רע"א 10083/09 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ. עיריית פתח תקווה

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' יעקב), לפיו התקבלה בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום בפתח-תקווה (כב' השופט נ' שטרנליכט), לפיה התקבלה בקשה לעיכוב הליכים שהוגשה על-ידי המבקשת.

1.

מההחלטות המפורטות לעיל והבקשה דנן עולה כי בין המבקשת למשיבה נתגלעו מחלוקות בעניין הסכם שכירות שנחתם בין השתיים ביחס לחלק מן התחנה המרכזית בפתח-תקווה. עקב כך הגישה המשיבה תביעה כנגד המבקשת לפינוי וסילוק יד ממקרקעין לבית משפט השלום בפתח-תקווה, וכן הגישה תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. המבקשת הגישה תביעה שכנגד לבית המשפט המחוזי בתל-אביב שהסעד המבוקש בה הוא כספי. בהמשך הגישה המבקשת בקשה לעיכוב הליכים לבית משפט השלום הואיל וסברה כי יש לעכב את ההליכים בבית משפט השלום עד לבירור התביעה הכספית שהוגשה. המבקשת סברה כי התביעה לסילוק יד מתבססת בעיקרה על המחלוקת הכספית הנוגעת להסכם השכירות, ואשר מתבררת במקביל בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב. בית משפט השלום קיבל בקשה זו. במסגרת החלטתו קבע כי הסכם השכירות שבין שני הצדדים הוא שעומד במחלוקת בשני התיקים, ולכן אי עיכוב ההליכים עלול להביא להכרעה סותרת בנוגע לתוקפו של הסכם השכירות ומעמד זכויותיה של המבקשת בנכס. המשיבה לא השלימה עם החלטת בית משפט השלום והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, דן בערעור לגופו וקבע במסגרת פסק-הדין כי דין החלטת בית משפט השלום להתבטל. בכלל זה ציין בית המשפט המחוזי שלא עומדות בין הצדדים מחלוקות עובדתיות אלא שאלה של פרשנות חוזה אשר אינה מצריכה שמיעת ראיות.

2.

בבקשה דנן טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), המחייבת את בית המשפט ליתן הזדמנות למבקשת להביע את התנגדותה לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פיה . כמו כן, טוענת היא כי על-פי סעיפים 1(1) ו-1(4) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט ), העוסקים בהחלטות בעניין קביעה ושינוי של מועד דיון וכן החלטות בעניין שלבי הדיון, לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה בעניין עיכוב הליכים. זאת הואיל ולטענתה סמכותו של בית המשפט לעשות כן מבוססת על תקנות 152-153 לתקנות סדר הדין האזרחי העוסקות בדחייה למועד ודחייה ללא מועד - סוגיות שלפי הצו לא תינתן בהן רשות ערעור. בעניין זה מדגישה המבקשת כי לא ניתנה לה הזדמנות לטעון טענה זו בפני בית המשפט המחוזי. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט אפשר לה להעלות את טענותיה בעל-פה בהתאם לתקנה 406 לתקנות סדר הדין האזרחי, בעוד בקשת המשיבה לרשות ערעור הוגשה בכתב ובצורה מפורטת. הדבר לשיטתה של המבקשת יצר חוסר איזון בזכות הטיעון.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. טיעוני המבקשת נוגעים לכל היותר לטעויות שנפלו בידי בית המשפט המחוזי ואינם מעוררים שאלה משפטית הראויה לדיון בגלגול שלישי ( ראו: רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסמה, 18.06.06)) . למעלה מהצורך אבקש לציין כי למבקשת ניתנה הזדמנות לשטוח את התנגדותה לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פיה, וכן להעלות את טיעוניה לגופו של עניין בדיון שנערך בפני בית המשפט המחוזי. כמו כן, נראה כי היקפה של הסוגיה שבנידון יחסית מצומצם ולכן על פניו לא מצאתי טעם לפגם בהתנהלותו של בית המשפט המחוזי. בנוסף אין ממש בטענתה של המבקשת בעניין צו בתי המשפט, לפיה מסעיפים 1(1) ו-1(4) עולה כי לא ניתן לבקש רשות ערעור על החלטה בעניין עיכוב הליכים. הוראות סעיפים אלו עוסקות בהחלטות בעלות אופי דיוני מובהק ולכן אין כל הצדקה לאפשר ערעור עליהם. לא ניתן להקיש מהן להחלטה בעניין עיכוב הליכים, שכן החלטה כגון דא משליכה על ניהול ההליך כולו. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט א' גרוניס ברע"א 7471/09 אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ' שמיע (לא פורסמה, 20.10.09):

"אכן, הכרעה בבקשה לעיכוב הליכים משפיעה על מועדי הדיון והמועדים להגשת כתבי טענות. זאת, שכן בדרך כלל כתוצאה מעיכוב הליך לא יקוימו דיונים ואפשר שהחובה להגיש כתבי טענות תותלה למשך תקופת העיכוב. אולם, אין לומר כי החלטה בעניין עיכוב הליכים היא החלטה "בעניין קביעה ושינוי" של מועדי דיון או של מועדי הגשת כתבי טענות. ההוראה שבסעיף 1(1) לצו בית המשפט נועדה לחול על החלטות שעניינן העיקרי הוא קביעת מועדים בנושאים הנזכרים בסעיף. ההיגיון ביסוד ההוראה הוא, כי מדובר בהחלטות בעלות אופי דיוני-ניהולי מובהק, העוסקות בעניין שאינו מהותי, ועל כן אין הצדקה לאפשר ביקורת ערעורית עליהן כל עוד ההליך מתנהל. שונים הדברים כאשר מדובר בהחלטה העוסקת בשאלה האם יש לעכב את הדיון בהליך כולו. יש לדחות גם את הטענה, כי החלטה בעניין עיכוב הליכים היא החלטה בנוגע ל"שלבי הדיון בהליך", כמשמעות דיבור זה בסעיף 1(4) לצו בית המשפט."

4.

משאלה פני הדברים, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.