רע"א 182/21 טיפול רפואי מידי (טר"מ) בע"מ נ. עזבון המנוחה אביגיל פסיה גרו

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ש' רנר ) בת"א 45076-07-15 מיום 30.12.2020, בגדרה נדחתה בקשת המשיב 5 (להלן: ברקן ), לאיחוד הדיון בשתי התביעות הנזיקיות של המשיבים 4-3 (להלן: ההורים ).

1.

התיק שלגביו הוגשה הבקשה דנן, עניינו במקרה טרגי שזעזע בשעתו את המדינה. ביום 20.1.2014 ביצע ברקן הדברת מזיקים בבית ההורים. למחרת, ארבעת ילדיהם (שתי בנות ושני בנים) החלו להרגיש ברע. משכך, פנו ההורים, יחד עם ילדיהם, לקבל טיפול רפואי במרפאת המבקשת (להלן: טר"מ ). ביום 22.1.2014, מצבם של הילדים הוסיף להידרדר ובהמשך נקבע מותן של שתי הבנות ז"ל.

2.

בחודש יולי 2015 הגישו ההורים תביעה נזיקית בשם עזבון הבנות (ת"א 45076-07-15) (להלן: התביעה הראשונה ). בחודש נובמבר 2020 הגישו ההורים (יחד עם הבנים) תביעה נזיקית בגין הנזקים הנפשיים הנטענים שנגרמו להם ובגין הנזקים הנפשיים ונזקי הגוף הנטענים שנגרמו לבנים (ת"א 4946-11-20) (להלן: התביעה השנייה ). הנתבעים בתביעה הראשונה זהים לנתבעים בתביעה השנייה (למעט גורם נוסף שנתבע אך בתביעה השנייה).

3.

ביום 9.12.2020 הגיש ברקן בקשה לאחד את הדיון בשתי התביעות על פי סמכותו של בית המשפט לפי תקנה 520 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) (כיום תקנה 40(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). בהחלטתו מיום 30.12.2020 דחה בית משפט קמא את הבקשה. נקבע כי "בנסיבות העניין [...] יש ליתן משקל מכריע לעובדה שמדובר בתיק משנת 2015 העומד לפני סיום שמיעת ההוכחות, כאשר עד כה התקיימו בתיק 7 ישיבות הוכחות ואילו בתיק שמבוקש לאחדו טרם הוגשו כתבי הגנה".

ומכאן הבקשה שבפניי שהוגשה על ידי טר"מ ולא על ידי ברקן, שהגיש את הבקשה שנדחתה על ידי בית משפט קמא. אציין כי הגשת בקשת רשות ערעור על ידי מי שלא הגיש את הבקשה נשוא ההחלטה בערכאה דיונית, אינה חיזיון נפרץ במקומותינו. ברגיל, המבקש רשות ערעור הוא מי שבקשתו נדחתה, ומתן אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור למי שלא הגיש את הבקשה, פותחת פתח לתופעה של "טרמפיסט" ( free rider ) על בקשתו של אחר. אותיר את הנושא בצריך עיון, ולצורך בקשה זו אסתמך על ההלכה לפיה מי שזכאי להגיש ערעור או בקשת רשות ערעור הוא מי שהיה בעל דין ורואה עצמו נפגע מההחלטה ( ע"א 761/85

ליפשיץ

נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ראשון-לציון , פ"ד מו(1) 342, 347 (1991); חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 452-451 (מהדורה שלישית, 2012)).

4.

טר"מ טוענת כי שגה בית משפט קמא עת דחה את הבקשה לאחד את הדיון בשתי התביעות. בין היתר, נטען כי ההורים, שלא בתום לב, בחרו להשתהות עם הגשת התביעה השנייה עד כמעט תום תקופת ההתיישנות משיקולים "טקטיים-דיוניים", כך שיש לזקוף זאת לחובתם; כי אי-איחוד התביעות פוגע ביעילות הדיונית הן עבור בית המשפט והן עבור בעלי הדין; כי אי-איחוד התביעות פותח פתח להחלטות סותרות; וכי אי-איחוד התביעות עלול להוביל להעדפת נושים, שכן במידה שההורים יזכו בתביעה הראשונה, יהא ברקן חדל פירעון ולא יוכל לפצות את הניזוקים בתביעה השנייה.

5.

דין הבקשה להידחות.

בפתח הדברים, אעיר כי יש הגורסים שאין זה מן הנמנע שהחלטות בעניין איחוד הליכים הן בגדר סוגי החלטות שלא ניתן להגיש עליהן בקשת רשות ערעור לנוכח סעיף 1(4) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 שעניינו " החלטה בעניין שלבי הדיון בהליך, למעט החלטה שהדיון יישמע במפוצל או שיתקיים דיון נפרד בתביעה שכנגד ובהודעה לצד שלישי" (אפשרות

זו הועלתה על ידי השופטת א' חיות (כתוארה אז) ברע"א 3533/12 לוי נ' רביבי , בפסקה 5 (12.7.2012) (להלן: עניין לוי )). כשלעצמי, איני סבור שסעיף 1(4) הנ"ל חל על החלטות הנוגעות לאיחוד שתי תביעות כבענייננו וכבר נזדמן לי להביע עמדתי:

"סעיף 1(4) עוסק כאמור ב'שלבי הדיון בהליך', ופשוטו של מקרא כי מדובר בשלבי הדיון באותו הליך, להבדיל מהחלטה בבקשה לאיחוד הדיון בשתי תביעות עצמאיות המתנהלות מלכתחילה בהליכים נפרדים. הדברים מתיישבים גם עם הסייג הקבוע בסיפא של ס"ק (4), המחריג מתחולתו של הצו 'החלטה שהדיון יישמע במפוצל או שיתקיים דיון נפרד בתביעה שכנגד ובהודעה לצד שלישי'. ללמדך, שהצו אינו עוסק בהחלטות הנוגעות לאיחוד תיקים שמלכתחילה נועדו להתברר בנפרד (רע"א 2355/16 פלוני נ' פלוני , בפסקה 1 לפסק דיני (18.5.2016)).

לדעה דומה לפיה החלטות על איחוד דיון בשתי תובענות אינן נופלות בגדרו של הצו, ראו החלטתה של השופטת י' וילנר ברע"א 7189/18 ריאלטי קרן השקעות בנדל"ן נ' חברת צ.י. מותגי איכות 2013 בע"מ (12.12.2018) (להלן: עניין ריאלטי )).

6.

ולגופה של בקשה.

ההחלטה מושא הבקשה היא החלטה דיונית מובהקת. נקודת המוצא היא כי לערכאה הדיוניות מסור שיקול דעת רחב באשר לאופן ניהול ההליך, כך שערכאת הערעור תתערב בהחלטה דיונית אך במקרים חריגים, כאשר היא חורגת מהוראות הדין או עלולה לגרום לעיוות דין עבור מי מהצדדים (רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(2) 206, 211-210 (1990); עניין ריאלטי , בפסקה 8; רע"א 10018/17 המועצה הישראלית לצרכנות נ' קלאב אין אילת החזקות בע"מ , בפסקה 7 (1.5.2019)); עניין לוי , בפסקה 5). איני סבור שהמקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

7.

ככלל, השיקולים של יעילות דיונית, חסכון במשאבי הצדדים והמערכת ומניעת הכרעות סותרות הם שיקולים כבדי משקל שעל בית המשפט לשים נגד עיניו מקום בו התביעות מעוררות שאלות דומות של משפט ושל עובדה (ראו: בש"א 8297/08 עיריית קרית שמונה נ' איילון חברה לביטוח בע"מ , בפסקה 4 (20.1.2009); עע"מ 4778/06 זיזר נ' עיריית חדרה , בפסקה 14 (25.2.2008); בש"א 1523/14 קפילוטו נ' אמסלם (כהן) , בפסקה 4 (10.3.2014); והשוו לאיחוד תובענות מכוח תקנה 7 לתקנות – בש"א 4436/13 בן שמואל נ' בן חיים , בפסקה 6 (28.7.2013); בש"א 2691/01 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' בצלאל , בפסקה 5 (6.5.2001). אין לכחד כי בענייננו קיימת חפיפה משמעותית בין התביעה הראשונה לבין התביעה השנייה הן בהיבט המשפט והן בהיבט העובדתי. ברם, בהינתן שהתביעה הראשונה נמצאת "עמוק" בשלב ההוכחות בעוד שבתביעה השנייה טרם הושלם אפילו שלב כתבי הטענות, הרי שאיחוד התובענות במקרה דנן, עלול להביא לתוצאה הפוכה של סרבול הדיון. לא למותר לציין כי פסק דין בתביעה הראשונה עשוי להקים מעשה בית דין או השתק פלוגתא כלפי מי מהצדדים, מה שמצמצם את החשש לכפילות דיונית על כל הכרוך בכך מבחינת משאבי המערכת והצדדים.

8.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית, ו ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב הליכים שהוגשה עמה.

משלא נתבקשה תגובה, ולפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות.