ע"פ 7470/09 אורי פולק נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ד' שריזלי ) מיום 14.9.2009, שלא לפסול עצמו מלדון ב-ת"פ 2859/09.

1.

ביום 23.2.2009 הוגש לבית משפט השלום בתל אביב-יפו כתב אישום נגד המערער המייחס לו, בתשעה אישומים שונים, עבירות של פגיעה בפרטיות, חמש עבירות לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, תקיפה בתנאים מחמירים, ארבע עבירות לפי סעיף 382 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), איומים, ארבע עבירות לפי סעיף 192 לחוק העונשין, והטרדה באמצעות מתקן בזק, עבירה לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

2.

ביום 5.7.2009 החל שלב שמיעת הראיות במשפטו של המערער, אשר נפתח בעדות המתלוננת. לטענת המערער, לאחר שהסתיים הדיון, שמע מאיש יחידת ליווי העצורים כי בתום שמיעת עדותה של המתלוננת, ובזמן שהמערער ובא-כוחו שוחחו בחדר המוביל ליציאת העצורים, פנתה השופטת אל באת-כוח המדינה ושאלה אותה אם למערער מאסר על-תנאי התלוי ועומד נגדו. לדברי איש יחידת הליווי, לשאלה זו השיבה באת-כוח המדינה בחיוב.

3.

בעקבות אירוע לכאורי זה, הגיש המערער בקשה לפסילת בית המשפט. עיקר בקשתו של המערער מתבסס על הטענה כי בית המשפט נחשף באופן פסול להרשעה קודמת של המערער, עוד בטרם נסתיימה פרשת התביעה. לטענת המערער, הדבר מהווה פגיעה במראית פני הצדק. יוער, כי המערער מבהיר בבקשתו כי הבסיס לבקשה הינו דברים שנמסרו לו על-ידי איש יחידת הליווי, ושאותם הוא, וכמוהו גם בא-כוחו, לא שמעו בעצמם (להלן: בקשת הפסלות ). על בקשה זו הוגשה תגובת המדינה, בה נטען כי אמנם העלה בית המשפט, בתום הדיון, תהייה בדבר קיומו של מאסר מותנה לחובת המערער, אולם תהייה זו נענתה על-ידי בית המשפט בעצמו ולא אושרה על-ידי באת-כוח המדינה, כנטען בבקשת הפסלות.

4.

ביום 14.9.2009 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בהחלטתו המנומקת והמפורטת, התייחס בית המשפט לטענות המערער, תוך שהוא מציין כי האירוע שהזכיר בא-כוח המערער בבקשת הפסלות לא ארע כלל. בית המשפט קבע בהחלטתו כי אכן התקיימו באולם חילופי דברים, בנוכחות כל הצדדים, במסגרתם תהה בית המשפט האם בכוונת בא-כוח המערער להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצור את המערער עד תום ההליכים נגדו. משתהייתו זו לא זכתה לתגובת בא-כוח המערער, שיער בית המשפט כי למערער הרשעה קודמת, ואולם השערה זו לא אוששה על-ידי מי מהצדדים. בית המשפט הוסיף וציין, כי עד מועד הגשת בקשת הפסלות לא הובא לידיעתו קיומו של מאסר מותנה התלוי ועומד כנגד המערער. עוד נקבע בהחלטה, כי, מכל מקום, הלכה היא שכל עוד משקלן המצטבר של הראיות הבלתי קבילות אליהן נחשף השופט אינו מהווה איום של ממש על מקצועיותו, אין הצדקה לפסילתו מלשבת בדין (להלן: החלטת הפסלות ).

5.

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי, ומששקלתי את טענות המערער, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. דיני הפסלות בכללם מבוססים על מבחן החשש הממשי למשוא פנים. על-פי מבחן זה, מוטל על המערער הנטל להוכיח, מבחינה אובייקטיבית, כי בנסיבות העניין קיים חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 4771/05 זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 23.5.2005)). נטל זה לא עלה בידי המערער להרים. אין בטענתו של המערער בדבר חשיפתו של בית המשפט לקיומה של הרשעה קודמת לחובתו, כדי להצביע על נעילת דעתו של בית המשפט. בהיבט זה, נפסק לא אחת, כי אף אם נחשף בית המשפט לראיות בלתי קבילות, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להקים עילת פסלות (ראו: ע"פ 2321/09 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 2.4.2009); ע"פ 7888/08 חילף נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 4.12.2008)). קל וחומר, כאשר מדובר אך בעובדת קיומו של מאסר מותנה לחובתו של המערער, ולא ב"מסה קריטית" ומכבידה של ראיות בלתי קבילות. הלכה זו מבוססת על החזקה בדבר מקצועיותו של בית המשפט, המאפשרת לו להתעלם ממידע אשר הגיע לידיו, אם זה אינו רלוונטי להכרעתו (ראו: ע"פ 7031/08 נשיא נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 22.10.2008); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 94-92 (2006)).

בנסיבות העניין, כעולה מהחלטת הפסלות ומתגובת המדינה לבקשת הפסלות, כלל לא נחשף בית המשפט לקיומה של הרשעה קודמת לחובת המערער, אלא אך שיער את קיומה, עד שהשערה זו אוששה בבקשת הפסלות. לא זו אף זו, המערער עצמו מציין כי השתלשלות העניינים כפי שמתוארת בבקשתו, נודעה לו מאיש יחידת הליווי, וכי לא היה עד לה בעצמו. ואולם, גם עתה, משנחשף בית המשפט לקיומו של מאסר מותנה התלוי ועומד נגד המערער, אין בהיחשפות בית המשפט למידע זה, כדי ללמד על חשש ממשי למשוא פנים.

6.

בהתחשב בכל אלה, ומשלא מצאתי כי המערער הוכיח קיומו של חשש ממשי למשוא פנים, דין הערעור להידחות.