רע"א 3533/12 זהבה לוי נ. אורי רביבי

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' אטדגי) מיום 25.3.2012, בה הוחלט על איחוד הדיון בערעורים שהגישו המבקשת והמשיב 1 על שומות מס הכנסה אותן קבע המשיב 2 (להלן: פקיד השומה ) למעט לגבי הכנסה מדמי שכירות בגין נכסי מקרקעין שבבעלות המשיב 1, אשר נקבע כי תידון בנפרד.

אלה הן בתמצית העובדות והטענות הצריכות לעניין:

1.

המבקשת והמשיב 1 הם בעלי מניותיה של חברת מיס אל אופנה עילית לנשים בע"מ (להלן: החברה ). על-פי מאזני החברה המבקשת והמשיב 1 חבים לה במשותף סך של כ-1,120,000 ש"ח. פקיד השומה ביקש לקבל פרטים בדבר החלק של כל אחד מן השניים בחוב ובדבר מהותו, ומשלא סופקו לו לטענתו פרטים מספקים החליט לסווג את החוב, לצורך החיוב במס, כהכנסה משכר עבודה והוציא בהקשר זה שומות נפרדות למבקשת ולמשיב 1 וכן חייב אותם בריבית רעיונית, לפי סעיף 3(ט) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה ). לאחר שנדחו השגות שהגישו המבקשת והמשיב 1 על שומות אלה, הגיש כל אחד מהם בנפרד לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ערעור על שומות המס.

ביוני 2011 הגיש פקיד השומה לבית משפט קמא בקשה להורות על איחוד הדיון בשני הערעורים. בבקשה זו, שהמבקשת הסכימה לה, טען פקיד השומה כי המסכת העובדתית העומדת ביסוד שני הערעורים זהה. המשיב 1 התנגד לבקשה וביום 14.9.2011 קבע בית משפט קמא (השופט מ' אלטוביה) כי אף שהעובדות העומדות בבסיס שני הערעורים זהות, הרי שמטעמי חיסיון לא ניתן לאחד את הדיון בהם בלא הסכמתו של המשיב 1, אך כי ראוי לקבוע את הדיון בהם לאותו היום. לאחר דברים אלה, נקבעו הערעורים לדיון לפני השופט י' אטדגי, ופקיד השומה והמבקשת שבו ועתרו בפניו לאחד את הדיון בהם. המשיב 1 מצדו הותיר את ההכרעה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט אך עמד על התנגדותו לאיחוד הדיון בכל הנוגע לבירור השומה על הכנסותיו מדמי שכירות שמקורן

בנכסי מקרקעין שבבעלותו, וזאת מטעמי חיסיון.

2.

בהחלטתו מיום 25.3.2012 קבע בית משפט קמא כי " [אין] מנוס אלא לפעול לפי עמדת ב"כ [המשיב 1] " ובהתאם הורה על איחוד הדיון בערעורים, למעט הפרק בשומה שהוצאה לו המתייחס לדמי שכירות על נכסי המקרקעין, כאמור. בית המשפט עמד על חשיבות איחוד הדיון בערעורים ועל כך שלא זו בלבד שמדובר במסכת עובדתית אחת, אלא שאין מנוס מלהעיד את המשיב 1 בהליך שיזמה המבקשת ואת המבקשת בהליך שיזם המשיב 1, שכן המבקשת והמשיב 1 תולים כל אחד באחר את האחריות ליצירת החוב נושא השומה, ומציגים גרסאות נוגדות " שחייבים לבררן בכפיפה אחת ". עם זאת ציין בית המשפט, כי חיוב במס על ההכנסה מדמי שכירות שמקורה בנכסי מקרקעין שבבעלות המשיב 1 הוטל עליו בלבד וכי בעניין זה, כך נקבע, יתקיים

הדיון בנפרד בשל חובת הסודיות החלה מכוח סעיף 154(ג) לפקודה. בית המשפט הוסיף כי הוא ער לכך שהמבקשת טוענת לזכויות באותם מקרקעין על רקע היחסים העסקיים והאישיים שהיו בינה ובין המשיב 1 אך סבר כי טענותיה במישור זה אין מקומן בהליך דנן אלא בתביעות נפרדות שהיא רשאית להגיש, ומכל מקום אין בזכויותיה הנטענות כדי לגבור על זכותו של המערער לסודיות בהליך שבכאן. לבסוף ציין בית המשפט כי הדיון הנפרד כאמור יש בו אמנם משום הכבדה מסוימת על הצדדים ועל בית המשפט, אולם, כך הוסיף, בנסיבות שנוצרו "זוהי הברירה היחידה האפשרית".

3.

מכאן הבקשה שלפניי בה טוענת המבקשת כי התכלית שביסוד סעיף 154(ג) לפקודה היא מניעת מצב שבו יירתע הנישום מלמסור לבית המשפט מידע רלוונטי בשל החשש לחשיפת סודות מסחריים ועסקיים והוא נועד להבטיח סודיות על מנת שיהיה בידי בית המשפט ובידי פקיד השומה מירב המידע הנדרש לצורך עריכת "שומת אמת". לטענתה, במקרה שלפנינו אין כלל מקום להחיל הוראה זו משום שנימוקי הערעורים הוחלפו בינה לבין המשיב 1; הצדדים ניהלו את חייהם הפרטיים והעסקיים במשותף מזה עשרים וחמש שנים; והתנגדות המשיב 1 נובעת ככל הנראה מתוך כך שברצונו להסתיר ממנה מידע הנוגע לחברה. לבסוף טוענת המבקשת כי התנהגותו של המשיב 1 לוקה בחוסר תום לב, שכן הוא טען לקיומו של חיסיון לגבי פרטים העולים מהערעור שהגיש, אך לצורך הגשת תגובתו לבקשה לאיחוד הדיון בערעורים עתר לבית משפט קמא בבקשה לאפשר לו לעיין במסמכים חסויים השייכים לה.

4.

המשיבים מתנגדים לבקשה ולגישתם אין להתערב בהחלטת בית משפט קמא.

המשיב 1 טוען כי מדובר בהחלטה מאוזנת וכי המבקשת לא הוכיחה שייגרם לה נזק מפיצול הדיון. בהקשר זה מדגיש המשיב 1 כי הסוגיה העומדת לדיון במסגרת הערעורים היא החוב המופיע בספרי החברה ואילו ההכנסות מדמי השכירות נוגעות לו בלבד. עוד טוען המשיב 1 כי בניגוד לעולה מטיעוני המבקשת, הוא המציא לה את נימוקי הערעור שהגיש בהוראת בית המשפט והוא מוסיף וטוען כי הבקשה רצופה פרטים בלתי רלוונטיים המתייחסים למערכת היחסים שהתקיימה בינו לבין המבקשת, ואלו כשלעצמם מהווים סיבה מספקת לפיצול הדיון שימנע סיבוכים מיותרים בבירור המחלוקת העומדת על הפרק.

פקיד השומה מתנגד אף הוא לבקשה מן הטעמים שפורטו בהחלטתו של בית משפט קמא.

5.

דין הבקשה להידחות.

ההחלטה אשר כלפיה מופנית הבקשה עניינה בכך שבית משפט קמא קיבל באופן חלקי בלבד את הבקשה לשמיעה במאוחד של הערעורים שהגישו המבקשת והמשיב 2. אין זה מן הנמנע כי יש לסווג החלטה זו כ"החלטה בעניין שלבי הדיון בהליך" לגביה אין כלל מקום לעתור למתן רשות ערעור (ראו סעיף 1(4) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009). כך או כך, מדובר בהחלטה בסוגיה דיונית מובהקת אשר לגביה מסור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב (ראו:

רע"א 2741/99

מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' שר הפנים , פיסקה 2

(לא פורסם, 16.5.1999); רע"א 2292/11 זקס נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ , פיסקה 6 (טרם פורסם, 25.7.2011)) ואיני סבורה כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של

ערכאת הערעור.

הבקשה לאיחוד הדיון בערעורים הוגשה על ידי המבקשת ועל ידי פקיד השומה והמשיב 1 הותיר אותה לשיקול דעת בית המשפט, למעט בסוגיה אחת – אשר לגביה אכן נקבע כי תידון בנפרד – והיא השומה על הכנסותיו של המשיב 1 מדמי שכירות שמקורן בנכסים המצויים בבעלותו. את הסתייגותו מאיחוד הדיון בהקשר זה נימק המשיב 1 בזכות לסודיות הנתונה לו על-פי סעיף 154(ג) לפקודה. סעיף זה אכן קובע כי ערעור על-פי פרק ב' לחלק ט' לפקודה יישמע בדלתיים סגורות, אלא אם בית המשפט הורה אחרת לבקשת המערער. זכותו זו של המשיב 1 כנישום לנהל את הדיון בדלתיים סגורות נועדה לאפשר לנישום למסור לבית המשפט מידע מלא מבלי שיצטרך לחשוש מפני גילוי סודות מסחריים

ובכך לסייע בגביית מס אמת (ראו ע"א 2800/97 ליפסון

נ' גהל

פ"ד נג(3) 714, 719-720 (1999)). האפשרות לוותר על סודיות ההליכים נתונה לנישום בלבד, כמפורט בסעיף 154(ג) הנ"ל. משהמשיב 1 עומד על זכותו לסודיות ביחס לאותו חלק של השומה המתייחס להכנסותיו מדמי שכירות, אין מקום לכוף עליו ויתור כזה לצורך איחוד הדיון.

בצדק קבע, אפוא, בית משפט קמא כי אין לאחד את הדיון בסוגיה זו עם הדיון ביתר הסוגיות העולות בערעורים שהגישו המשיב 1 והמערערת.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקשת תישא בשכר טרחת עורך-דין לכל אחד מן המשיבים בסך של 4,000

ש"ח.