רע"א 10018/17 המועצה הישראלית לצרכנות נ. קלאב אין אילת החזקות בע"מ

1.

במוקד הבקשה שלפניי סכסוך שמתנהל מזה שנים בעניין שיעור דמי האחזקה השנתיים שהמשיבות 5-1, תאגידי קלאב אין וקלאב הוטל, גובות מבעלי זכות לנופש במלונות הקבוצה (להלן: קלאב הוטל ו- דמי האחזקה , בהתאמה). בהכללה יצוין כי לפי הסכמי ההתקשרות בין קלאב הוטל לבין בעלי זכויות הנופש, חישוב דמי האחזקה נעשה בדרך של חלוקת הוצאות האחזקה של המלון (רכיב "המונה") במספר יחידות הנופש (רכיב "המכנה"). לאורך השנים הועלו במסגרת מספר הליכים ייצוגיים טענות שונות בנוגע לאופן שבו מחושבים שני רכיבים אלה.

המבקשת, המועצה הישראלית לצרכנות (להלן: המועצה לצרכנות או המועצה ), מעוניינת לאחד בקשה לאישור תובענה כייצוגית שהגישה נגד קלאב הוטל בנוגע לאופן חישוב הוצאות האחזקה (רכיב "המונה") (ת"צ 2741-11-16) יחד עם הליכים ייצוגיים שמתנהלים בעניין שיעור דמי האחזקה, ולטענתה מתמקדים בנושא קביעת מספר יחידות הנופש שנלקחות בחשבון לצורך חישוב דמי האחזקה (רכיב "המכנה") (ת"א 2560/01, ת"א 1301/04, ת"א 2399/03, ת"צ 12099-08-16; יכונו יחד: תביעת בירנבוים ). זאת מאחר שעל הפרק הסדר פשרה בתביעה בירנבוים, שלדברי המועצה לצרכנות עתיד לסתום את הגולל על בקשת האישור שהגישה בעילת "המונה". בקשה לאיחוד הדיון בהליכים נדחתה בהחלטה מיום 22.11.2017 (השופט ר' כהן ), ומכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

תמצית הרקע העובדתי והחלטת בית המשפט המחוזי

2.

ראשיתם של ההליכים בבקשות לאישור תובענה כייצוגית שהוגשו החל משנת 2001 בעניין שיעור דמי האחזקה שנגבים מדי שנה מבעלי זכות לנופש במלונות קלאב הוטל – וכפי שהוגדר, הליכים אלה יכונו יחדיו תביעת

בירנבוים . לנוכח השנים הרבות שבהן מתנהלת תביעת בירנבוים לא ארחיב על ההחלטות הרבות שהתקבלו במסגרתה; וייאמר בתמצית כי בחודש אפריל 2014 אישר בית המשפט המחוזי לנהל את תביעת בירנבוים כתובענה ייצוגית, אולם האישור ניתן רק ביחס לחלק מהעילות שנטענו על ידי התובעים המייצגים. בשנים שחלפו מעת הגשת תביעת בירנבוים (ואף טרם שניתן אישור לנהלה כייצוגית), הגישו הצדדים הצעות שונות לסיום התביעה על דרך הפשרה, שבסופו של דבר נדחו, בעיקר מן הטעם שנמצא כי לא שירתו את עניינם של חברי הקבוצה; ובשלב זה עומדת על הפרק הצעה חמישית לאישור הסדר פשרה בנדון. הסדר הפשרה האמור הוגש לאישור בית המשפט בחודש נובמבר 2015; בית המשפט מינה בודק שיגיש את חוות דעתו בנדון (להלן: הבודק ); ניתנה לצדדים הזדמנות להגיב לחוות דעת הבודק; ולעת הזו נראה כי הדיון בהסדר הפשרה מצוי בשלב מתקדם.

ביום 1.11.2016, הגישה המועצה לצרכנות בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד קלאב הוטל, שכפי שצוין עניינה בתחשיב ההוצאות שנלקחות בחשבון בחישוב דמי האחזקה – קרי, רכיב "המונה" (להלן: בקשת המועצה ). בקשת המועצה היא המשך ישיר לפסק דין שניתן ביום 2.11.2015 בערעור שהוגש מטעם היועץ המשפטי לממשלה על החלטת האישור בתביעת בירנבוים (ע"א 4033/14) – שבמסגרתו נקבע כי לא היה מקום לדחות את הטענות שהועלו בתביעת בירנבוים לעניין חישוב המונה, והובהר כי עילה זו רק נמחקת ולא נדחית. למען הסדר, יצוין כי בקשת המועצה הוגשה לאחר שהצדדים לתביעת בירנבוים כבר הגישו את הצעתם הנוכחית לאישור הסדר פשרה (שכאמור הדיון בה עודנו מתנהל). כן יצוין כי תביעת בירנבוים ובקשת המועצה נדונות שתיהן לפני אותו מותב (השופט ר' כהן ), הגם שלא אוחדו כאמור.

להשלמת התמונה ייאמר כי במסגרת הסדר הפשרה בתביעת בירנבוים מוצע להסדיר את המחלוקת לעניין דמי האחזקה על דרך של קביעת נוסחת חישוב מוסכמת. נוסחה זו מתייחסת הן לאופן חישוב ההוצאות (המונה) הן למספר יחידות הנופש שיש לקחת בחשבון (המכנה). לאחר הגשת בקשת המועצה, פנתה המועצה לצרכנות בגדרי תביעת בירנבוים בבקשה להורות לצדדים לתקן את הסדר הפשרה כך שלא יתייחס לרכיב "המונה" בנוסחת חישוב דמי האחזקה; ולחלופין נתבקש כי בית משפט יורה לבודק שלא לבחון את רכיבי הסדר הפשרה הנוגעים "למונה". בהחלטה מיום 4.7.2017, בית המשפט הורה לבודק לבחון את נוסחת החישוב שנקבעה בהסדר הפשרה על כל רכיביה; ואולם הובהר כי " החלטה זו אינה מהווה 'מעשה בית דין' במובן זה, שאינה חוסמת את הצדדים מלטעון לגבי הסכם הפשרה, לגבי היחס בינו לבין 'עילות הנוגעות למונה' והיחס בינו לבין בקשת האישור החדשה (ת"צ 2741-11-16) (בקשת המועצה-ע'ב') ". עוד יצוין לעניין תביעת בירנבוים, כי בהחלטה מיום 26.11.2017 נעתר בית המשפט לבקשת המועצה לצרכנות שיימסרו לעיונה כלל המסמכים והנתונים שהועברו לידי הבודק לצורך בחינת הסדר הפשרה; ואולם הובהר כי המועצה אינה רשאית לעשות שימוש במסמכים ובנתונים בבקשת האישור שהגישה (בקשת המועצה).

3.

זמן קצר לאחר שהגישה את בקשת המועצה, ביקשה המועצה לצרכנות לאחד את הדיון בה עם תביעת בירנבוים, מכוח סעיף 7(ב)(3) לחוק תובענות ייצוגיות , התשס"ו-2006 וכן לפי תקנה 520 לתקנות הסדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות , תקנות סד"א ו- הבקשה לאיחוד , בהתאמה). בבקשה לאיחוד נטען כי איחוד ההליכים מתבקש בהינתן ששניהם עוסקים בשאלה משותפת אחת, היא אופן החישוב הנכון והראוי של דמי האחזקה; ובהתאם, אף הקבוצות המיוצגות בשני ההליכים דומות עד כדי זהות. עוד נטען כי הדיון בשאלות במאוחד יביא לייצוג הקבוצה באופן הטוב והיעיל ביותר, יחסוך בזמן שיפוטי, ימנע הכרעות סותרות ויגן על זכות הגישה לערכאות של חברי הקבוצה המיוצגת – כך שהסדר הפשרה שמתגבש בתביעת בירנבוים לא יוכל להוות מעשה בית דין ביחס לבקשת המועצה.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, וקבע כי איחוד תביעת בירנבוים שמתנהלת עוד משנת 2001, עם בקשת המועצה שהוגשה רק בנובמבר 2016, יוביל לסרבול וסיבוך הדיון בתביעת בירנבוים – ולנוכח השנים הרבות שבהן תביעת בירנבוים מתנהלת, לא ניתן להשלים עם כך. נקבע כי בהתאם לעמדת המועצה לצרכנות והיועץ המשפטי לממשלה, תביעת בירנבוים ובקשת המועצה עוסקות בסוגיות שונות (המכנה לעומת המונה), ועל כן אין מניעה לניהול ההליכים במקביל בלא לעכב את סיום ההליכים בתביעת בירנבוים; ואף אין חשש מהכרעות סותרות בשני ההליכים. החלטה זו תכונה מעתה והלאה: ההחלטה בבקשה לאיחוד .

טענות הצדדים

4.

יוער תחילה כי למקרא טענות הצדדים, ובפרט לנוכח היקפן, ניכר שלאורך השנים צברו הצדדים מטענים לא מבוטלים זה כלפי זה, ולכל אחד מהם טענות למכביר לעניין התנהלותו של האחר. מרבית הטענות חורגות ממסגרת הדיון הנוגעת להחלטה בבקשה לאיחוד, ועל כן אפרט בתמצית את עיקר הטענות שרלוונטיות לענייננו.

5.

ביסוד בקשת רשות הערעור טענת המועצה לצרכנות שלפיה הסדר הפשרה בתביעת בירנבוים, הנמצא עתה בהליכי אישור, מתיימר להסדיר באופן כולל את נושא דמי האחזקה – וככזה הוא עלול לייתר את בקשת המועצה שסבה על רכיב המונה. לפיכך, נטען כי איחוד הדיון בהליכים דרוש על מנת להגן על טובת הקבוצה המיוצגת; ולדברי המועצה לצרכנות, שגה בית המשפט בכך שהעניק משקל מכריע לקידום ההליך בתביעת בירנבוים, על פני בירור המחלוקת בנושא דמי האחזקה כמכלול והכרעה בה במשותף, ומבלי שהביא בחשבון את היעילות והחיסכון במשאבים שנלווים לכך. בהקשר זה נטען, כי לא היה מקום לייחס משקל לפער השנים בין ההליכים, שכן הלכה למעשה לא התקיימו דיונים לגופה של תביעת בירנבוים – ולאורך השנים התקיימו דיונים רק בהסדרי הפשרה שהוצעו על ידי הצדדים. עוד נטען כי איחוד הדיונים יאפשר למועצה לצרכנות לייצג את הקבוצה בצורה מיטבית, שכן היא תוכל להיחשף לכל המידע הרלוונטי לדמי האחזקה ולעשות בו שימוש אף לצורך הטענות בעניין "המונה" (וזאת בשונה מקביעת בית המשפט בהחלטה מיום 26.11.2017 שאסרה עליה לעשות כן). לדברי המועצה לצרכנות, לשיקול אחרון זה חשיבות יתרה בהינתן החשש שהתובעים המייצגים בתביעת בירנבוים אינם מייצגים עוד את האינטרסים של חברי הקבוצה. המועצה לצרכנות מוסיפה כי ממילא לא ניתן יהיה לאשר את הסדר הפשרה מאחר שהוא כולל את עילת המונה, שאינה חלק מתביעת בירנבוים (סעיף 18(ז) לחוק תובענות ייצוגיות), וזו לשיטתה סיבה נוספת לכך שנדרש לאחד את הדיון בשני ההליכים. יצוין עוד, כי מן הבחינה הנורמטיבית המועצה לצרכנות טוענת כי יש לבחון את בקשת האיחוד לפי תקנה 520 לתקנות סד"א ולא לפי סעיף 7(ב) לחוק תובענות ייצוגיות; אולם לדבריה, בין כה וכה היה מקום לאשר את הבקשה לאיחוד מכיוון שזו משרתת את טובת הקבוצה.

היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש ) מצטרף לטענות המועצה לצרכנות, ואין צורך לחזור על הטענות בשנית. יצוין בקצרה כי לדברי היועמ"ש איחוד ההליכים דרוש על מנת למנוע את עיוות הדין שעלול להיגרם לחברי הקבוצה במצב דברים שבו בעקבות אישור הסדר הפשרה יימנע מהם להעלות את טענותיהם לעניין סוגיית המונה; ולטענת היועמ"ש, לאיחוד הדיון עשויה להיות תועלת אף לנוכח בעיית הנציג הקיימת בתביעת בירנבוים. היועמ"ש רואה בהסדר הפשרה החמישי שהוגש לאישור בתביעת בירנבוים, משום בניסיון בלתי ראוי להכשיל מראש את בקשת האישור שהמועצה לצרכנות התכוונה להגיש (ואכן הגישה) וליצור מעשה בית דין המונע את בירורה; ולטענתו בנסיבות שבהן סוגיית המונה נכרכה בהסדר הפשרה שהוגש לאישור, ובפרט מקום שבית משפט הורה לבודק לבחון את כל רכיבי התחשיב שבהסדר הפשרה (לרבות המונה), אך מתחייב לאחד את הדיון בשני ההליכים.

6.

קלאב הוטל עומדת על דחיית בקשת רשות הערעור וטוענת כי מדובר בניסיון נוסף של המועצה לצרכנות – המהווה חלק ממסכת של מאמצים בלתי פוסקים – לעכב ולסכל אישור הסדר פשרה בתביעת בירנבוים. לדבריה, ההחלטה בבקשה לאיחוד היא החלטה שעניינה "שלבי הדיון בהליך", החוסה בגדרי צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט ), ועל כן לא ניתן כלל להגיש בקשת רשות ערעור בגינה; ולמצער מדובר בהחלטה בעלת אופי דיוני מובהק, שאין זה המקרה להתערב בה. לגופם של דברים, נטען כי הרצון להביא את תביעת בירנבוים, שמתנהלת מאז שנת 2001, לידי סיום מהווה שיקול המשרת את טובת הקבוצה, בפרט בהינתן ההטבה הכספית הצפויה לקבוצה לפי ההסדר; ועל כן בשונה מטענת המועצה לצרכנות, דווקא איחוד הדיון בהליכים – שמצויים בשלבים דיוניים שונים ורחוקים זה מזה – הוא שיפגע באינטרס הקבוצה, ויוביל לסרבול ועיכוב הדיון בתביעת בירנבוים שלא לצורך. בתוך כך נטען כי העובדה שהבקשה לאיחוד נדחתה, אינה מונעת מחברי הקבוצה להתנגד להסדר הפשרה במסגרת ההליכים המיועדים לכך, ועל כן אין בהחלטה משום פגיעה בזכות הגישה לערכאות. לצד דברים אלה, נטען כי אין כל בסיס להבחנה הדיכוטומית שהמועצה לצרכנות עורכת בין עילת "המונה" לעילת "המכנה", ונטען כי תביעת בירנבוים מתייחסת לדמי האחזקה כמכלול. משמעות הדבר כי אף אם תתקבל הטענה שיש לאחד את הדיון בשני ההליכים, לטענת קלאב הוטל יש להורות על מחיקת בקשת המועצה בהיותה המאוחרת בזמן – וזאת בהתאם להוראת סעיף 7(ב)(3) לחוק תובענות ייצוגיות. לסיום מוסיפה קלאב הוטל כי בקשת רשות הערעור אינה אלא ניסיון לערער על החלטות ישנות וחלוטות, ואין לתת לכך יד.

המשיבים 9-6, המשמשים כתובעים מייצגים בתביעת בירנבוים (להלן: התובעים המייצגים ), שותפים לעמדתה של קלאב הוטל וחוזרים על מרבית הטענות שהועלו על ידה. התובעים המייצגים עומדים על כך שיש לדחות את ניסיונות המועצה לצרכנות להטיל בהם דופי; ומזכירים כי לא זו בלבד שטענות ממין זה נדחו זה מכבר (בין היתר במסגרת ההחלטה לאשר לנהל את תביעת בירנבוים כייצוגית), אלא שאף נמתחה ביקורת על התנהלות המועצה לצרכנות בתביעת בירנבוים, ונקבע באופן פוזיטיבי כי היא אינה הגורם המתאים לייצוג הקבוצה בתביעה זו. התובעים המייצגים מוסיפים וטוענים כי שני ההליכים (תביעת בירנבוים ובקשת המועצה) מעוררים שאלות עובדתיות ומשפטיות שונות; הוגשו בפער ניכר של כ-16 שנים; ואף מתייחסים לתקופות זמן אחרות – ודי בכך כדי להעיד על הסרבול והבזבוז שאיחוד ההליכים טומן בחובו.

דיון והכרעה

7.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובנספחים שצורפו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

תביעת בירנבוים מתנהלת מזה קרוב לשני עשורים (18 שנים), והתמשכות ההליכים כרוכה בין היתר בריבוי האינטרסים השונים של הצדדים המעורבים בה. בהינתן האתגרים שמתעוררים בתביעת בירנבוים ובפרט לנוכח התארכות ההליכים הרבה מעבר למקובל, מן הראוי לאפשר לערכאה הדיונית לנהל את ההליך בהתאם למומחיותה ולהיכרותה המעמיקה עם התיק. בהליכים ייצוגיים נתון לבית המשפט תפקיד ניהולי בלתי מבוטל, והמשמעות לענייננו היא שיש לאפשר לו לקדם את תביעת בירנבוים ולנהלה לפי מיטב הבנתו וחוכמתו. משאלה פני הדברים, אין מקום להתערב בהחלטה בבקשה לאיחוד; זאת במיוחד בראי היקף ההתערבות המצומצם ממילא בהחלטות דיוניות המצויות בגדרי שיקול הדעת הרחב המסור לבית המשפט באשר לאופן ניהול ההליך (רע"א 7202/18 קוזליק נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , פסקה 8 (11.2.2019); בר"מ 1870/18 מעיינות החוף בע"מ נ. אלומר

בע"מ , פסקה 4 (15.3.2018)) .

יצוין אגב כך, שאינני סבורה כי יש לראות בהחלטה שעניינה איחוד הליכים משום החלטה שדינה לדחייה על הסף מתוקף הוראות צו בתי המשפט; שכן מדובר בהחלטה המשליכה על ההליך כולו ויש קושי לראותה כמתמצה "בשלבי הדיון בהליך" (כלשון סעיף 1(4) לצו בתי המשפט) (ראו והשוו: רע"א 9878/17 גולדברג נ' רשת חנויות רמי לוי שיווק השקמה 2006 בע"מ , פסקה 9 (14.2.2019)). משכך, אני נוטה לאמץ את דעתו של חברי השופט י' עמית שלפיה סעיף 1(4) לצו בתי המשפט עוסק בהחלטות הנוגעות לשלבי הדיון ב אותו הליך , להבדיל מהחלטות הנוגעות לאיחוד הדיון בהליכים עצמאיים ונפרדים ( רע"א 2355/16 פלוני נ' פלוני , פסקה 1 (18.5.2016); וראו גם: רע"א 7189/18 ריאלטי קרן השקעות בנדל"ן נ' חברת צ.י מותגי איכות 2013 בע"מ , פסקה 7 (12.12.2018); רע"א 6949/18 ברודסקי נ' קייסלר , פסקה 10 (17.12.2018)); ויצוין שבעבר נשמעה בפסיקה דעה אחרת (רע"א 3533/12 לוי נ' רביבי , פסקה 5 (12.7.2012)).

8.

למעלה מן הצורך, יצוין כי אינני שותפה לטענת המועצה שלפיה איחוד הדיון דרוש על מנת למנוע מצב שבו הסדר הפשרה בתביעת בירנבוים יסתום את הגולל על בקשת המועצה. למועצה לצרכנות אפשרות לטעון נגד הסדר הפשרה במסגרת ההליכים שמיועדים לכך (וניכר שהיא אף עושה כן), ומשכך איחוד הדיון אינו הכלי הדיוני היחיד שעומד לרשותה למניעת פגיעה כטענתה בקבוצה שאותה היא מבקשת לייצג. ויוער בהקשר זה כי בית המשפט המחוזי ער לחשש המועצה לצרכנות כי הסדר הפשרה ייתר את הדיון בבקשת המועצה, והתייחס לחשש הנטען באופן מפורש במסגרת החלטתו מיום 4.7.2017. בנסיבות אלה, חששות המועצה אינם מצדיקים כשלעצמם את איחוד שני ההליכים; זאת בפרט בהינתן השלב הדיוני המתקדם שבו מצויה תביעת בירנבוים, שאושר זה מכבר לנהלה כייצוגית, לעומת השלב המקדמי שבו מצויה בקשת המועצה; וכן בהתחשב בצורך לקדם את תביעת בירנבוים לכדי סיום.

בהינתן התוצאה שאליה הגעתי, אין צורך להידרש לטענות הצדדים לעניין תחולת סעיף 7(ב)(3) על הבקשה לאיחוד, והיחס בין הוראה זו לתקנה 520 לתקנות סד"א; וממילא אין בטענותיהם בנדון כדי להשליך על המסקנה שלפיה דין הבקשה להידחות. יצוין בהקשר זה, כי ניכר שבית המשפט המחוזי מודע לטענה שלפיה עילת "המונה" שבגינה הוגשה בקשת המועצה נכללת בגדרי תביעת בירנבוים (גם אם באופן חלקי), והסוגיה תוכרע בהמשך ההליכים; על כל פנים, עניין זה אינו מצדיק את איחוד ההליכים.

9.

טרם סיום יוער כי קשה להשתחרר מן הרושם שהבקשה לרשות ערעור שלפניי אינה אלא ניסיון לערער בעקיפין על החלטות שונות שהתקבלו במסגרת תביעת בירנבוים שהמועצה לצרכנות, כמו גם היועמ"ש, אינם משלימים עימן. כך למשל, טענות המועצה לצרכנות והיועמ"ש לעניין אי התאמת התובעים המייצגים לייצג את חברי הקבוצה, הועלו כבר לפני שנים;

ונדחו בין היתר בהחלטה מיום 23.4.2014 שבה אושר ניהולה של תביעת בירנבוים כייצוגית, החלטה שהפכה זה מכבר לחלוטה. באותה החלטה אף הובהר כי המועצה לצרכנות אינה הגורם המתאים לייצג את הקבוצה בתביעת בירנבוים, וקביעה זו נותרה בעינה גם בערעור שהגיש היועמ"ש (בלא שבית המשפט העליון הביע עמדה לגופם של דברים, ע"א 4033/14). זאת ועוד. המועצה לצרכנות אף מנסה לעשות שימוש בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.7.2017, שבה הורה בית המשפט לבודק לבחון את כלל רכיבי הנוסחה לחישוב דמי האחזקה שהוצעה בהסדר הפשרה; וכן בהחלטתו מיום 26.11.2017, שבה נקבע כי המועצה לצרכנות תקבל לידה את המסמכים הנוגעים להסדר הפשרה אך אינה רשאית לעשות בהם שימוש במסגרת בקשת האישור שהגישה – כאמתלה לכך שיש לאחד את הדיון בין תביעת בירנבוים לבקשת המועצה. אולם ככל שלמועצה טענות לעניין ההחלטות שנזכרו, היה עליה לערער עליהן במועד ועל פי דין; ובוודאי שאין לאפשר לה "להשתמש" בטענות אלה כהצדקה לאיחוד ההליכים.

10.

סוף דבר, הבקשה לרשות ערעור נדחית. המועצה לצרכנות תישא בהוצאות קלאב הוטל (המשיבות 5-1) והוצאות התובעים המייצגים (המשיבים 9-6) בסך של 7,000 ₪ לכל אחד; ובשיעור כולל של 14,000 ש"ח. בנסיבות העניין ובהינתן שהיועמ"ש תמך בטענות המועצה לצרכנות, אין מקום לפסוק הוצאות לטובתו.