ע"פ 8451/10 איינשטיין צור ייבוא ייצוא וסחר בינלאומי בע"מ נ. Colgata Palm

בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא ד' פלפל) בת"א 2171/10 מיום 4.10.10, לפיה ישלמו המערערים קנס בסך של 369,000 ש"ח בגין בזיון בית המשפט.

1.

המשיבה 1 היא יצרנית ומשווקת של מוצרי ניקיון, היגיינה וקוסמטיקה, ובין השאר מייצרת את משחת השניים קולגייט. המשיבה 2 היא חברת בת של המשיבה 1, והמשיבה 3 הינה היבואנית המורשית של מוצרי המשיבות 1-2 לישראל, ובכלל זה בעלת רישיון ממשרד הבריאות לייבא ולשווק בישראל את משחות השיניים קולגייט. המבקשת 1 הינה חברה ישראלית, העוסקת בייבוא וייצוא של מוצרי צריכה, ובכלל זאת בייבוא חלק ממוצרי המשיבות 1-2 ברישיון משרד הבריאות. המבקש 2 הוא בעל שליטה במבקשת 1.

המשיבות הגישו תביעה אזרחית כנגד המבקשים לאחר שגילו כי המבקשים מייבאים מוצרים שלהן וחשבו כי הם עושים כן ללא הרשאה ובאמצעות מסמכים מזוייפים. בהמשך הגיעו הצדדים להסכמות, להן ניתן תוקף של פסק-דין, והוצא צו מניעה קבוע כנגד המבקשים המורה להם להימנע מכל שימוש במישרין או בעקיפין, במוצרים הנושאים את סימן המסחר COLGATE

שלא ניתן לו רישיון כדין מאת משרד הבריאות (להלן: צו המניעה ) .

המשיבות הגישו בקשה לאכיפת צו המניעה על פי פקודת בזיון בית המשפט, 1929 (להלן: פקודת הבזיון ). ביום 9.9.2009 קיבל בית המשפט את הבקשה וקבע כי המבקשים ערכו שימוש במסמכים מזויפים בכדי לקבל רישיון ממשרד הבריאות עבור משחת השיניים COLGATE PROPOLIS . בנוסף קבע בית המשפט כי לאור העובדה שהמבקש 2 הוא המנהל והאחראי הישיר על המשיבה 1, והתנהגותו היא שהביאה להפרת הצו, יש להטיל עליו אחריות אישית בגין הפרת צו המניעה. לפיכך, קבע בית המשפט כי המבקשים יחויבו על תנאי, בגין בזיון בית משפט בסכום של 1,000 ש"ח על כל יום בו ימשיכו לשווק ולהפיץ מוצרים בעלי סימן המסחר COLGATE

ואשר לגביהם נקבע כי יובאו ללא רישיון כדין מאת משרד הבריאות.

ביום 31.1.2010 הגישו המשיבות בקשה נוספת לכוף מאסר או קנס מכוח סעיף 6(1) לפקודת הבזיון , בשל הפרת צו המניעה. בבקשתן זו טענו המשיבות כי המבקשים שוב עשו שימוש במסמכים מזוייפים בכדי לקבל רישיון ממשרד הבריאות, זו הפעם להשגת הרישיון לשווק את משחת השיניים COLGATE CAVITY PROTECTION . בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כי המסמכים שהוגשו לצורך קבלת הרישיון למשרד הבריאות לצורך שיווק משחת השיניים היו מזויפים. לפיכך, קבע בית המשפט כי המבקשים ישלמו סכום בסך 1,000 ש"ח כפי שנקבע בהחלטת הביזיון הראשונה בגין כל יום שבו שיווקו שלא כדין מוצרים של קולגייט, ובסך הכל 369,000 ש"ח. עוד נקבע כי לאור החשש מהפרות עתידיות של צו המניעה, יש להעלות את סכום החיוב בגין ההפרה ל-2,000 ש"ח בגין כל יום שבו ישווקו מוצרים שלא כדין. המבקשים הגישו ערעור על החלטה זו, ולצידה הבקשה שלפני.

2.

בבקשתם טוענים המבקשים כי סיכויי קבלת הערעור שהוגש גבוהים בהתחשב בשגיאות שנפלו בהחלטה של בית המשפט קמא. לשיטתם התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט אינה מספיקה בכדי לבסס את קביעתו כי המסמכים שהוגשו לצורך קבלת הרישיון לשיווק משחת השיניים מזויפים. מכל מקום, לטענתם, משהפסיקו את ההפרה הנטענת לפני הדיון בבקשת הבזיון השנייה לא הייתה עילה להטיל עליהם קנס. לעניין זה מדגישים הם, שהקנס אשר הושת עליהם אינו מידתי למעשים המיוחסים להם.

3.

המבקשים טוענים כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם. לדבריהם, לאור שיעורו הגבוה של הקנס, תשלומו באופן מידי עלול לפגוע בהם באופן בלתי הפיך. לעניין זה ציינו כי מדובר בחברה קטנה המונה שני עובדים בלבד, ובכללם המבקש 2. בנוסף ציינו המבקשים כי אין כל אינטרס ממשי בתשלום מידי של הקנס הן משום שהוא ממילא משולם לקופת המדינה ולא ייטיב עם המשיבות, והן משום שההכרעה בערעור צפויה בתוך זמן קצר יחסית, נוכח אופי ההליך.

4.

המשיבות טוענות כי אין לקבל את הבקשה לאור העובדה כי סיכויי הערעור הינם נמוכים, ומאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים. לשיטתן, החלטת בית המשפט הייתה כדין ובהתאם להחלטתו בבקשת הבזיון הראשונה, אותה הפרו המבקשים. באשר למאזן הנוחות מציינות המשיבות כי מדובר בהחלטה שעניינה חיוב כספי, וניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם יזכו המערערים בערעורם. בעניין זה מדגישות הן כי טענות המבקשים לפיהן תשלום הקנס כעת יוביל למצב בלתי הפיך נטענו בעלמא, ללא כל פירוט וראיה תומכת. עוד מציינות המשיבות כי לאור ההפרות החוזרות ונשנות של צו המניעה על-ידי המבקשים והחשש כי הפרות אלו ישנו בעתיד, יש להן אינטרס ברור לכך שהסנקציה שהושטה על המבקשים תיאכף ותרתיע אותם מלהפר את צו המניעה בעתיד. לבסוף מציינות המשיבות כי חלק מהסכום שנפסק בהחלטה נשוא עיכוב ביצוע זה, הוא חיוב המבקשים לתשלום הוצאות שכר טרחה והוצאות משפט אותו לא שילמו עד ליום זה, ואין כל עילה לעכבו.

5.

לאחר שקראתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. ראשית, אציין כי על אופיו הפלילי של הליך בזיון בית-המשפט, השיקולים המנחים לצורך הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע החלטת בזיון בית משפט הינם דומים לאלו המנחים בהכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין אזרחי זאת משום שהליכים אלה ננקטים על מנת להביא לביצוע פסק דין ולא בגין עבירה שעשתה (ראו ע"פ 7291/10 זועבי נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (לא פורסמה, 9.11.2010); ע"פ 7174/09 רייפמן נ' עו"ד ארז (לא פורסם, 21.9.2009); רע"א 6920/08 חנון נ' ועד עדת הספרדים (לא פורסם, 13.8.2008) . כידוע, המבקש מתן סעד זמני בערעור צריך לשכנע את בית המשפט כי סיכוייו להצליח בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו במובן זה שפעולה על פי פסק הדין טרם הכרעה בערעור תקשה באופן ממשי על החזרת המצב לקדמותו, אם יזכה המבקש בערעורו (ראו: ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם, 11.11.2004); ע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, 14.4.2005)) . בנוסף ידוע, כי בית המשפט אינו נוטה להיענות לבקשות עיכוב ביצוע העוסקות בתשלום כסף, שהרי לרוב ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו (ראו ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ (לא פורסמה, 29.4.2002)), וכך דינו של מקרה זה.

במקרה דנן אף אם אניח כי סיכויי הערעור טובים – ואיני קובעת שכך – הרי שהמבקשים לא הוכיחו כי תשלום חיוב הקנס כעת עלול להסב להם נזק בלתי הפיך אשר עשוי להצדיק את מתן הסעד המבוקש. טענות המבקשים בעניין זה היו בעלמא ולא צורפו מסמכים התומכים בעמדתם, ולכן איני רואה מקום להיעתר לבקשתם (ראו ע"א 9750/05 אליהו נ' אלנר (לא פורסמה, 14.2.2006)). יתרה מכך, במקרה דנן בו המדינה היא הגורם המקבל את עיקר כספי החיוב, לא קם החשש כי לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, במידה והמבקשים יזכו בערעורם.

משאלה פני הדברים, דין הבקשה להידחות. המבקשים יישאו בהוצאות המשפט של המשיבות בגין בקשה זו בסך של 5,000 ש"ח.