ע"פ 7029/11 ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות נ. חגור תעשיות

1.

המשיבה הגישה תביעה לפיצוי בהסתמך על הוראות חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן: החוק ), בנוגע למספר מגרשים שהיא חכרה באזור התעשייה ארז. במסגרת הליכים שהתנהלו בין הצדדים, פסק בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיאה צ' זילברטל ) כי המשיבה היא בעלת מחצית מהזכויות בקרקע של מגרש 40, והחזיר את הדיון לוועדת הזכאות לפי החוק (להלן: הוועדה או המבקשת ) "על-מנת שתדון, על יסוד קביעה זו, בתביעת [המשיבה] לפיצוי בגין זכויות אלה". הוועדה פעלה לפי החלטת בית המשפט המחוזי וקבעה כי זכאות המשיבה בגין זכויות אלה היא לפיצוי בסך של 145,723 ש"ח. עם זאת, הוועדה קבעה כי יש לעכב את תשלום הפיצוי עד לבחינת השלכות החלטה קודמת של הוועדה המיוחדת בעניינה של המשיבה, מיום 28.5.2007, שבמסגרתה שולם למשיבה סכום של כ-650 אלף ש"ח, ונקבע כי סכום זה יקוזז מכל פיצוי עתידי שייפסק לטובתה. נוכח העיכוב בביצוע התשלום, הגישה המשיבה בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט.

2.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' דרורי ) קבע כי העלאת טענת הקיזוז על-ידי הוועדה, לאחר שזו לא הועלתה במועד שבו חויבה המדינה לשלם למשיבה פיצוי בגין זכויות אחרות, עולה כדי ביזיון פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט הורה למדינה לשלם את הסכום עד לסוף שנת התשע"א (28.9.2010), וחייב אותה בתשלום "פיצוי" בסך 10,000 ש"ח בגין כל שבוע איחור, ככל שלא יבוצע התשלום במועדו.

3.

המדינה מערערת על החלטה זו. לטענתה, החלק האופרטיבי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי קוים במלואו, שכן התקיים דיון בוועדה בעניין תביעת המשיבה לפיצוי בגין זכויותיה בקרקע של מגרש 40. לדבריה, המקום המתאים לבחינת השגות המשיבה על תוצאת הדיון שהתקיים בוועדה הוא במסגרת של הגשת ערעור על החלטת הוועדה לבית משפט השלום (כפי שאכן עשתה המשיבה). בהודעת הערעור פורשת המדינה גם את ההשתלשלות הדיונית המסועפת בתביעות המשיבה, ומתנגדת גם להשגותיה לגופן. בבחינת למעלה מן הצורך, טוענת המדינה כי פקודת בזיון בית המשפט אינה חלה עליה. לדבריה, בעל דין שחש כי המדינה לא ביצעה פסק דין הכולל סעד לטובתו יכול לפנות לפרקליטות ולבקש את ביצוע פסק הדין לאלתר, וככל שבקשתו לא תיענה – רשאי הוא לעתור נגד המדינה לבג"ץ. לשם הזהירות, טוענת המדינה כי הסנקציה הכספית שאותה יכול בית משפט להטיל על צד להליך לפי פקודת הביזיון היא תשלום קנס, ולא "פיצוי" כפי שנכתב בהחלטה נושא הערעור. מדובר, אפוא, בהעברה מכיס אחד של המדינה למשנהו, ואין לכך כל נפקות. בד בבד, מבקשת המדינה לעכב את ביצוע ההחלטה נושא הערעור. המדינה מפנה לטעמים המועלים בהודעת הערעור מטעמה וטוענת כי סיכויי הערעור הם גבוהים.

4.

המשיבה מתנגדת לבקשה לעיכוב ביצוע. לדבריה, סיכויי הערעור נמוכים ביותר, שכן בית המשפט המחוזי בחן את טענת המדינה כי פסק הדין קוים – ודחה אותה לגופה. לשיטת המשיבה, המדינה אינה יכולה להיאחז בטענות הסף שהיא מעלה בערעור – בדבר היעדר תחולה לפקודת בזיון בית המשפט בעניינה – שכן בדיון בפני בית המשפט המחוזי, נידונה לגופה שאלת קיום פסק הדין ונזנחה טענת הסף האמורה. אשר לטענת המדינה בדבר היעדר האפשרות לפסוק פיצוי עונשי לטובת המשיבה (להבדיל מקנס לטובת אוצר המדינה), מפנה המשיבה לסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שלפיו רשאי בית המשפט ליתן כל סעד ככל שיראה לנכון. אשר לשיקולי מאזן הנוחות, טוענת המשיבה כי אין כל קושי בהשבת המצב לקדמותו, ככל שיתקבל הערעור. מדובר בחיוב כספי, שהמשיבה תוכל להשיב למדינה, ככל שיתקבל ערעורה. כדי לחזק טענה זאת, מפנה המשיבה לחוות דעת שמאי ביחס לפיצוי המגיע לה בגין המבנים שנדרשה לפנות, הנאמד בסכום העולה על 5 מיליון ש"ח.

5.

בהחלטתי מיום 23.10.2011, הוריתי למבקשת להתייחס לשיקולי מאזן הנוחות, על רקע תגובת המשיבה. המבקשת חזרה על הטענות שהועלו בבקשה, והוסיפה כי המחלוקת בנוגע לפיצוי המגיע למשיבה עודנה תלויה ועומדת, ולכן אין בסיס לטענת המשיבה שלפיה היא זכאית לסכום העולה על 5 מיליון ש"ח מהמדינה.

דיון והכרעה

6.

כידוע, על אף אופיו הפלילי של הליך בזיון בית-המשפט, השיקולים המנחים לצורך הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע החלטת בזיון בית משפט דומים לאלו המנחים בהכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין אזרחי (ראו: ע"פ 8451/10 איינשטיין צור ייבוא ייצוא וסחר בינלאומי בע"מ נ' Colgata Palmolive Company , פסקה 5 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 2.1.2011) ), והם סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. בזהירות המתחייבת, נוכח השלב הדיוני שבו אנו מצויים, אני סבור כי עולות מהודעת הערעור מספר שאלות הראויות לבחינה, ובהן: נפקות חיוב המדינה בתשלום "פיצוי" כסנקציה במסגרת פקודת בזיון בית המשפט; שאלת פרשנות הסעד האופרטיבי שנקבע בפסק הדין; ונפקות ההליכים התלויים והעומדים – לרבות ערעור המשיבה על החלטתה החדשה של הוועדה – על עצם נקיטת ההליך לפי פקודת בזיון בית המשפט. עם זאת, הכלל הוא כי אין לעכב ביצועו של חיוב כספי אלא במקרים חריגים שבהם מצליח המבקש להראות כי אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין עלול להיגרם לו נזק בלתי-הפיך היה והערעור יתקבל. בהקשר זה, על המבקש להראות כי קיים חשש ממשי שלא יוכל להיפרע מהמשיב אם יזכה בערעורו. המבקשת כלל לא התייחסה – גם לא במסגרת תשובתה מיום 3.11.2011 – לשיקולי מאזן הנוחות, ולאפשרותה להיפרע מהמשיבה. בנסיבות אלה, אין מקום לעכב את ביצוע החיוב הכספי שנקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי, קרי: תשלום 145,723 ש"ח וכן תשלום שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח.

7.

בצד האמור, מצאתי כי ראוי לעכב את רכיב ה"פיצוי" או הקנס השבועי שעליו הורה בית המשפט המחוזי בהחלטתו, בשל הקושי המתעורר בחיוב המדינה כבעל דין בתשלום קנס (שעובר מכיס אחד של המדינה למשנהו), ולחלופין – בחיוב צ ד כלשהו להליך לפי פקודת בזיון בית המשפט לשלם סכום כסף לצד שכנגד כסנקציה עונשית (השוו: ע"פ 10288/09

רכס פרויקטים חינוכיים בע"מ נ' קבלי , פסקה 9 (לא פורסם, 17.5.2010)).

הבקשה מתקבלת אפוא באופן חלקי, כך שיעוכב ביצוע תשלום הפיצוי השבועי שעליו הורה בית המשפט המחוזי בסעיף 13 להחלטתו. אין צו להוצאות בהליך זה.