ע"פ 7439/08 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 3077/07) בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); בעבירה של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין; ובעבירה של סחר ברכב, לפי סעיף 413יא לחוק העונשין.

על פי המתואר בחלקו הרביעי של כתב האישום המתוקן, בסמוך ליום 5.6.2007 קשר המערער קשר ביחד עם נאשם אחר (להלן: נאשם 1 ), לשדוד מונית. ביום 5.6.2007, בסביבות השעה 12:30, סמוך לכיכר הדוויקה בירושלים עלו השניים על מוניתו של המתלונן. המערער ישב מקדימה ואילו נאשם 1 ישב מאחורה. השניים ביקשו מהמתלונן כי יסיעם לנווה יעקב. משהגיעו סמוך למחסום א-רם, ביקש נאשם 1 מהמתלונן כי יעצור בצידי הדרך. המתלונן עצר, ונאשם 1 ירד מהרכב, ניגש לדלת הנהג ופתח אותה כשבידו סכין "פרפר" תוך שהוא מאיים על המתלונן שיהרוג אותו, והורה לו לצאת מהרכב כשהוא מצמיד את הסכין לבטנו. במקביל, צעק המערער לעבר המתלונן במטרה להפחידו. המתלונן ציית ויצא מהמונית, נאשם 1 התיישב במושב הנהג והמערער לידו, השניים נמלטו מהמקום עם המונית, כשבתוכה חפצים השייכים למתלונן וכסף. בסמוך לאחר השוד מכרו השניים את המונית תמורת 5,000 ש"ח והתחלקו בתמורה שווה בשווה.

ביום 14.2.2008 הרשיע בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' בן-אור ) את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, זאת על בסיס הודאתו. ביום 31.7.2008, לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן, גזר בית המשפט על המערער עשרים חודשי מאסר בפועל, עשרה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירת אלימות או רכוש שהיא פשע וכן פיצוי למתלונן בסכום של 1,000 ש"ח.

למען שלמות התמונה יוער כי, למערער יוחס אישום אחד מתוך ארבעה, במסגרת כתב אישום שהוגש נגד שישה נאשמים. הנאשם העיקרי היה נאשם 1, שהוגדר ב בית המשפט המחוזי כיוזם והרוח החיה של האירועים נשוא כתב האישום. על אותו נאשם הוטל, בין היתר, עונש של שבע שנות מאסר בפועל. על אחד משני הנאשמים האחרים, ששניהם היו קטינים ביום ביצוע העבירות, הוטל, בין היתר, עונש מאסר בפועל של שישה חודשים בעבודות שירות, ועל השני הוטל עונש זהה, אשר נקבע לריצוי במאסר ממש (להלן: שני הנאשמים הקטינים ). על נאשם נוסף בתיק (להלן: נאשם 2 ) הוטלו, בין היתר, שלושים חודשי מאסר בפועל, נוכח העובדה כי הורשע בעבירות נוספות על אלו בהן הורשע המערער. הנאשם האחרון בתיק לא הודה בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ועל כן משפטו טרם הסתיים.

בבואו לגזור את דינו, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערער לפיה תרומתו לביצוע השוד מסתכמת בנוכחותו בלבד. כמו כן, בית המשפט מצא לנכון שלא להשוות את עניינו של המערער לעניינם של שני הנאשמים הקטינים, זאת לאור פער הגילאים, שיש לו משמעות ניכרת, בין היתר, על שיקול דעתו של המערער. מאידך מצא בית המשפט לנכון להשוות את עניינו של המערער לעניינו של נאשם 2, בכול הנוגע למדרג החומרה, שכן שניהם בני אותו גיל פחות או יותר ולשניהם לא היה עבר פלילי קודם להרשעתם, כל זאת בשים לב לשוני ברמת האלימות שיוחסה לכל אחד מהשניים ולעובדה שנאשם 2 הואשם במעשי עבירה נוספים. לבסוף הביא בית המשפט

בחשבון את עמדת שירות המבחן לפיה יש להימנע מלשלוח את המערער אל בין כותלי הכלא, אולם לא קיבלה במלואה, בשים לב לחומרת העבירה בה הורשע המערער. יחד עם זאת, בשל גילו ועברו הפלילי הנקי, נתן בית המשפט משקל של ממש לשיקולי שיקום, אשר הובאו לידי ביטוי באורך תקופת המאסר.

על גזר דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור שבפנינו.

לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי משערך את השוואתו בין המערער לנאשם 2, שכן לדידו, עניינו קרוב יותר לשני הנאשמים הקטינים מאשר לנאשם 2. ובמה אמורים הדברים? המערער טוען כי אין לייחס משמעות רבה להפרש הגילאים בינו לבין שני הנאשמים הקטינים, שכן שאר הפרמטרים הם זהים לחלוטין, לרבות העבר הנקי, ההודאה ותסקיר שירות המבחן שהמליץ שלא לשלוח אותו מאחורי סורג ובריח. לעומת זאת, הרי שהשוני בינו לבין נאשם 2 הוא משמעותי, לרבות המעשים המיוחסים לנאשם 2 שהם רבים יותר וחמורים יותר. על כן, עותר המערער להקלה בעונשו ולהטיל עליו עונש שירוצה על דרך של עבודות שירות.

לעומתו, סוברת המשיבה כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי אינו חורג מרף הענישה המקובל, נוכח חומרת מעשיו של המערער. כן טוענת המשיבה כי ההשוואה שערך בית המשפט המחוזי בין המערער לבין נאשם 2 נכונה היא, נוכח העובדה שאין מ דובר

בקטין, וכי אותו שוני בין השניים אליו מכוון המערער - בא לידי ביטוי בפער בין העונש שהוטל על המערער לבין העונש שהוטל על נאשם 2.

לאחר עיון בהודעת הערעור על נספחיה ובתסקיר שנערך מטעם שרות המבחן בעניינו של המערער ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית במקרים חריגים בלבד (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006)). איננו סבורים כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית. מעבר לכך, אנו סבורים ש בית המשפט המחוזי איזן כראוי את כלל השיקולים הרלוונטיים וכי העונש שהוטל על המערער הינו עונש ההולם את המעשים שביצע, אשר אין צורך להכביר במילים בנוגע לחומרתם (ראו לעניין שוד נהגי מוניות: ע"פ 1885/07 נאיף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.7.2008); ע"פ 8490/04 עבידאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.6.2005)). בית המשפט בבואו לגזור את דינו של המערער הביא בחשבון את נסיבותיו האישיות, את גילו, את הודאתו וכן את עברו הפלילי הנקי, אך מנגד התייחס לחומרת מעשהו ולתרומתו לביצוע השוד.

בנסיבות אלו הגענו למסקנה כי העונש שהוטל על המערער הינו ראוי ועל כן לא מצאנו עילה להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.

סוף דבר, אנו דוחים אפוא את הערעור.

ש ו פ ט

השופטת א' פרוקצ'יה :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט ח' מלצר :

אני מסכים.

ש ו פ ט

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.