ע"פ 6452/09 קאסם עלי נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע תשלום פיצויים שהושתו על המבקש בגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים א' שיף, ח' הורוביץ וצ' קינן).

1.

המבקש הורשע על-פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירות של הריגה; חבלה בכוונה מחמירה; עבירות בנשק; וקשר לפשע.

על-פי כתב האישום המתוקן, המבקש קשר עם שלושה אחרים בני משפחתו, לנקום במשפחת סוידאן, על רקע סכסוך מתמשך בין שתי המשפחות ועקב אירועי ירי בהן נפגע בן משפחתו של המבקש. במסגרת הקשר, הצטיידו המבקש והאחרים בשני אקדחים ובתחמושת לאקדחים, וביום 12.8.2007 ארבו במכוניתם להגעת מי מבני משפחת סוידאן. כאשר הגיע למקום פארס סוידאן (להלן: המנוח ) כשהוא נוהג במכוניתו ועמו שני בניו, המבקש והאחרים פתחו במרדף ובירי לעברם. המבקש ירה, יחד עם אחר, לעבר המנוח ובניו, במטרה לפגוע בהם ולגרום להם חבלה חמורה. המבקש ושותפיו לעבירה המשיכו במרדף ובירי, גם לאחר שהמנוח נפגע ורכבו נעצר בצד הדרך. לאחר מכן נמלטו מן המקום. ארבעה מהכדורים שנורו פגעו במנוח וגרמו למותו.

2.

בגזר הדין, התייחס בית המשפט המחוזי לחומרת מעשיו של המבקש, ולכך שקטל חיי אדם צעיר, בן להורים, אב ל-3 ילדים ובן זוגה של אישה ואף העמיד בסיכון רב את חייהם של אנשים נוספים. בית המשפט ציין את הרשעותיו הקודמות של המבקש, עליהן נמנות גם עבירות אלימות, ועמד על התרשמותו כי המבקש איננו בוחל בדרכים אלימות ל"ישוב" סכסוכיו. מן הצד השני, שקל בית המשפט לקולא את הודאת המבקש במיוחס לו בכתב האישום המתוקן; את חרטתו והסכמתו לשאת עונש מאסר ממושך; את עינוי הדין שעבר על המבקש החל מן השלב בו התביעה חזרה בה מהסכמתה העקרונית להסדר טיעון ועד החלטתה לאשרו, ולאחר מכן עד להחלטה בעתירה שהגישה משפחת המנוח נגד הסדר הטיעון; וכן את הסכמתה המוקדמת של התביעה להסתפק בעונש של 19 שנות מאסר אם האחרים יודו אף הם במשפט המקביל המתנהל נגדם.

על המבקש הוטלו העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 19 שנים החל מיום מעצרו; שנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, לבל יעבור עבירת אלימות מסוג פשע או עבירות בנשק; ופיצוי לעיזבון המנוח בסך 120,000 ₪.

3.

המבקש עותר לעיכוב ביצוע תשלום הפיצויים בלבד, עד הכרעה בערעור שהגיש לבית משפט זה. לטענתו, סכום הפיצויים שהושת עליו הוא גבוה במיוחד וחריג במשפט הפלילי. המבקש גורס כי הפיצוי שהושת עליו נושא אופי של תרופה אזרחית ודרכה של משפחת המנוח פתוחה לתביעה אזרחית לצורך מתן פיצוי. בנוסף, טוען המבקש כי אינו מסוגל לעמוד בתשלום הפיצויים, מפני שלו ולבני משפחתו אין יכולת כלכלית לשלם את הסכום, וזאת ביתר שאת נוכח השנים הארוכות הצפויות למבקש במאסר. המבקש מצביע בהקשר זה על שאשתו, המטופלת בשלושה ילדים, אינה עובדת וכל כספם שאבד מאז מעצרו לפני כשנתיים. המבקש טוען שלהכרעת דינם של שותפיו לעבירה, שטרם ניתנה, עלולה להיות השפעה על סכום הפיצויים שהושת עליו. עוד נטען כי תשלום הפיצויים עלול לפגוע בהזדמנות לסולחה בין המשפחות המסוכסכות ולגרום להסלמת הסכסוך.

4.

המשיבה מתנגדת לבקשה, וגורסת כי המבקש לא טען כי לא יוכל לגבות את סכום הפיצויים ממשפחת המנוח אם יתקבל ערעורו. לשיטתה, אין בקשייו הכלכליים לכאורה של המבקש כדי להצדיק את עיכוב ביצוע התשלום. בנוסף, מציינת המשיבה כי המבקש רשאי לפנות למרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות אך מבהירה כי אינה מביעה בכך הסכמה לבקשה כאמור, אם תוגש.

המשיבה מעדכנת כי משפחתו של המנוח הביעה את התנגדותה לבקשה, ומציינת כי המשפחה נתונה בקשיים כלכליים עקב מותו של המנוח.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה ובחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

על פי הלכות הפסיקה, פיצוי על פי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 חוק העונשין 77

הוא בעל מאפיינים אזרחיים מובהקים, ועל כן התנאים לעיכוב ביצוע תשלומו דומים בטיבם לתנאים המצטברים הנוהגים בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין כספי בהליך אזרחי: האחד, סיכויים טובים לקבלת הערעור, והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש העיכוב, במובן זה שאם לא יעוכב הביצוע ייגרם למבקש נזק בלתי הפיך במקרה בו יזכה בערעורו (ראו: ע"פ 9623/07 ברקאי נ' מדינת ישראל , פיסקה 6 (לא פורסמה, 10.1.2008) וההפניות שם).

לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו של המבקש, אשר לא הציג כל תימוכין לטענותיו בדבר מצבו הכלכלי הקשה ואף לא הוכיח שמשפחתו של המנוח לא תוכל להשיב את הסכום לו יזכה לכך המבקש בערעורו. יתר על כן, אף אם יש ממש בטענותיו, הרי שלא די בכך כדי להצדיק את עיכוב ביצוע תשלום הפיצויים (ראו למשל: ע"פ 792/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 14.2.2008); ע"פ 2589/05 ע"פ 2589/05

מקייבסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 15.11.2005)). טענתו של המבקש כי משפחתו תלויה בו לפרנסתה אכן שובת לב, אך אין לשכוח שמן העבר השני עומדת משפחתו של המנוח שנאלצת להתמודד עם כאב אובדנו ואף היא איבדה מפרנסתה בשל מעשיו הנפשעים של המבקש. משזו מסקנתי, איני רואה מקום להידרש לסיכויי הערעור.

לאור האמור, הבקשה נדחית.