ע"פ 2733/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשה לעיכוב ביצוע תשלום פיצוי כספי, אשר הושת על המבקש במסגרת

גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז ב-ת.פ. 5920-03-08, מתאריך 11.2.09 (כב' השופטת ר' לורך ), בגדרו נקבע כי המבקש ישלם פיצוי בסך 40,000 ש"ח למתלוננת (היא המשיבה 2, בהליך שלפני) ב-15 תשלומים חודשיים שווים, כאשר התשלום הראשון ישולם בתאריך 5.4.09.

העובדות הצריכות לעניין

2.

המבקש הורשע על-פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן בשתי עבירות של חבלה חמורה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ). על פי הודאתו הורשע המבקש כי תקף את המשיבה 2 (להלן – המתלוננת ) אחותו של חברו א' א' (להלן – א' ) זאת, לאחר שבעודם נוסעים במכוניתו של המבקש, א' התעמת עם בריונים מרכב אחר, נמלט מהמקום ואז הבריונים היכו את המבקש וגרמו נזק למכוניתו. המבקש כעס על א' והחליט להתעמת איתו. לשם כך הוא הגיע לבית משפחתו של א' בנתניה, כשהוא מצויד בסכין מטבח גדולה עם להב באורך של כ- 15 ס"מ ומוט ברזל באורך כ- 50 ס"מ . בדירה שהו באותה עת: אחותו של א', המתלוננת ואביה (שהוא גם אביו של א'). המבקש נכנס לדירה במפתיע והחל להכות את אביהם של א' והמתלוננת – באמצעות האלה. כשהגיעה המתלוננת

למקום, בגלל זעקותיו של אביה, הניח המבקש לאב. בהמשך דקר המבקש את המתלוננת באמצעות הסכין שהחזיק תחת חולצתו. היא נמלטה ממנו לחדר המדרגות והוא המשיך לרדוף אחריה ובידו הסכין. כשתפס אותה, הוא דקר אותה בחזה, בשתי הכתפיים ובמותן, בכוונה לגרום לה חבלה חמורה. האב רדף אחרי המבקש במטרה להגן על בתו ואז המבקש דקר גם אותו. המתלוננת ואביה נזקקו לטיפול רפואי ולניתוחים בהולים ואף נשקפה סכנה לחייהם.

בתאריך 11.2.09 גזר בית המשפט הנכבד קמא על המבקש את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 6 שנים; מאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים לבל יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו עבירת אלימות מסוג פשע; מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו עבירת אלימות מסוג עוון; ופיצוי בסך 40,000 ש"ח למתלוננת. המבקש ערער על חומרת העונש ובמקביל ביקש לעכב את ביצועו של רכיב הפיצוי שבגזר הדין עד להכרעה בערעור.

3.

בהודעת הערעור שהגיש המבקש הוא טוען כי בית המשפט הנכבד קמא לא הביא בחשבון את השיקולים המשמעותיים לקולא הקיימים במקרה זה: הרקע לביצוע העבירות היה אותה נסיעה משותפת שבה נטש א' את המבקש ובמסגרתה הוכה המבקש קשות על ידי הבריונים; במהלך אירוע התקיפה בבית משפחתו של א', קיבל המבקש שיחת טלפון מא' שבה איים א' על חייו, מה ש"הלחיץ" עוד יותר את המבקש וגרם לו להגיב בצורה אימפולסיבית ובלתי נשלטת. כן טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי הנכבד צריך היה להביא בחשבון גם את הודייתו, שחסכה זמן שיפוטי יקר ומנעה מן המתלוננים להעיד וכן את חרטתו הכנה, שהובעה מיד לאחר המעשה, בכך שהמבקש הוא זה שהתקשר למוקד החירום של המשטרה והזעיק אותה.

4.

בא-כוח המבקש טוען עוד בבקשתו שבפני כי נסיבותיו האישיות קשות וכי אין ביכולתו לשלם את סכום הפיצוי שנפסק. לטענתו, עקב גילו הצעיר של המבקש לא הזדמן לו לעבוד בעבודה מסודרת טרם האירוע ולכן אין ברשותו כספים שבאמצעותם יוכל לשלם את הפיצוי. עוד טוען המבקש כי מכיוון שנגזר עליו מאסר ממושך, לא תהיה לו אפשרות לשלם הפיצוי גם בעתיד הקרוב ולפיכך מי שיצטרך לשאת בנטל הכספי יהיו הוריו. בהמשך לכך טוען בא-כוחו של המבקש כי המצב הכלכלי של משפחת המבקש אינו מאפשר להם לסייע לו בתשלום הפיצוי, שכן אביו של המבקש עובד כשוטר במשטרת ישראל במשכורת נמוכה יחסית ואילו אימו של המבקש – לא עובדת כלל.

5.

המדינה טוענת בתשובתה כי יכולתו הכלכלית של המבקש איננה מהווה נסיבה לעיכוב ביצוע תשלום פיצוי שנפסק במשפט פלילי. עוד גורסת ב"כ המדינה כי בעבר נקבע כבר פעמים רבות כי אין בית המשפט מחויב לבחון את יכולתו של המבקש לעמוד בתשלום הפיצויים. המדינה טוענת עוד כי סעיף 77(א) לחוק פורש בפסיקה כבעל סממנים אזרחיים, ועל כן נקבע כי ביצוע רכיב הפיצוי בגזר דין יעוכב רק מקום שסיכויי הערעור נוטים בבירור לטובת המבקש, תנאי שבנסיבות החמורות בהן הורשע המבקש – אינו מתקיים כלל.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות .

בית משפט זה קבע לא אחת כי חיובו של אדם שהורשע בפלילים בפיצוי כספי הוא בעל מאפיינים אזרחיים, אף שהוא קבוע בגדרי חוק העונשין

ונכלל בגזר הדין (עיינו: רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 418, 456-465 (2002); ע"פ 8457/06 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.12.06); ע"פ 2589/05 מקייבסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.11.05)). בהתאם לכך ועל רקע הוראת סעיף 78 לחוק השיקולים לעניין עיכוב ביצוע רכיב הפיצוי נגזרים מן השיקולים לעיכוב ביצועו של פסק דין כספי בהליך אזרחי. כלומר, על המבקש להראות כי סיכויי הערעור להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן שדחיית הבקשה תגרום לו נזק בלתי הפיך (ראו: ע"פ 10221/06

ג'ורן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.07); ע"פ 9623/07

ברקאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.1.08)). זאת ועוד, מצבו הכלכלי של המבקש, כשלעצמו, אינו מהווה שיקול בעיכוב ביצוע פסק דין כספי (עיינו: ע"פ 792/08

פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.08); ע"פ 4691/08

מג'ארי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.08)). במיוחד נכונים הדברים בענייננו, שכן המבקש העלה כאן את הטענות בדבר מצבו הכלכלי ללא פירוט וללא שתמך טענותיו במסמכים או בראיות כלשהן.

עוד יוער כי המבקש כלל לא התייחס במסגרת בקשתו לשאלה האם קיים חשש שהמשיבה 2 לא תוכל להשיב לו את כספי הפיצוי במידה וערעורו יתקבל, שהיא השאלה המרכזית הנבחנת במסגרת שיקולי מאזן הנוחות. לכך יש להוסיף את התנגדותה של המשיבה 2 לעיכוב ביצוע תשלום הפיצוי נוכח החוויה הקשה שעברה ופגיעותיה הפיזיות והנפשיות, מהן היא סובלת כתוצאה מהאירוע.

כאן המקום להזכיר כי המבקש גם לא עמד באמור בהחלטתי מתאריך 31.3.2009, בגדרה קיבלתי את בקשתו לדחיית מועד הדיון בבקשה והבהרתי כי עליו לשלם את התשלום הראשון שנקבע לתאריך 5.4.2009. בדיון שהתקיים בפני התברר כי המבקש לא שילם תשלום זה, על אף שהדבר נדרש מפורשות בהחלטתי האמורה. בכך יש ללמד על הזלזול שבהתנהלות המבקש, שבאת-כוחו הודיעה בבקשה שהגיש בתאריך 31.3.2009 כי מרשה ישלם את התשלום הראשון במועדו (סעיף 5 לבקשה הנ"ל) – והדבר כאמור לא נעשה.

7.

בנסיבות אלו שבהן מאזן הנוחות נוטה בבירור לכיוון דחיית הבקשה, כמעט שאין צורך להידרש לשאלת סיכויי הערעור, ועם זאת אוסיף ואומר כי נסיבות המקרה הינן חמורות ובנסיבות אלה פיצוי קורבן העבירה מקבל משנה חשיבות.

8.

סוף דבר – הבקשה נדחית.