רע"א 1616/22 פ.ד. מלונאות בע"מ נ. מנו הולידייס בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 11337-05-20

(כב' השופטת ת' שרון-נתנאל ), מיום 5.1.2022, בגדרה נדחו בקשותיהן של המבקשת והמשיבה 2 (יחד להלן: הנתבעות ) לחיוב המשיבה 1, התובעת בתיק העיקרי (להלן: המשיבה ), בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיהן.

רקע עובדתי

1.

המשיבה השכירה למבקשת את מלון קראון פלאזה בחיפה (להלן: המלון ) שמצוי בבעלותה, לתקופה של 10 שנים. לאחר זמן מה, הודיעה המבקשת למשיבה, כי היא נאלצת להפסיק את פעילות המלון בטרם עת לנוכח התפשטות מגפת הקורונה , כמו גם את תשלום דמי השכירות שנקבעו במסגרת הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים. על רקע הודעה זו הגישה המשיבה, ביום 6.5.2020, תביעה כספית נגד המבקשת, בה עתרה לחייבהּ בתשלום סכום של כ-26 מיליון ש"ח בין היתר, בשל חוב דמי שכירות; פיצוי מוסכם לנוכח הפרת הסכם השכירות; ופיצויי קיום. למען שלמות התמונה יצוין, כי בשלב מאוחר יותר תוקן כתב התביעה כך שהמשיבה 2, שמחזיקה במניותיה של המבקשת, צורפה אף היא להליך כנתבעת.

2.

ברשימות הבקשות שהוגשו מטעם הנתבעות לקראת ישיבת קדם המשפט, נכללו בקשות לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהן, בהתאם להוראות תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות ) וסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות ). בבקשות עצמן ובמסגרת הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 7.12.2021 טענו הנתבעות, כי סיכוייה של התביעה נמוכים למדי בהינתן הסכם חדש שכרתה המשיבה עם רשת מלונות דן, אשר יש בו לכאורה כדי להפריך את טענותיה לנזק שנגרם לה כפועל יוצא מהפסקת הסכם השכירות; כי המשיבה לא ציינה את כתובתה בכתב התביעה; וכי לא הוּכחה איתנותה הכלכלית. מנגד, המשיבה טענה כי נגרם לה נזק ממשי מהפסקת הסכם השכירות; כי מצבה הכלכלי איתן; וכי בבעלותה נכסי נדל"ן שונים שזמינים למכירה ככל שיתעורר צורך בכך. בתום הדיון אִפשר בית המשפט המחוזי למשיבה להגיש לעיונו את נסחי המקרקעין שנוגעים לנכסיה וכן חלק מסוים מן ההסכם שכרתה עם רשת מלונות דן.

3.

בהתאם לכך, הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי הודעה לה צורפו נסחי המקרקעין וכן תצהיר מטעם סמנכ"ל הכספים של המשיבה בו צוין שווים של נכסי המקרקעין האמורים (להלן: התצהיר ). המבקשת ביקשה להורות על הוצאת התצהיר מתיק בית המשפט לנוכח "השקרים וההטעיה" שבבסיסו, בהינתן העובדה שלא צוין בו מפורשות כי הוא נחתם בפני עורך-דין ובשים לב לכך שהתצהיר הוגש ללא קבלת רשות מבית המשפט. בהקשר זה נטען כי המלון שועבד לבנק בשל הלוואה שנטלה המשיבה, וכי אלו הם פני הדברים אף בכל הנוגע לנכס נוסף שפורט במסגרת התצהיר (להלן: הנכס הנוסף ). המשיבה, מצידה, טענה כי המלון כלל לא נמנה עם הנכסים שעל יסוד שווים ביקשה לדחות את הבקשות לחייבה בהפקדת ערובה. אשר לנכס הנוסף, נטען כי זה נרכש מהון עצמי, וכי השעבוד שרשום עליו לטובת הבנק מתייחס לליווי שמעניק הבנק לפרויקט בניה בנכס הנדון לפי חוק המכר (דירות), התשל"ג-1973. המשיבה הטעימה בהקשר אחרון זה, כי השעבוד לא חל על חלקו של הנכס הנוסף אשר מצוי בבעלותה, ואף הגישה אישור מטעם הבנק התומך בטענה זו.

4.

ביום 5.1.2022 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשות לחיוב המשיבה בערובה, בקבעו כי המשיבה הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת קיומה של איתנות כלכלית ויכולת לשאת בהוצאות ההליך אם תחויב בהן. תחילה, נדחו טענותיה של המבקשת באשר לכשל שנפל בתצהיר ולכך שנכללו בו אי-דיוקים שונים. בית המשפט המחוזי הבהיר, כי המשיבה לא טענה בשלב כלשהו שהמלון אינו משועבד ולא כללה אותו ברשימת הנכסים שזמינים למכירה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקיבל את טענת המשיבה בכל הנוגע לנכס הנוסף וקבע, כי המבקשת כלל לא טענה שרובצים שעבודים על יתר הנכסים שנמנו בתצהיר. בית המשפט המחוזי הטעים, כי " לא בכל מקרה יש לדרוש מהחברה להציג את כל המסמכים הקיימים, אשר ניתן ללמוד מהם מהו מצבה הכספי. השאלה אילו מסמכים תידרש החברה להציג תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובשאלה, אם די במסמכים שהוצגו על ידה , כדי לבסס איתנות כלכלית [...] " (פסקה 19 להחלטה). בענייננו, כך נקבע, משהוכח שבבעלות המשיבה לפחות שלושה נכסים זמינים למכירה ששווים הכולל מגיע לעשרות מיליוני ש"ח ובהתחשב בכך שהמשיבה מקיימת פעילות כלכלית שוטפת בהיקפים ניכרים – די בכך כדי להניח את הדעת באשר לאיתנותה הכלכלית.

5.

בית המשפט המחוזי ציין עוד, כי אמנם היה על המשיבה לקבל רשות טרם צירוף התצהיר, ואולם בהינתן שהמבקשת פעלה אף היא באופן דומה בהמשך הדרך, אין לקבל את טענתה בהיבט זה.

6.

בקשותיהן של הנתבעות לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה נדחו, אפוא, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, אשר הוגשה מטעם המבקשת.

תמצית טענות המבקשת

7.

לטענת המבקשת, הצורך במתן רשות ערעור במקרה הנדון נובע מן הנזק הפוטנציאלי שעשוי להיגרם לה אם יתברר בתום ההליך כי המשיבה אינה מסוגלת לשאת בהוצאות שהושתו עליה; וכן מן החשיבות הציבורית שעולה מן הבקשה.

8.

לגופו של עניין נטען, כי התצהיר הוגש ללא קבלת רשות מבית המשפט ותוך ניסיון של המשיבה לעריכת "מקצה שיפורים" מה גם שאימותו נעשה שלא כדין ותוך סטייה מהוראות פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. לשיטת המבקשת, משהמשיבה נמנעה מלהציג את היקף התחייבויותיה, אין בנתונים הכלכליים שהציגה משום ראיה להוכחת איתנותה וחוסנה הכלכלי . המבקשת סבורה, כי בית המשפט שגה בכך שהסתפק אך ברשימת הנכסים שזמינים למכירה, כפי שהוצגה על ידי המשיבה; רשימה שנועדה, כך לטענת המבקשת, אך על-מנת להסיח את הדעת מן העובדה שכלל נתוניה הכלכליים של המשיבה לא הונחו לפני בית המשפט. המבקשת שבה על טענתה בכל הנוגע למשֹוכה העומדת בפני המשיבה בהיבט של סיכויי התביעה. בנסיבות אלה, נטען כי יש להורות על חיוב המשיבה בהפקדת ערובה שלא תפחת מסכום של 500,000 ש"ח.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, כמו גם בהחלטת בית המשפט המחוזי, נחה דעתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות – מבלי להידרש לתשובת המשיבות.

10.

הנחת המוצא היא, כי לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בכל הנוגע לחיוב בהפקדת ערובה, וערכאת הערעור תתערב בו במקרים חריגים בלבד, בהם החיוב בהפקדת ערובה עלול לפגוע באופן בלתי-מידתי בזכות הגישה לערכאות של התובע או כי ההימנעות מחיוב בהפקדת ערובה עלולה לפגוע בזכות הקניין של הנתבע (ראו: רע"א 211/19 דרור ניהול מלונות בע"מ נ' מסכת אילת בע"מ , פסקה 6 (30.4.2019); רע"א 4588/21 עו"ד עמית לדרמן – מפרק נ' חברת שמדר אחזקות בע"מ , פסקה 4 (5.7.2021); רע"א 7898/21 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' כלבו גז 2002 בע"מ , פסקה 4 (25.11.2021) (להלן: עניין סופרגז )). המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים החריגים האמורים ודי בכך כדי להוביל לדחיית הבקשה.

11.

דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין.

12.

בכל הנוגע לבחינת בקשה להורות על הפקדת ערובה מכוח סעיף 353א לחוק החברות, הכלל הוא כי יש לחייב את החברה התובעת במתן ערובה, אלא אם זו הוכיחה כי יש ביכולתה לשאת בהוצאות הנתבע אם יזכה בדין או אם סבר בית המשפט כי נסיבות העניין מצדיקות שלא לחייב את החברה בהפקדת ערובה (ראו: רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר , פסקה 6 (13.7.2008)).

בענייננו, בית המשפט המחוזי בחן את נסיבות העניין בהתאם להלכה הפסוקה, ולאחר עיון בטענות הצדדים מצא כי המשיבה עמדה בנטל להוכיח את איתנותה הכלכלית ואת יכולתה לשאת בהוצאות המבקשת, באופן שמתקיים החריג לכלל האמור. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי, כאמור לעיל, כי עלה בידי המשיבה להוכיח ש" ברשותה לפחות שלושה נכסים (ולמעשה - ארבעה) נקיים משעבודים וזמינים למכירה, אשר שווים הכולל מגיע לעשרות מיליוני ש"ח. בנוסף, הראתה החברה [המשיבה] שהיא מקיימת פעילות כלכלית שוטפת בהיקפים אשר יש בהם כדי להניח את הדעת בעניין יכולתה הכלכלית. די בכך, כדי לשכנע שאיתנותה הכלכלית של החברה תאפשר לה, לשלם הוצאות שייפסקו נגדה בתיק זה

(ככל שייפסקו) " (פסקה 20 להחלטה). הנה כי כן, לא ראיתי מקום להתערב בקביעות עובדתיות מובהקות אלה של בית המשפט המחוזי – המלמדות על כך שהמשיבה היא בעלת כושר פירעון – אשר כאמור לא בנקל תתערב בהן ערכאת הערעור (ראו והשוו למשל: רע"א 3943/14 טוגו – הלבשה והנעלה בע"מ נ' River Light V L P , פסקה 3 (21.7.2014); עניין סופרגז , פסקה 5). בהקשר זה נוסיף, כי לטענותיה של המבקשת בכל הנוגע ל" הסתרת מצבת ההתחייבויות " של המשיבה, לא הונחה תשתית עובדתית ראויה, כך שניתן היה להסתפק ברשימת הנכסים הזמינים למכירה שהציגה המשיבה ובמידע על אודות היקף פעילותה, כדי להגיע למסקנה בדבר איתנותה הכלכלית ויכולתה לשאת בהוצאות ככל שייפסקו נגדה.

13.

מטעמים אלו כולם, נחה דעתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

סוף דבר

14.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.