בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 6881/97
בפני: כבוד השופט א' גולדברג
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת ד' דורנר
המערער ת : מדינת ישראל
נגד
המשיב : מגל מולנור
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 23.9.97 בת"פ 277/96 שניתן על ידי כבוד השופטת סביונה רוטלוי
תאריך הישיבה:
ל' בשבט תשנ"ח (26.2.98)
בשם
המערער ת: עו"ד דפנה ביינוול
בשם
המשיב : עו"ד ששי גז
פסק - דין
השופט א. גולדברג:
המשיב הורשע על פי הודייתו בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בנסיבות של סעיף 335 לחוק העונשין, וכן בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין. העובדות המפורטות בכתב האישום, ככל שהן נוגעות לעבירה של גרימת החבלה, הן כי:
"בתאריך 7.9.1996, בשעה 04:00 או בסמוך לכך שמועדון המאהל בצומת גלילות, השתתף הנאשם בתיגרה עם עמית ריבקין (להלן - המתלונן) ומאיר זאנו. במהלך התיגרה בין היתר נתן המתלונן אגרוף בפניו של הנאשם. לאחר מכן דקר הנאשם את המתלונן בחזהו בסכין.
כתוצאה מהדקירה נגרמו למתלונן קרעים באונה האמצעית של הריאה הימנית, באזור בסיס האוזנית הימנית ובפריקרד, והוא נזקק לניתוח ולאשפוז בבית החולים".
העובדות הנוגעות לעבירה של שיבוש מהלכי משפט הן:
"בתאריך 8.9.1996 בשעות הצהריים, לאחר ששוחרר הנאשם ממעצר לצרכי חקירה בגין העבירה נשוא האישום הראשון, הגיע לביתו של מאיר זאנו ברחוב ההלכה 6 ברמת-גן.
הנאשם ביקש מזאנו: 'אל תגיד שדקרתי ואל תפיל אותי', וזאת במטרה להכשיל את החקירה הפלילית שהתנהלה נגדו".
בית המשפט קמא גזר על המשיב שישה חודשי מאסר בפועל, אותם ישא בעבודות שירות, ומאסר על-תנאי של שנים-עשר חודש. כן קבע בית המשפט קמא כי המשיב יימצא בפיקוח קצין מבחן למשך שנה, החל מיום גזר הדין, כשאחד מתנאי הפיקוח הינו המשך טיפול פסיכולוגי בתחנה לבריאות הנפש. בנוסף לכך קבע בית המשפט קמא כי על המשיב לפצות את המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח.
ערעור המדינה מופנה כלפי קולת העונש.
בגזר דינו ציין בית המשפט קמא כי:
"במסגרת הטיעונים לעונש העיד המתלונן, שאף הוא כנאשם היה על סף גיל הבגרות בעת קרות האירוע. המתלונן סיפר על הנזקים הקשים שנגרמו לו עקב פציעתו - נזקים פיזיים ונפשיים כאחד. ואכן הופיע לפני נער יפה-תואר וחסון, שתיאר בכאב רב כיצד באותו לילה נקטע חלומו להיקלט בצה"ל בקורס חובלים - חלום אותו טיפח במשך שנים והתכונן לקראתו ואף זומן לגיבוש. אותו מתלונן, שהיה ספורטאי מצטיין שהתאמן בשחייה, ריצה, בקרב מגע, ואף ניגן בתזמורת הנוער בחולון, נאבק בשלטונות צה"ל שסירבו תחילה לגייסו עקב הירידה בכושרו הגופני ובסופו של דבר גויס והוא משמש כחובש בחיל הים.
יחד עם זאת, נאסר עליו לעסוק בספורט באופן רציני, הוא סובל מכאבים פיזיים, ונמצא בקבוצת סיכון למחלות לב וריאה.
הוא אף סיפר על הבושה הממלאת אותו להיראות חשוף בציבור לנוכח הצלקת הגדולה שנותרה בגופו כתוצאה מדקירתו בסכין בחזהו על ידי הנאשם. אין ספק, שלמתלונן נגרם נזק פיזי וסבל נפשי, שיהיו להם השלכות גם לעתיד".
בית המשפט קמא לא התעלם מן הצורך "להילחם כנגד 'תרבות הסכין', במיוחד בין אנשים צעירים, המביאה לא אחת לקיפוח חיי אדם בשל מה בכך". לא היה לבית המשפט קמא גם ספק כי "העונש ההולם את חומרת העבירה למקרים כגון אלה ואת חומרת העבירה במקרה הקונקרטי ... לאור תוצאותיה, הינו מאסר בפועל". אלא שלדעת בית המשפט קמא חברו במקרה זה מספר רב של נסיבות מקילות שבהצטברותן שיכנעו אותו כי יש לנקוט כלפי המשיב בגישה שיקומית-טיפולית, "אשר בסופו של דבר אף תשרת טוב יותר את האינטרס הציבורי, היינו מניעת עבריינות חוזרת". הנסיבות המקילות אותן מנה בית המשפט קמא הן בעיקרן הנזק העלול להיגרם למשיב משליחתו למאסר עקב מבנה אישיותו; המשיב הביע חרטה כנה; הוא אינו מהווה סכנה לציבור ו"המעשה האלים החד-פעמי, שנקט בו אינו מצביע על אישיותו אלא על חריגה מנורמת ההתנהגות שלו". כן הוסיף בית המשפט קמא כי "מדובר בנאשם צעיר שאך זה התבגר בעת שביצע את העבירות וקרוב לודאי, שלו היה נשפט בבית המשפט לנוער כקטין היתה התחשבות מירבית בעובדת גילו. על פי החומר, שהוצג בפני בית המשפט, מידת בשלותו אינה תואמת את גילו הכרונלוגי, והיא מוסברת על הרקע המשפחתי, שבו גדל, היינו: גירושי הוריו בהיותו כבן 9 ומחלתו של אביו, שבודאי הוסיפה של משבר הזהות אצלו". בנוסף לכך מדובר בעבירה ראשונה, אם כי בתסקיר קצין המבחן מצויין "כי בהיותו כבן 15 הופנה לשירות מבחן לנוער בגין שתי עבירות של תקיפה, אולם, שירות המבחן סבר, שלא היה צורך בהתערבות טיפולית, ומשום כך נסגר, כנראה, התיק נגדו". עוד נאמר בגזר הדין כי מפי הסניגור עולה כי המשיב לא גויס לצה"ל, ו"היה זה מבחינתו עונש כבד ביותר שהתלוותה לו תקופת מעצר ארוכה".
סבורים אנו כי ערעור המדינה בדין יסודו.
אף לדעתנו נתן בית המשפט קמא משקל-יתר לנסיבותיו האישיות של המשיב, ולא נתן משקל הולם לתוצאות מעשה הדקירה והשפעתה על אורח חייו של המתלונן, ועל עתידו אשר השתנה מן הקצה לקצה בעקבות הפגיעה בו.
כפי שהתריע בית משפט זה לא אחת הפכה תופעת ה"סכינאות" בקרב בני נוער לתופעה נפוצה, והיות הדוקר נמנה על בני הנוער היא כשלעצמה אינה יכולה לשמש צידוק לענישה שאינה הולמת את חומרת העבירה. על בית המשפט לשוות לנגד עיניו, כבכל מקרה אחר, לא רק את הנאשם העומד לדין אלא גם את קורבן העבירה ותוצאותיה כלפיו, ואת האינטרס הציבורי. האיזון בין כל השיקולים מחייב במקרה זה הטלת עונש מאסר לתקופה ממשית. ואם אין אנו ממצים במקרה זה את הדין עם המשיב, אין זאת אלא משני טעמים. האחד, כי כך נהוג עימנו כערכאת ערעור, והשני, כי המשיב הספיק לרצות כשני שלישים מתקופת המאסר בעבודות שירות שגזר עליו בית המשפט.
לפיכך יועמד עונש המאסר בפועל על 18 חודש, מהם תנוכה תקופת מעצרו והתקופה בה נשא את המאסר בעבודות שירות. כן אנו קובעים כי המשיב יעמוד בפיקוח קצין מבחן למשך שנה נוספת לאחר תום ריצוי מאסרו (בנוסף לתקופת המבחן שחלפה מאז גזר הדין ועד היום). יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. פועל יוצא מהתוצאה האמורה כי עבודות השירות ייפסקו מהיום.
על המשיב להתייצב לריצוי עונש המאסר ביום 15.3.98 עד שעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
ניתן היום, ל' בשבט תשנ"ח (26.2.98).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש
ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97068810.
D02