רע"א 1230-24 רע"א 1230-24

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' אילני) מיום 5.2.2024 בת"א 5078-01-24, במסגרתה התקבלה באופן חלקי בקשת המשיבים 3-1 למתן סעד זמני. במקביל להגשת הבקשה, הגישו המבקשים גם בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה.

רקע והשתלשלות העניינים

1.המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים) מחזיקים ב-74% ממניותיה של המשיבה 4 – חברה העוסקת בייבוא, שיווק, מכירה ומתן שירות לרכבים חשמליים, ובפתרונות אנרגיה לרכבים חשמליים (להלן: החברה). המשיבה 3 היא חברה השייכת למשיבים. המבקשת 1 (להלן: המבקשת) היא חברה בת של המבקשת 2, שבבעלות המבקשים 4-3 יחד עם בעלי מניות נוספים.

2.ביום 19.2.2023 התקשרו המשיבים בהסכם למכירת מניותיהם בחברה למבקשת; וביום 30.4.2023 נחתמה תוספת להסכם (להלן: ההסכם ו-התוספת, בהתאמה). כפי שיתואר להלן, חתימת ההסכם קדמה למועד השלמת העסקה, היינו נוצרה תקופת ביניים בין מועד החתימה למועד ההשלמה. בהתאם להסכם התחייבה המבקשת 1 לשלם למשיבים בתמורה למניות סכום של 33,330,000 ש"ח באופן הבא: סך של 17,915,000 ש"ח ישולם עד למועד השלמת העסקה או טרם מועד זה, לפי שיקול דעת המבקשת (להלן: התשלום הראשון); וסך של 15,415,000 ישולם לא יאוחר מ-8 חודשים ממועד ההשלמה או טרם מועד זה, לפי שיקול דעת המבקשת (להלן: התשלום האחרון) (סעיף 5.1.א להסכם וסעיף 3 לתוספת). מועד השלמת העסקה כפי שתוקן בתוספת הוא "מועד התקיימות התנאי המתלה האחרון מכל התנאים המתלים, ובכל מקרה לא יאוחר מעד שבעה (7) ימי עסקים לאחר יום ב', 15.5.2023" (סעיף 3 לתוספת) (לעיל ולהלן: מועד ההשלמה). יצוין כי התשלום הראשון כבר הועבר למשיבים, ואילו התשלום האחרון טרם שולם. מעבר לכך, הוסכם כי המבקשת תשלם למשיבים סך של 29,141,895 ש"ח לטובת פירעון הלוואת בעלים שהעמידו האחרונים לחברה (סעיף 5.1.ב להסכם וסעיף 4 לתוספת). סכום זה שולם אף הוא.

בסעיף 6 להסכם פורטו תנאים מתלים להשלמת עסקה, וצוין כי השלמת ביצוע ההסכם כפופה להתקיימות כל התנאים המתלים. בין היתר, נקבע כי המבקשת תפעל לשחרור המשיבים מהערבויות שהעמידו להתחייבויות החברה לא יאוחר מיום 15.5.2023 (סעיף 6.9 להסכם וסעיף 7 לתוספת). יצוין כי ערבויות אלה כוללות התחייבות אישית של המשיב 1 כלפי בנק מזרחי טפחות (להלן: בנק מזרחי) לכיסוי חוב החברה עד לסכום של 85,000,000 ש"ח; ושיעבוד נכס השייך למשיבה 3 ששוויו מוערך בכ-50,000,000 ש"ח לטובת בנק מזרחי כבטוחה לחוב החברה.

זאת ועוד, בהסכם נקבעו הוראות ביחס להתנהלות החברה בתקופת הביניים שבין חתימת ההסכם ועד למועד ההשלמה. בתוך כך, בסעיף 9.3 להסכם צוין כי הצדדים מסכימים כי בתקופת הביניים עד למועד ההשלמה נדרש לחברה מימון בסכום שלא יעלה על 9,000,000 דולר, מעבר לאשראי הבנקאי שקיים במועד החתימה על ההסכם. כן הוסכם כי מימון הביניים יועמד לחברה על ידי המבקשת או על ידי החברה האם שלה (המבקשת 2) בהקדם ולפני מועד ההשלמה. אין חולק כי המבקשים העמידו לחברה מימון בסכום שנקבע.

3.משלא הושלמה העסקה במועד, הגישו המשיבים 3-1 ביום 2.1.2024 תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד המבקשים. הם עתרו בה, בין היתר, למתן צו המורה למבקשת לשלם למשיבים את התשלום האחרון; למתן צו הקובע כי על המבקשים לשחרר את המשיבים מהערבויות שהעמידו לטובת החברה; ולמתן צו הקובע כי על המבקשים להעמיד לחברה מימון ביניים שיאפשר את תפקודה במהלך העסקים הרגיל עד למועד ההשלמה.

בכתב התביעה נטען כי כל התנאים לביצוע העסקה מולאו, וכל שנותר להשלמתה הוא העברת התשלום האחרון ושחרור המשיבים מהערבויות שנתנו. בהקשר זה, ציינו המשיבים כי המבקשת הפרה את התחייבותה לשחרר את המשיבים מהערבויות עד ליום 15.5.2023; וכי על אף שניתנו לה הזדמנויות רבות לתיקון ההפרה – ההתחייבות לא קוימה. עוד הדגישו המשיבים כי המבקשת לא כפרה בהתחייבותה, אלא הצהירה בפניהם על רצונה וכוונתה לקיים את העסקה, תוך שהציגה תירוצים שונים לעיכוב בהשלמת התחייבותה.

כן נטען כי מאז חתימת ההסכם החלו המבקשים לעשות בחברה כבשלהם ולנהוג בה מנהג בעלים; בעוד שהמשיבים – שסברו שהעסקה תושלם בקרוב – לא התנגדו לכך. לא זו אף זו, נטען כי המבקשים אף קידמו עסקה למכירת מניות החברה שהיו אמורות לעבור אליהם מהמשיבים לצד שלישי. במסגרת זו, כך נטען, הם העבירו לאותו צד שלישי מידע עסקי פנימי של החברה, לרבות סודות מסחריים שלה, ללא אישור הדירקטוריון.

מעבר לכך, טענו המשיבים כי המבקשת אינה עומדת בהתחייבותה להעמיד לחברה מימון ביניים. לעניין זה, צוין כי אומנם המבקשת העמידה לחברה עד כה מימון ביניים בסכום מצטבר העולה על 9,000,000 דולר, ואולם סכום זה הוערך על ידי הצדדים כמימון הנדרש לתקופה של שלושה חודשים בלבד – ממועד החתימה על ההסכם (19.2.2023) ועד למועד ההשלמה (15.5.2023). הואיל ובשל העיכובים וההפרות מצד המבקשת נמשכת תקופת הביניים מעבר למוסכם – טענו המשיבים כי עליה להמשיך ולהעמיד לחברה מימון עד להשלמת העסקה.

4.בד בבד עם הגשת התביעה הגישו המשיבים בקשה לסעד זמני בה עתרו למתן צו עשה זמני שיורה למבקשים להפקיד בבנק מזרחי ערבות או בטוחה אחרת כדי לשחרר את המשיבים מהערבויות שנתנו. בנוסף, התבקש צו עשה זמני המורה למבקשים להמשיך ולהעמיד לחברה מימון ביניים בסכום של 6,000,000 ש"ח בחודש ינואר 2024, ובסכום של 2,000,000 ש"ח לכל חודש, עד להחלפת הערבויות והשלמת העסקה.

5.להשלמת התמונה, יצוין כי במקביל להגשת התביעה שלחה המבקשת למשיבים ביום 2.1.2024 הודעה על ביטול ההסכם (להלן: הודעת הביטול). בהודעה נטען כי לאחר חתימת ההסכם התברר למבקשת כי המשיבים נהגו בחוסר תום לב והציגו מצגים מטעים ביחס לחברה. כן נטען כי בתקופת הביניים בוצעו על ידי המשיבים הפרות של ההסכם. כל אלה – כך נטען – מזכים את המבקשת בביטולו.

החלטת בית משפט קמא

6.ביום 5.2.2024 קיבל בית משפט קמא באופן חלקי את הבקשה לסעד זמני. בכל הנוגע לסיכויי התביעה – נקבע כי המשיבים הצליחו להראות כי עומדת להם עילת תביעה נגד המבקשים. לעניין זה, ציין בית המשפט כי מחומר הראיות שהונח לפניו עולה לכאורה כי עד לאחרונה לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי לצורך השלמת העסקה נותרו רק העברת התשלום האחרון והחלפת הערבויות שהעמידו המשיבים; כאשר המבקשת מצידה לא התכחשה להתחייבותה זו והודיעה לא אחת למשיבים כי בכוונתה לעמוד בהתחייבותה להחלפת הערבויות ולהשלמת העסקה. בין היתר, צוין כי בתשובת המבקשת לפניית המשיבים מיום 20.11.2023, הודיע ב"כ המבקשת כי תהליך שחרור המשיבים מהערבויות – הוא הדרישה האחרונה להשלמת העסקה – מצוי בישורת האחרונה וצפוי להסתיים תוך זמן קצר.

עוד קבע בית המשפט כי מהראיות שהוצגו לפניו עולה לכאורה כי עם חתימת ההסכם החלה המבקשת לנהוג בחברה מנהג בעלים. בכלל זאת, עובדיה ומנהליה החלו לפקוד את משרדי החברה ולתת הנחיות לעובדים; המבקשת הובילה התקשרויות עם ספקים ועם יצרני רכב בסין, תוך שמנהליה הציגו עצמם כבעלים החדשים של החברה; מנהלי המבקשת הורו על גיוס ופיטורים של עובדים; ועוד. מעבר לכך, צוין כי ביום 4.9.2023 התקשרה המבקשת בהסכם למכירת רוב המניות שרכשה מהמשיבים לצד שלישי, בו הוגדרה המבקשת כבעלת 74% ממניות החברה ואילו המשיבים הוגדרו כבעלי המניות הקודמים. בנוסף, צוין בהסכם כי התנאים להשלמת העסקה התקיימו למעט התשלום האחרון למשיבים, שמועד פירעונו טרם הגיע. בית המשפט סבר כי התנהלות זו של המבקשים מלמדת על כך שהם ראו בעסקה כעסקה מוגמרת, אשר תושלם לאחר הסדרת העניינים הטכניים הנוגעים לשחרור המשיבים מהערבויות.

בכל הנוגע לטענות המבקשים ביחס למצגים המטעים – ציין בית המשפט כי הן נטענו לראשונה חודשים רבים לאחר החתימה על ההסכם, לאחר שחלף המועד שנקבע להשלמת העסקה, ולאחר שלפי הצהרות המבקשת עצמה התקיימו מלוא התנאים להשלמתה. עוד צוין כי הטענות לא פורטו כדבעי, לא הונחה להן תשתית ראייתית כלשהי, וחלקן אף נסתרו לכאורה במסמכים שהוצגו. כמו כן, ציין בית המשפט כי המצגים הנטענים אינם חלק מההסכם. באשר להפרות הנטענות על ידי המבקשים את ההסכם, צוין כי ספק אם ניתן לראות בהן כהפרות יסודיות או ככאלה המאפשרות את ביטולו.

לבסוף, ציין בית המשפט כי אין לקבל את טענת המבקשים לפיה לנוכח הודעת הביטול לא ניתן לקבוע שהוכח קיומה של עילת תביעה. זאת, שכן על אף שהנסיבות השתנו לכאורה עם הודעת הביטול, עדיין עילת התביעה נותרה במהותה כפי שהייתה – והיא אכיפת ההסכם.

7.משם עבר בית משפט קמא לדון במאזן הנוחות. תחילה הוא ציין כי לא ראה מקום לתת צו המחייב את המבקשת לשחרר את המשיבים מהערבויות. זאת, מאחר שמדובר למעשה בסעד העיקרי המבוקש בתביעה, ובמיוחד משהודיעה המבקשת על ביטול ההסכם.

ביחס למימון הביניים, ציין בית המשפט כי אם לא יועמד מימון לפעילותה השוטפת של החברה, צפוי להיגרם לה נזק כבד ובלתי הפיך, שאף עלול להוביל לקריסתה. מצב זה עלול לגרום בתורו למימוש הערבויות שהעמידו המשיבים לטובת החברה, וכן לנזקים לצדדים שלישיים שהתקשרו עם החברה. עוד ציין בית המשפט כי יש ממש בטענת המשיבים כי מתן סעד זמני שיחייב את המבקשים להעמיד לחברה מימון ביניים אינו משנה את המצב הקיים אלא שומר עליו.

לצד זאת, סבר בית המשפט כי מתן צו המחייב את המבקשים להמשיך ולהעמיד לחברה מימון בסכום של 2,000,000 ש"ח מדי חודש הוא סעד קיצוני ומרחיק לכת. זאת, הן בשל היקפו ומשכו של הצו; הן מאחר שמשמעותו היא התערבות בניהולה השוטף של החברה וקביעת המימון הנדרש לה; והן משום שניהולה השוטף של החברה ככל שיינתן הצו הוא מורכב, ודורש שיתוף פעולה בין הצדדים המעורבים.

לנוכח האמור, ועל אף ששוכנע כי המשיבים הוכיחו כי עומדת להם עילת תביעה וכי מאזן הנוחות מחייב שמירה על החברה – קבע בית משפט קמא כי אין מקום להיעתר לבקשת המשיבים למתן צו גורף המחייב את המבקשים להעמיד לחברה מימון ביניים בהיקף שהתבקש לאורך כל תקופת ההתדיינות בתביעה. חלף זאת, נקבע כי יש לתת צו חלקי המחייב את המבקשים להעמיד את מימון הביניים הנדרש נכון למועד ההחלטה ולתקופה של שלושה חודשים נוספים בלבד. זאת על מנת להעניק לצדדים תקופת התארגנות ולאפשר להם להיערך למציאת דרכים ופתרונות להמשך פעילות החברה או לכל פתרון אחר עד לסיום ההליך המשפטי.

משכך, הורה בית המשפט על מתן צו זמני המחייב את המבקשים להעמיד לחברה מימון בסך של 4,000,000 ש"ח שישולם עד ליום 15.2.2024; ובסך של 2,000,000 ש"ח לחודש למשך שלושה חודשים החל מיום 15.3.2024 ואילך. כן נקבע כי הצו יינתן בכפוף להפקדת התחייבות עצמית של המשיבים שאינה מוגבלת בסכום, וערבות בנקאית בסך של 800,000 ש"ח להבטחת נזקי המבקשים.

8.מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. יצוין כי בד בבד עם הגשת הבקשה, הגישו המבקשים גם בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, כך שתעוכב העברת הכספים לחברה עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. משלא ראיתי מקום למתן צו ארעי במעמד צד אחד, נדרשו המבקשים להעביר את התשלום הראשון עליו הורה בית משפט קמא ביום 15.2.2024. מעיון במערכת "נט המשפט" עולה כי ביום 14.2.2024 הגישו המבקשים בקשה כי בית המשפט יורה על מתן צו זמני האוסר על החברה, מנהליה ובעלי השליטה בה להשתמש בכספים שיועברו לכל מטרה אחרת למעט הפעילות השוטפת של החברה ותשלום חובותיה. בתשובה לבקשה זו, הבהירו המשיבים כי הם מכירים בכך שהמימון שיועמד על ידי המבקשים נועד לשמש את החברה אך ורק לצורך פעילותה השוטפת, והתחייבו שלא לעשות בו כל שימוש אחר. על כן, קבע בית משפט קמא ביום 22.2.2024 כי אין צורך במתן הצו המבוקש, תוך שהדגיש כי ההבהרות וההתחייבויות שנתנו המשיבים מחייבות אותם לעתיד עד למתן החלטה אחרת.

טענות הצדדים

9.לטענת המבקשים, החלטתו של בית משפט קמא שגויה ועלולה לגרום להם נזק של ממש, באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. ראשית, נטען כי אין בדין כל מקור נורמטיבי המאפשר לבית המשפט ליתן צו עשה המורה למי שאינו אחד מבעלי מניותיה או ממנהליה של חברה להזרים אליה כספים. לעניין זה, טוענים המבקשים כי כל עוד העסקה לא הושלמה, המשיבים הם בעלי השליטה בחברה, הם היושבים בדירקטוריון שלה והם המכוונים את פעילותה. על כן, האחריות לניהול הפיננסי הנכון של החברה והחובה להעמיד לה מימון מוטלות עליהם בלבד. לעומת זאת, צד שלישי שאינו מחזיק במניות בחברה, אינו שותף לניהולה, אינו מכהן בדירקטוריון שלה ואינו מחזיק בזכויות חתימה בה – אינו אחראי למימון פעילותה. משכך, נטען כי אין כל בסיס נורמטיבי להשית את עלויות מימון החברה על המבקשים.

באשר לסעיף 9.3 להסכם – לפיו היה על המבקשים להעמיד לחברה מימון ביניים – נטען כי אין מחלוקת כי הם עמדו בהתחייבות זו במלואה ואף העמידו פי שניים מהסכום הנדרש לטובת החברה, בדרך של הסכמי הלוואה. עוד טוענים המבקשים כי אין ממש בקביעת בית משפט קמא כי מדובר כביכול ב"שימור" המצב הקיים. זאת מאחר שהמבקשת לא העמידה כל מימון לחברה מחודש דצמבר 2023, והדרישה שהיא תשלם מכיסה עוד 10,000,000 ש"ח היא בגדר צו עשה פוזיטיבי המגדיל את חשיפתה לחובות החברה.

שנית, המבקשים גורסים כי אין לקבל את הנימוק שהציג בית משפט קמא, לפיו ככל שלא יועמד לחברה מימון ביניים ייגרם לה נזק משמעותי ובלתי הפיך, שעלול להוביל לקריסתה. לטענתם, כלל לא הוכח כי החברה נמצאת "בסביבת חדלות פירעון", ובכלל זה לא הוצגו כל נתונים כספיים המצביעים על הימצאותה במצב זה. למעשה, כך נטען, הובהר כי לחברה יש מסגרת אשראי פנויה וכי למשיב 1 יכולת לממן את פעילותה העסקית אף מעבר לכך ככל שיידרש. כמו כן, נטען כי אף אם החברה אכן מצויה "בסביבת חדלות פירעון", הרי שאז לא ניתן להצדיק את המסקנה לפיה דווקא המבקשת תניח מעותיה על קרן הצבי ותגדיל את נשייתה בחברה. עוד מוסיפים המבקשים כי קיים חשש ממשי שהמשיב 1 יעשה שימוש בכספים שיועמדו על ידי המבקשת להקטנת נשייתו כלפי החברה. אשר על כן, נטען כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים.

שלישית, נטען כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי למשיבים דרושה "תקופת התארגנות" כדי להעמיד מימון לחברה. זאת, בראש ובראשונה בהתחשב בכך שטענה זו כלל לא נטענה על ידי המשיבים. מעבר לכך, מציינים המבקשים כי אין מחלוקת שהצדדים צפו שיידרש מימון ביניים של 9,000,000 דולר והמבקשת כבר העמידה לרשות החברה פי שניים מסכום זה; כי המבקשת העמידה את ההלוואה האחרונה לחברה כבר בחודש נובמבר 2023 ואיש לא טען אז כי החברה צריכה מימון כלשהו; וכי אין מחלוקת שמסגרת האשראי הקיימת לחברה לא מוצתה עד תומה. מכך עולה לשיטת המבקשים כי לא נדרשת למשיבים כל תקופת התארגנות כדי להעמיד מימון לחברה.

10.המשיבים 3-1 מצדם סבורים כי החלטת בית משפט קמא נכונה ומאזנת כנדרש בין השיקולים הרלוונטיים; וכי לא קמה כל הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בשיקול הדעת הרחב המסור לערכאה הדיונית בהחלטות מסוג זה. לטענתם, הסעד הזמני שנתן בית משפט קמא איננו סעד "תקדימי" והוא מצוי בתחום סמכותו של בית המשפט על פי דין. כך למשל, נטען כי במקרים שונים בהם נמצא כי חוזה בוטל שלא כדין, נתנו בתי המשפט צווי עשה זמניים שימנעו את "נטישת" החוזה, ויחייבו את הצד המבטל לקיימו עד להכרעה סופית בתביעה. בהמשך לכך, טוענים המשיבים כי אומנם צו עשה זמני אינו ניתן באופן תדיר, ואולם ישנם מקרים בהם הוא חיוני למניעת תוצאה קשה שעלולה להיגרם לתובע, בפרט כאשר ישנה סבירות גבוהה שתביעתו תתקבל. בענייננו, התרשם בית משפט קמא כי למשיבים עילת תביעה טובה לאכיפת ההסכם; כי עילות הביטול להן טענו המבקשים מופרכות, כך שההסכם עודנו בתוקף; וכי אם לא יוענק הסעד הזמני עלולים להיגרם לחברה ולמשיבים נזקים כבדים, ואף בלתי הפיכים. משכך, נטען כי צו עשה זמני הוא סעד מוצדק בנסיבות העניין.

עוד טוענים המשיבים כי בית משפט קמא ביסס את החלטתו על סיכויי התביעה ועל מאזן הנוחות. בכל הנוגע לסיכויי התביעה – התרשם בית המשפט כי עילת התביעה של המשיבים נגד המבקשים חזקה, וכי הסיכוי שהתביעה תתקבל גבוה. לעומת זאת, הוא מצא כי הודעת הביטול ששלחו המבקשים היא מלאכותית, נשלחה באיחור רב ומבוססת על עילות מופרכות. חרף זאת, המבקשים אינם מתמודדים עם קביעות אלה בבקשת רשות הערעור. זאת, לטענת המשיבים, מאחר שאף הם יודעים כי סיכויי התביעה נגדם גבוהים ביותר, שכן אין להם כל הגנה טובה כלפיה.

באשר למאזן הנוחות, טוענים המשיבים כי בצדק קבע בית משפט קמא כי הוא נוטה לטובתם. בין היתר, נטען כי מדובר בסעד המשמר את המצב הקיים, שכן כפי שטענו המבקשים בעצמם – עד לדצמבר 2023, קרי במשך 10 חודשים, הם העמידו את מימון הביניים הנדרש לחברה. לא זו אף זו, נטען כי בכל אותה תקופה ראו עצמם המבקשים כבעלי החברה, וכך אף הציגו את עצמם, והם שניהלו אותה ושלטו בכספיה. על כן, דווקא הניסיון לחמוק מהמשך העמדת המימון הוא שינוי המצב הקיים. עוד מדגישים המשיבים כי הודעת הביטול ששלחו המבקשים שהיא משוללת בסיס, היא שמשנה באופן לא מוצדק את המצב הקיים. בנוסף, נטען כי קביעה לפיה אין מדובר בשימור המצב הקיים תביא לאבסורד, שכן משמעה שלא ניתן לאכוף הסכמים המופרים באופן בוטה הגורם לנזקים כבדים.

בכל הנוגע לטענות המבקשים לפיהן לא הוכח כי החברה עומדת בפני סכנה של חדלות פירעון וכי למשיבים ייגרם נזק ככל שלא יינתן הסעד הזמני – טוענים המשיבים כי מדובר בטענות חסרות בסיס. הם מבהירים כי לא הייתה כל מחלוקת בין הצדדים כי החברה מצויה בתזרים שלילי מתמשך, שהרי זו הסיבה שבגללה נקבע בהסכם כי המבקשת תעמיד לחברה מימון ביניים עד להשלמת העסקה. עוד מוסיפים המשיבים כי ככל שהחברה אינה בסכנת חדלות פירעון, הרי שממילא היא תוכל להשיב למבקשים כל סכום אם תידחה התביעה, כך שלא ייגרם להם כל נזק. בנוסף, נטען כי בית משפט קמא ערך איזון בהחלטתו בין טענות הצדדים, ולכן הורה למבקשים להעמיד לחברה מימון לחודשים ספורים בלבד, ולא חייב אותם בשלב זה להחליף את הערבויות שנתנו המשיבים. לטענת המשיבים, מדובר למעשה בסעד המקל יתר על המידה עם המבקשים, ללא הצדקה.

זאת ועוד, לטענת המשיבים צדק בית משפט קמא בכך שהטיל את החובה להעמיד לחברה מימון ביניים על המבקשים ולא על גורם אחר. בהקשר זה, הם חוזרים ומדגישים כי המבקשים ראו עצמם במשך חודשים ארוכים כבעלי החברה ועשו בה כבשלהם. לטענתם, השליטה חזרה אליהם בלית ברירה, כשהחליטו המבקשים יום אחד לשלוח את הודעת הביטול ולזנוח את החברה. עוד נטען כי המבקשים מתעלמים מכך שמוטלת עליהם חובה חוזית לפי ההסכם להעמדת מימון ביניים. חובה זו הייתה אמורה להסתיים עם תום תקופת הביניים – קרי עם שחרור המשיבים מהערבויות והעברת המניות באופן רשמי לידי המבקשים. משכך, אלמלא המבקשים היו מפרים את התחייבויותיהם, המבקשת כבר הייתה בעלת השליטה בחברה והייתה נושאת באחריות לממן את פעילותה.

לבסוף, טוענים המשיבים כי הסעד החלופי אותו ביקשו המבקשים בבקשת רשות הערעור – להחזיר את הדיון לבית משפט קמא כדי שיקבע תנאים ומסגרות לכל מימון ביניים, ובכלל זאת יחייב את המשיבים לעשות שימוש במימון רק לפעילות השוטפת של החברה – כבר ניתן למבקשים בהחלטת בית משפט קמא מיום 22.2.2024. גם מטעם זה הם סבורים כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

11.החברה בתשובתה טוענת אף היא כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, וחוזרת על עיקרי טענות המשיבים 3-1.

דיון והכרעה

12.לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים מזה ומזה, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. מושכלות יסוד הן כי לערכאה הדיונית מוקנה שיקול דעת רחב בכל הנוגע להחלטות שעניינן סעדים זמניים. על כן, התערבות ערכאת הערעור בהחלטות מסוג זה היא מצומצמת ושמורה למקרים חריגים בלבד (ראו, למשל: רע"א 28/24 גני-בר עפר, פיתוח ונוף בע"מ נ' ח.ל.ת. החברה לפיתוח ולתיירות נתניה בע"מ, פסקה 13 (18.1.2024); רע"א 4275/23 שעשועים וספורט בע"מ נ' החברה הכלכלית לאשקלון בע"מ, פסקה 14 (27.6.2023) (להלן: עניין שעשועים)). כפי שאבהיר להן, לא מצאתי כי המקרה שלפניי נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.

13.בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה לסעד זמני, עליו לתת דעתו לשני שיקולים עיקריים: סיכויי התביעה להתקבל ומאזן הנוחות. בין שני שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית הכוחות", כך שככל שמשקלו של האחד גובר, פוחת משקלו של האחר, ולהיפך. עם זאת, מקובל לראות במאזן הנוחות כבעל מעמד בכורה (ראו: רע"א 4999/23 ג'רוס נ' עזבון המנוח ג'רוס ז"ל, פסקה 17 (29.8.2023); עניין שעשועים, בפסקה 15).

14.בענייננו, בחן בית משפט קמא באופן מפורט ומנומק את שני השיקולים הללו, והגיע למסקנה כי יש להיעתר לבקשה לסעד זמני באופן חלקי. כך, בכל הנוגע לסיכויי התביעה – העריך בית המשפט מחד גיסא כי המשיבים הוכיחו לכאורה קיומה של עילת תביעה נגד המבקשים. את התרשמותו זו ביסס בית המשפט על חומר הראיות שהונח לפניו, ממנו עולה לכאורה כי עם חתימת ההסכם החלו המבקשים לנהוג בחברה מנהג בעלים וראו את העסקה כעסקה מוגמרת. המבקשים אף הצהירו בפני המשיבים לאורך הדרך על כוונתם לעמוד בהתחייבויותיהם ולהשלים את העסקה, והבהירו כי תהליך שחרור המשיבים מהערבויות צפוי להסתיים תוך זמן קצר – ואז תתמלא הדרישה האחרונה להשלמת העסקה. בהתחשב בכך, סבר בית המשפט כי יש יסוד לתביעת המשיבים לאכיפת ההסכם.

מאידך גיסא, מצא בית המשפט כי לא הוצג בסיס של ממש לטענות המבקשים בכל הנוגע למצגים מטעים ולהפרות מצד המשיבים, המצדיקים את ביטול ההסכם. בין היתר, הזכיר בית המשפט כי טענות אלה נטענו לראשונה חודשים ארוכים לאחר החתימה על ההסכם, לאחר שחלף המועד שנקבע להשלמת העסקה, ואף לאחר שבהתאם להצהרות המבקשים עצמם התקיימו מלוא התנאים להשלמתה. עוד הוא ציין כי הטענות לא נתמכו בתשתית ראייתית כלשהי, וכי על פני הדברים אין בהן כדי להצדיק את ביטול ההסכם. משכך, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי סיכויי התביעה להתקבל הם טובים. לצורך שלב הדיון בו עסקינן – קביעות אלה סבירות בעיניי, וממילא לא הציגו המבקשים כל טענה המצדיקה התערבות בהן.

באשר למאזן הנוחות – קבע בית משפט קמא כי ככל שלא יינתן סעד זמני כלשהו, עלול להיגרם לחברה נזק כבד ובלתי הפיך, וכי היא אף עלולה להגיע לכדי קריסה. מצב זה עלול להוביל למימוש הערבויות שהעמידו המשיבים באופן שיגרום להם נזק; וכן לגרום נזקים לצדדים שלישיים שהתקשרו עם החברה. חרף זאת, סבר בית המשפט כי אין מקום ליתן סעד זמני המחייב את המבקשים לשחרר את המשיבים מהערבויות שנתנו, שכן מדובר בסעד החופף לסעד העיקרי שהתבקש בתביעה. כן הוא סבר כי אף אין מקום לתת צו המחייב את המבקשים להמשיך ולהעמיד לחברה מימון בהיקף שהתבקש מדי חודש, הואיל ומדובר בסעד קיצוני ומרחיק לכת. משכך, הורה בית המשפט על דרך ביניים לפיה יחויבו המבקשים להעמיד מימון לחברה למשך תקופה מוגבלת של שלושה חודשים, וזאת כדי להעניק לצדדים תקופת התארגנות ולאפשר להם להיערך למציאת דרכים ופתרונות להמשך פעילות החברה.

על אף שאין מדובר בסעד זמני "שגרתי", לא מצאתי כי מדובר בהחלטה החורגת משיקול הדעת הרחב המסור לערכאה הדיונית ביחס למתן סעדים זמניים, באופן המצדיק התערבות. ראשית, לא ניתן להתעלם מכך שהמבקשים בעצמם הודו כי במשך כל התקופה שחלפה מאז שנחתם ההסכם ועד לחודש דצמבר 2023 הם המשיכו להעמיד מימון לחברה, וכי סך כל המימון שהעמידו עלה על הסכום שנקבע בהסכם. מכך עולה כי המבקשים ראו עצמם כמי שאחראים להמשיך ולהעמיד מימון לחברה לצורך תפעולה השוטף עד אשר תושלם העסקה ויועברו המניות לבעלותם, וזאת אף לאחר מועד ההשלמה שנקבע בהסכם ובסכום החורג מהסכום שנקבע. מסקנה זו מתיישבת גם עם התרשמותו של בית משפט קמא ביחס להתנהלות המבקשים לאורך חודשים אלה – לפיה הם נהגו בחברה מנהג בעלים, והצהירו בפני המבקשים כי בכוונתם לעמוד בהתחייבויותיהם ולהשלים את העסקה. קרי, כל עוד היה בכוונתם של המבקשים להשלים את העסקה ולקבל את מניות החברה לידיהם – הם ראו עצמם כבעלי הזכות והחובה לנהלה ולממנה.

רק בחודש דצמבר 2023 (כ-10 חודשים לאחר החתימה על ההסכם וכ-5 חודשים לאחר חלוף מועד ההשלמה) חדלו המבקשים מלהעמיד מימון ביניים לחברה, תוך שהחלו להעלות טענות ביחס לביטול ההסכם בשל מצגים מטעים והפרות מצד המשיבים. ואולם, לפי קביעתו של בית משפט קמא – אשר לא נסתרה – בשלב זה נראה לכאורה כי טענות המבקשים ביחס לזכאותם לבטל את ההסכם נעדרות בסיס של ממש. משכך, ובהתחשב בעובדה שהתביעה והבקשה לסעד זמני הוגשו זמן קצר לאחר הפסקת המימון – נראה כי יש יסוד לקביעת בית משפט קמא לפיה הסעד שניתן, המורה על המשך מימון הביניים למשך מספר חודשים, למעשה משמר את המצב הקיים ולא משנה אותו (ראו והשוו: רע"א 7396/16 גרין נט מחזור וטיפול בפסולת בע"מ נ' עיריית ירושלים, פסקה 25 (22.11.2016)).

מעבר לכך, המבקשים לא הצביעו על נזק של ממש שעשוי להיגרם להם ככל שלא תינתן רשות ערעור (וראו סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). כזכור, הסעד הזמני שניתן על ידי בית משפט קמא מחייב את המבקשים להעמיד לחברה מימון נוסף בסך כולל של 10,000,000 ש"ח. המבקשים מביעים שני חששות עיקריים: האחד – כי הכספים הללו ישמשו את המשיבים לצורך הקטנת נשייתם כלפי החברה ולא לצורך פעילותה השוטפת של החברה; והשני – כי הכספים שהם ישקיעו בחברה ירדו לטמיון.

בכל הנוגע לחשש הראשון, הרי שהוא בא על פתרונו בהצהרות ובהתחייבויות שנתנו המשיבים במסגרת ההליך קמא, ובהחלטת בית משפט קמא מיום 22.2.2024. במסגרת החלטה זו הבהיר בית המשפט כי המשיבים מכירים בכך שמימון הביניים אותו חויבו המבקשים להעמיד לחברה נועד לשמש אך ורק לצורך פעילותה השוטפת; וכי הצהרותיהם והתחייבויותיהם של המשיבים כי הם לא יעשו שימוש בכספים לצרכים אחרים מחייבות אותם עד למתן החלטה אחרת.

באשר לחשש השני, בית משפט קמא קבע בהחלטתו כי הסעד הזמני יינתן בכפוף להפקדת ערבויות לנזקיהם של המבקשים, ובהן התחייבות עצמית של המשיבים ללא הגבלת סכום לפיצוי המבקשים בגין כל נזק שייגרם להם, וערבות בנקאית בסך של 800,000 ש"ח. לעניין זה יש לציין כי המבקשים עצמם טענו בבקשת רשות הערעור כי למשיבים יש יכולת להעמיד את המימון הנדרש להפעלת החברה, וכי איתנותם הפיננסית אינה מוטלת בספק. מכך נובע כי אף לשיטת המבקשים, ככל שבסופו של דבר תידחה התביעה, והמשיבים יידרשו לפצות אותם ולהשיב להם את הכספים שהועמדו על ידיהם – יהיה ביכולתם לעמוד מאחורי הערבויות שניתנו.

משאלה הם פני הדברים, לא ראיתי מקום להתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא.

15.לא אכחד – הסעד הזמני עליו הורה בית משפט קמא אינו חף מקשיים. כך, מצב בו קבוצה אחת (המשיבים) מנהלת את החברה ואילו קבוצה אחרת (המבקשים) נדרשת לממנה אינו מצב רצוי. עם זאת, דומה כי מצב זה נובע בעיקר מכך שהמבקשים מסרבים לקחת חלק פעיל בניהול החברה מאז ששלחו את הודעת הביטול; בעוד שהמשיבים מצידם טוענים כי ניהול החברה נכפה עליהם הר כגיגית לאחר שהמבקשים זנחו את החברה ואת התחייבויותיהם.

קושי נוסף שמתעורר הוא שהסעד הזמני שניתן אינו פותר את הבעיה של התנהלות החברה בעוד שלושה חודשים, לאחר תום תקופת המימון שקבע בית המשפט. לאחר תקופה זו, נראה כי לא תיוותר למשיבים ברירה אלא להוסיף ולממן את החברה או להובילה לחדלות פירעון. עם זאת, נראה כי הטעם שהוביל את בית המשפט להורות על סעד חלקי זה הוא הצורך לאזן, בנסיבות המורכבות שנוצרו, בין הנזקים שעלולים להיגרם לכל אחד מהצדדים.

ודוקו – על אף שהסעד הזמני עליו הורה בית משפט קמא איננו סעד "שגרתי" והוא מעורר קשיים כאלה ואחרים, בקביעתו הביא בית המשפט בחשבון את מכלול הנסיבות שנוצרו ואת ההשלכות הצפויות על כל אחד מהצדדים. בנסיבות העניין אינני סבורה כי מדובר בסעד מופרך או כי הוא סוטה באופן חריג מהאיזונים הראויים, תוך גרימת עוול או נזק בלתי הפיך, באופן שעשוי היה להצדיק התערבות בהחלטה.

16.בקשת רשות הערעור נדחית אפוא, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים 3-1 והחברה בסך של 2,500 ש"ח כל אחד (ובסה"כ 5,000 ש"ח).