ' דיסקין ו ר' בן-יוסף ) בפ"ח 1058/08, עד למתן פסק דין בערעור. המערער הורשע על פי הודאתו בביצוע עבירה של מעשה מגונה בקטינה בנסיבות אינוס בכך שבתאריך 28.06.08 נשלחה קטינה, ילידת 1995, על ידי אמה לביתו כדי לגבות ממנו סכום כסף שהיה חייב לה בעבור ניקיון דירתו. עם הגעת הקטינה לדירה בצהרי היום, הושיב אותה המערער על הספה, הוריד את חולצתה, החל לנשקה, לגעת בחזהּ ולמצוץ את שדיה. לאחר מכן הכניס אותה לחדר השינה והשכיב אותה בכוח על המיטה חרף התנגדותה. הוא הפשיל את מכנסיה ותחתוניה והחל ללקק ולנשק את איבר מינה. בית המשפט המחוזי גזר על המערער את העונשים הבאים: מאסר בפועל של 3 שנים; מאסר על תנאי למשך שנה וחצי שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו כל עבירה מסוג פשע לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין; 15,000 ₪ פיצוי לקטינה.

חרף הודאתו של המערער, הערעור מופנה לא רק כלפי גזר הדין אלא גם כלפי הכרעת הדין. על פי נימוקי הערעור, המערער, בן ה-76, לא הבין את משמעות הודאתו. על מנת לחזק טיעון זה, מפנה הסנגור להודאה הקודמת שמסר המערער במסגרת ההליך הנ"ל, אשר בית המשפט התיר לו לחזור בו ממנה. זאת, עת התברר כי גם על פי תסקיר שירות המבחן, הערכת מסוכנות ובדיקה שנערכה למערער בבית המשפט קמא- אין להותיר את ההודאה על כנה. עוד מפנה הסנגור לגילו של המערער ולמצבו הבריאותי. הודגש בפניי שאין למערער הרשעות קודמות, כי הוא שוחרר במהלך המשפט וכי בתקופת השחרור שהשתרעה על פני שנתיים, לא הובאה לידיעת בית המשפט עד היום כל הפרה של התנאים שנקבעו. מנגד, מדגישה באת-כח המדינה כי המערער הודה בכתב האישום המתוקן וכי עולה מתסקיר הנפגע שהוגש שדחיית עונש המאסר בפועל מקשה על מצבה של הקטינה.

2.

הלכה היא, כי אין בעצם הגשת ערעור כדי להצדיק עיכוב ביצוע גזר-הדין. עונש מאסר יש לבצע באופן מיידי לאחר מתן גזר הדין. כלל זה נשען על האינטרס הציבורי באכיפה אפקטיבית של החוק ושמירת אמון הציבור במערכת אכיפת החוק. עיכוב ביצוע עונש מאסר יינתן רק במקרים שנתקיימו בהם נסיבות אשר משקלן עולה על משקלו של האינטרס הציבורי המתבטא באכיפה מיידית של הענישה (ראו ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל , נד (3) 769 (2000)). בבוא בית המשפט לאזן בין האינטרס הציבורי ובין זכויותיו של הנאשם, שומה עליו לשוות לנגד עיניו שיקולים כגון חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שנגזרה על הנאשם; סיכויי ערעורו; קיומו או העדרו של עבר פלילי לנאשם; אופן התנהגותו במהלך המשפט; ומגוון נסיבותיו האישיות הייחודיות לו ועשויות להיות רלוונטיות בבחינת עניינו (ראו ע"פ 7389/01 דוד וייס נ' מדינת ישראל , פ"ד נו (5) 183(2002)).

כאן, מעשה העבירה חמור הוא. באשר לטענות הסניגור בדבר גילו של המערער, יש לזכור שהמעשה בוצע לפני שנתיים בהיותו בן 74. אומנם המערער מסתייג מהכרעת הדין, אולם דווקא מתן היתר למערער לחזור בו מההודאה הראשונה פועל במובן מסוים נגד סיכויי הערעור ביחס להכרעת הדין. הסיבה לכך היא שעיון בפרוטוקול מלמד על הזהירות אשר נקט בית משפט קמא כלפי המערער טרם הרשיעו, תוך מודעות למצבו. טענות שונות שהועלו על ידי הסניגור בערעור כלפי ההודאה בבית משפט קמא, נסתרו לכאורה על ידי תצהיר שהוגש מטעם הסניגור אשר ייצג אותו בבית המשפט המחוזי. תסקיר שירות המבחן שהוגש לאחר הודאתו הראשונה של המערער העלה סימני שאלה בדבר הבנת המערער את משמעות הודאתו באותו שלב. מצב זה הינו בניגוד לאמור בתסקיר שהוגש לאחר הודאתו השנייה של המערער בבית המשפט, אשר רק היא היוותה את הבסיס להרשעתו. באשר לערעור על העונש, בהתחשב בעובדות בהן הודה והורשע המערער ואורך תקופת עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער, אין לומר כי דחיית בקשת המערער לעיכוב ביצוע ימנע ממנו לקבל את יומו בדיון בערעור, גם בהיבט המעשי. ברי, שאין באמור להביע עמדה לגבי הערעור גופו.

הבקשה נדחית. על המערער להתייצב לריצוי מאסרו בתאריך 7.3.2010 עד השעה 9:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.