רע"א 7189/18 ריאלטי קרן השקעות בנדל"ן נ. חברת צ.י מותגי איכות 2013 בע"מ

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' גונטובניק ) בת"א 27161-04-18 שניתנה ביום 21.8.2018, ובגדרה נדחתה בקשת המבקשות להפרדת הדיון בתביעה שהוגשה כנגדן על-ידי המשיבים.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקשות הן הבעלים והמפעילים הנוכחיים של קניון ארנה בהרצליה (להלן: קניון ארנה ). המשיבות 5-1 הן חברות מסחריות אשר שכרו בעבר חמישה מושכרים בקניון ארנה (להלן: המושכרים ), והמשיבים 12-6 הם בעלי מניות בחברות האמורות. ביום 16.4.2018 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי תביעה לקבלת פיצויים בעילות חוזיות ונזיקיות כנגד המבקשות והמשיבות הפורמאליות – חברת אס.אל.אס מפרשים בע"מ (להלן: מפרשים ), בעליו הקודמים של הקניון, ועיריית הרצליה (להלן: התביעה או ההליך העיקרי ). בכתב התביעה טענו המשיבים כי המבקשות פעלו, בשיתוף עם עיריית הרצליה, לטובת שינוי ייעודו של קניון ארנה ממתחם מסחרי למתחם משרדים, וכתוצאה מכך גרמו נזקים לשוכרים ולבעלי חנויות בקניון, וביניהם המשיבים.

אציין כי על רקע סיום ההתקשרות החוזית בין המבקשות לבין המשיבים, ועובר להגשת התביעה, הוגשו על-ידי המבקשות תביעות כנגד מי מהמשיבים לבית משפט השלום, ובהן: תביעות כספיות כנגד המשיבות 3,2 (ת"א 35211-02-18; ת"א 66808-01-18); תביעה בגין לשון הרע כנגד המשיבים 11,9 (ת"א 28070-03-18); ותביעה לביצוע שטר חוב כנגד המשיבה 5 (ת"ט 48153-01-18) (להלן: התביעות הפרטניות ).

3.

ביום 26.6.2018 הגישו המבקשות לבית המשפט המחוזי בקשה להפרדת הדיון בתביעה ולהגשת חמש תביעות נפרדות הנוגעות לכל אחד מהמושכרים (להלן: הבקשה ). בבקשתן טענו המבקשות, בעיקרו של דבר, כי צירוף התביעות יחד אינו הוגן ויעיל בנסיבות העניין, וזאת משום שישנה מסכת עובדתית שונה ביחס לכל אחד מן המושכרים הנובעת מהסכמי התקשרות עצמאיים. עוד טענו המבקשות כי נוכח השוני האמור, אין מדובר בסדרה אחת של מעשים או עסקאות אשר עולה ממנה שאלה משותפת, כאמור בתקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות או תקנות סדר הדין האזרחי ). המבקשות הוסיפו כי המשיבים נהגו בחוסר ניקיון כפיים כאשר הסתירו מבית המשפט המחוזי את העובדה שעובר להגשת התביעה הוגשו כנגד מי מהם התביעות הפרטניות, וכי אף בכך יש משום הצדקה להפרדת הדיון בתביעה.

המשיבים בתשובתם התנגדו לבקשה וטענו כי החלק הארי של המסכת העובדתית ביחס לכל אחד מן המושכרים זהה, ועל כן ראוי לדון בתביעה במאוחד. עוד נטען, כי לפי תקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי, ובהתאם להלכה הפסוקה – די בשאלה אחת משותפת ובמעשים דומים על-מנת שהמשיבים יצורפו כתובעים בתובענה אחת. באשר לתביעות הפרטניות שהוגשו כנגד מי מהמשיבים, המשיבים הבהירו כי התביעות הללו הוגשו על-ידי המבקשות לאחר שנשלח למבקשות מכתב התראה לפני תביעה, באופן פסול ובמטרה לסרבל את ההליכים.

מפרשים טענה בתגובתה כי יש טעם בפיצול הדיון ובאיחוד התביעות הרלוונטיות עם התביעות הפרטניות שמתנהלות במקביל גם בבית משפט השלום.

החלטת בית המשפט המחוזי

4.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה וקבע כי במוקד התביעה עומדת טענה לסדרה אחת של פעולות שננקטו על-ידי המבקשות, בשיתוף פעולה עם העירייה, אשר עולות ממנה סוגיות המשותפות לכלל התובעים – ומשכך צירוף התביעות עונה על הדרישות המנויות בתקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי. עוד נקבע, כי אף אם הנזקים שנגרמו לכל אחד מהתובעים שונים, אין מקום להפריד את הדיון בתביעה נוכח שיקולי יעילות ולאור החשש מהכרעות סותרות. באשר לטענת המבקשות בדבר התביעות הפרטניות שהוגשו על-ידן עובר להגשת התביעה ואי גילוי עובדה זו על-ידי המשיבים, בית המשפט המחוזי ציין כי נוכח השיקולים המוסדיים המנויים לעיל, אין בכך כדי להצדיק את הפרדת הדיון והעניין יילקח בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות.

על החלטה זו נסבה הבקשה שלפניי.

הבקשה דנן

5.

המבקשות טוענות כי בית המשפט המחוזי שגה בדחותו את הבקשה. המבקשות מבהירות כי החלטת בית המשפט אינה באה בגדרו של סעיף 1(4) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט או הצו ), וזאת משום שההחלטה אינה נוגעת לשלבי הדיון בהליך אחד, אלא לצירופם או להפרדתם של מספר הליכים. עוד טוענות המבקשות כי בבסיס הבקשה עומדת סוגיה מהותית בעלת השפעה ממשית על זכויותיהן – ומשכך ראוי ליתן להן רשות ערעור.

לגופם של דברים, המבקשות שבות על טענותיהן אשר הועלו בפני בית המשפט המחוזי, ומדגישות כי התביעה ביחס לחמשת המושכרים הוגשה במטרה לצקת נפח לסכום התביעה ולקנות את סמכותו של בית המשפט המחוזי, וכי אין הצדקה לכך שתביעות המצויות בסמכות בית משפט השלום תתבררנה בבית המשפט המחוזי. עוד מוסיפות המבקשות כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי מדובר בסדרה אחת של מעשים או עסקאות, וזאת משום שהפעולות לגביהן טוענים המשיבים בתביעה אינן רלוונטיות לכלל המושכרים.

בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור הגישו המבקשות בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי.

6.

המשיבים סומכים ידיהם על החלטת בית המשפט המחוזי, ומוסיפים כי החלטת בית המשפט המחוזי היא מסוג ההחלטות שלא תינתן לגביהן רשות ערעור, בהתאם להוראת סעיף 1(4) לצו בתי המשפט. לטענתם, מדובר בהחלטה הנוגעת לשלבי הדיון בהליך אחד – ולפיכך ההחלטה נופלת בגדרו של הצו. עוד מוסיפים המשיבים כי מדובר בהחלטה הנוגעת לסדרי דין וכי אף משכך לא ראוי שתינתן לגביה רשות ערעור. לגופם של דברים, שבים המשיבים על טענותיהם אשר הועלו בפני בית המשפט המחוזי ומוסיפים כי במסגרת התביעות הפרטניות וההליך העיקרי נטענו טענות דומות על-ידי המבקשות והמשיבים כאחד. לפיכך, ונוכח שיקולי יעילות וחשש מהכרעות סותרות, המשיבים מבקשים בתגובתם כי בית משפט זה יורה על עיכוב ההליכים בתביעות הפרטניות המתנהלות בבית משפט השלום, או לחלופין על איחוד התביעות הללו עם ההליך העיקרי המתנהל בבית המשפט המחוזי (להלן: בקשת המשיבים

בתגובתם ).

מפרשים טוענת בתשובתה כי ראוי להפריד את הדיון בתביעה, משום שמדובר באיחוד מלאכותי שנעשה על-ידי המשיבים במטרה לחסוך בעלויות ולהתגונן מפני התביעות הפרטניות שהוגשו כנגדם קודם לכן.

העירייה נמנעת, בתשובתה, מלהביע עמדתה ביחס לשאלת הפרדת הדיון, וזאת בשל חלקה השולי בתביעה. יחד עם זאת, העירייה מציינת כי הטענה בדבר שיתוף הפעולה בינה לבין המבקשות לצורך שינוי הייעוד של קניון ארנה משותפת לכלל המשיבים, וכי אין הצדקה להפריד את הדיון בתביעה בכל הנוגע לעניינה.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

בפתח הדברים אתייחס למחלוקת שהתגלעה בין הצדדים ביחס לשאלה – האם החלטה בבקשה להפרדת הדיון בתביעה נכנסת בגדרו של סעיף 1(4) לצו בתי המשפט, הקובע כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין שלבי הדיון בהליך, למעט החלטה שהדיון יישמע במפוצל או שיתקיים דיון נפרד בתביעה שכנגד ובהודעה לצד שלישי".

ניתן למצוא בפסיקתו של בית משפט זה התייחסות למקרים דומים, המלמדת על הגישות השונות הקיימות בנדון. כך לדוגמא, בעניין איחוד דיון חיוותה השופטת (כתוארה אז) א' חיות דעתה כי אין זה מן הנמנע שהחלטה בדבר איחוד דיון באה בגדרו של סעיף 1(4) לצו (ראו: רע"א 3533/12 לוי נ' רביבי , פסקה 5 (12.7.2012)). השופט י' עמית הביע את עמדתו כי סעיף 1(4) לצו עוסק בהחלטות הנוגעות לשלבי הדיון באותו הליך , להבדיל מהחלטה הנוגעת לאיחוד הדיון בתביעות עצמאיות המתנהלות בהליכים נפרדים (ראו: רע"א 2355/16 פלוני נ' פלוני , פסקה 1 (18.5.2016)).

נדמה לי כי לשון הצו כפשוטה תומכת בגישה זו של השופט י' עמית , המתיישבת אף עם התכלית העומדת בבסיס הסעיף, שלפיה לא תינתן רשות ערעור על החלטות העוסקות בעניין טכני בעל אופי דיוני-ניהולי מובהק, להבדיל מהחלטות בעניין מהותי אשר משליכות על ניהול ההליך כולו (כמו למשל פיצול הדיון בשאלת החבות והנזק) (ראו: רע"א 7471/09 אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ' שמיע , פסקה 3 (20.10.2009); רע"א 10083/09 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' עיריית פתח תקווה , פסקה 3 (9.8.2010); רע"א 4917/13 פלונית נ' פלונית , פסקה ט (28.11.2013)). לפיכך, יש ממש בטענה כי החלטות בדבר הפרדה של דיון בהליך אחד למספר הליכים שונים או איחוד הדיון במספר הליכים שונים להליך אחד, אינן נכנסות בגדרו של הצו. יחד עם זאת, לא ראיתי צורך לטעת מסמרות בעניין זה שכן, בין כך ובין כך, דין הבקשה להידחות.

8.

כידוע, רשות ערעור על החלטות הערכאה הדיונית בעניינים הנוגעים לאופן ניהול הדיון תינתן אך במקרים חריגים, בהם ההחלטה עומדת בניגוד לדין או עשויה לגרום לעיוות דין למי מהצדדים. זאת, אף מקום שסבורה ערכאת הערעור כי ראוי היה לנקוט דרך דיונית אחרת (ראו: רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטר

נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(2) 206, 211 (1990)). יתרה מכך, אף בנוגע להחלטות בדבר הפרדת הדיון נפסק כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב (ראו: רע"א 1494/16 חברה ישראלית למובילים בע"מ נ' טרקס יונייטד קיום לימיטד , פסקאות 12-10 (5.5.2016); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 205 (מהדורה שלישית, 2012)). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

9.

למעלה מן הצורך, אציין כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. תקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי מתירה לצרף בחזקת תובעים את הטוענים לזכות סעד בשל "סדרה אחת של מעשים או עסקאות", שאילו הוגשו תביעות נפרדות בעניינם הייתה מתעוררת בהן שאלה משפטית או עובדתית משותפת. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי יש להכשיר את הצירוף כל אימת שהתביעה מעוררת שאלות עיקריות זהות, אשר קיימת הצדקה לדון ולהכריע בהן במסגרת תביעה אחת (רע"א 560/94 שושנה נ' חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ , פ"ד מח(4) 63, 68 (1994); רע"א 7801/99 Saban International Nv

נ' ג'סמין (21.11.1999); רע"א 9572/06 שירותי בריאות כללית נ' קורלנד , פסקאות 6-5 (25.6.2007)). כן נקבע, כי היעילות הדיונית מהווה השיקול המרכזי שעל בית המשפט לשקול בבחינת בקשות הנוגעות לאופן ניהול הדיון (ראו: עניין קורלנד , פסקה 6; רע"א 9022/14 זהביאן נ' מובדי , פסקה 19 (2.2.2015); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 154 (מהדורה שתים עשרה, 2015)).

10.

יישום ההלכות שפורטו לעיל על ענייננו מוליך למסקנה, כאמור, כי יש לדחות את הבקשה. בית המשפט המחוזי מצא כי בירור התביעה כפי שהוגשה הוא יעיל בנסיבות העניין, וזאת משום שבמוקד התביעה קיימת טענה לסדרה אחת של פעולות ועסקאות המעוררת שאלות משותפות. בכך – כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ונימוקיו מקובלים עליי – עומדים המשיבים בתנאים לצירוף תובעים כאמור בתקנה 21 לתקנות. עוד אעיר, כי לא שוכנעתי בכך שהפרדת הדיון בתביעה מתחייבת בנסיבות העניין, וזאת משום שבירור יעיל של התביעה יוכל להיעשות גם בדרכים חלופיות דוגמת קביעת הוראות בדבר סדר הטיעונים – למשל, בירור של השאלות המשותפות תחילה, ולאחריו בירור נפרד של המחלוקות האינדיבידואליות, כל אחת ונסיבותיה (ראו: עניין חפציבה , עמודים 69-68) – הכול, כמובן, כראות עיניו של בית המשפט המחוזי ונתון לשיקול דעתו.

11.

לבסוף, יש לדחות את בקשת המשיבים לעיכוב הליכים בתביעות הפרטניות, או לחלופין לאיחודן עם ההליך העיקרי (בקשה שהוגשה, משום מה, בתגובתם לבקשה ולא בבקשה נפרדת כנדרש), שכן מקומה של הבקשה בהליך המתאים בפני הערכאה הדיונית.

12.

בשולי הדברים יוער, כי לא מצאתי להיעתר לבקשת המבקשות להגיש תגובה לתשובת המשיבים (בקשה מיום 12.11.2018). כידוע, אין זכות קנויה להגיב לתשובת משיב בבקשת רשות ערעור, ומתן זכות כאמור נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט (ראו: תקנה 406(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי; חבקין, בעמוד 248). בענייננו, המבקשות פרשו טענותיהן בהרחבה בבקשה, והונחה בפניי התשתית הנדרשת לשם ההכרעה בה.

13.

משזו התוצאה אליה הגעתי, ממילא נתייתר

הצורך להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע.

14.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

המבקשות תשאנה בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 4,000 ש"ח.