רע"א 1691-24 רע"א 1691-24

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ב' טולקובסקי, סג"נ) מיום 14.1.2024 בת"א 10094-10-23 ות"א 68843-08-23, בו נדחתה בקשת המבקשים לביטול פסק בוררות, והתקבלה בקשת המשיב לאישורו.

הרקע להליך

1.מבקשת 1 (להלן: החברה) היא הבעלים של אולם אירועים בעיר ראשון לציון, שהוחזק, הופעל ונוהל במשותף על ידי יתר הצדדים. בשלב מסוים נחתם בין הצדדים הסכם למכירת אחזקותיו של המשיב בחברה (להלן: ההסכם) למבקשת 3 (להלן: ריב"ל) ולמבקש 4. זאת בתמורה לסך של 2,676,000 ש"ח, אשר נקבע כי ישולם באמצעות 60 המחאות, שיימשכו מחשבונה של החברה החל מיום 20.4.2016. כמו כן, בסעיף 25 להסכם נקבעה תניית אי-תחרות לפיה המשיב התחייב שלא יתחרה עם החברה באמצעות פתיחת "אולם ו/או גן אירועים" במשך 60 חודשים, בתחומי העיר. כן נקבע כי "הפרה של התחייבות זאת ע"י משה (המשיב – ד.מ.) תפטור את ריב"ל מהמשך התשלומים עפ"י הסכם זה" (להלן: תניית אי-התחרות).

2.אין חולק כי ההמחאות נפרעו כסדרן במשך כ-3 שנים, אולם החל מחודש פברואר 2020 ניתנו לגבי ההמחאות הודעות חילול והם לא נפרעו. בשל כך, המשיב פנה ללשכת ההוצאה לפועל בשתי בקשות שונות בבקשה לממש את ההמחאות שלא נפרעו. אחת מהבקשות הועברה לדיון לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 17377-03-21). בד בבד, הגישו המבקשים תביעה נגד המשיב בבית משפט המחוזי מרכז-לוד (ת"א 25282-06-21; להלן: תביעת המבקשים) בה טענו, בין היתר, כי המשיב הפר את תניית אי-התחרות ועל כן הם פטורים מתשלום יתרת התמורה וכי המשיב חב להם סכומי כסף נוספים בסך כולל של 3,800,000 ש"ח. במסגרת דיון שהתקיים בתביעת המבקשים ביום 7.2.2022, הגיעו הצדדים להסכמות שניתן להן תוקף של פסק דין לפיהן הסכסוכים שביניהם יועברו לבוררות (הסכמות אלה ייקראו להלן, לשם הנוחות: הסכם הבוררות). בהקשר זה קבעו הצדדים כך:

"...אנו מסכימים להעביר את כל הסכסוכים שבינינו כהגדרתם להלן, לבוררות דין מהותי ופסק מנומק בפני השופט בדימוס בנימין ארנון.

הסכסוך יהיה בתביעות של התובעים מזה ובתביעות של הנתבע מזה.

התביעות של התובעים יהיו התביעות הכספיות שבכתב התביעה הנוכחי אך למעט כל טענות ותביעות כספיות בשל הדילול הנטען של החזקות התובעים 2 ו-4 [...] בחברה המשותפת התובעת 1.

התביעות של הנתבע יהיו תביעותיו בגין שטרות שעבר מועד פירעונם ואף כאלה שטרם הגיע מועד פירעונם, הן אלה נושא ת"א 17377-03-21 (בית משפט השלום בתל אביב), תיק הוצל"פ 518755-12-20 (הוצל"פ פתח תקוה) ותיק הוצל"פ 519289-12-21 (הוצל"פ פתח תקווה), והן אלו שטרם הוגש בגינם הליך (ואשר הוסכם שניתן לתבוע בגינם, אם כי מדובר בתביעה לתשלום במועד עתידי שנקוב בשטר ולא לפירעון מידי בטרם עת)" (שם, סעיף 3; ההדגשה אינה במקור).

3.בהמשך לכך, הצדדים הגישו את כתבי טענותיהם לפני הבורר השופט בדימ' בנימין ארנון (להלן: הבורר). המשיב טען בכתב תביעתו כי על המבקשים לשאת בתשלום מלוא יתרת התמורה בגין מכירת אחזקותיו בחברה בסך כולל של 1,159,600 ש"ח. מנגד, בכתב הגנה מטעמם טענו המבקשים כי דין תביעת המשיב להידחות על הסף, שכן לפי הוראות הסכם הבוררות המשיב היה רשאי להגיש תביעה "שטרית" בלבד, בעוד שהתביעה שהוגשה על ידו נסובה כולה על עילה חוזית. כן נטען שהסכמת הצדדים הייתה שבתביעה יכללו רק סכומים בגין המחאות שיציג המשיב בהליך, בעוד שהוא הציג המחאות בסך כולל של 250,000 ש"ח בלבד (10 המחאות על סך של 25,000 ש"ח כל אחת). בתביעה שכנגד שהגישו המבקשים, נטען כי המשיב הפר את ההסכם ואת תניית אי-התחרות שבו כאשר הקים אולם אירועים המתחרה בחברה, תוך פגיעה אנושה בה וגרימת נזק כלכלי רב.

4.ביום 20.8.2023 ניתן פסק הבוררות על ידי הבורר אשר קיבל את מרבית תביעת המשיב ודחה את תביעת המבקשים. הבורר דחה את טענת הסף שהעלו המבקשים לפיה בהתאם להסכם הבוררות המשיב יכול היה להעלות במסגרת הבוררות טענות המבוססות על "עילה שטרית" בלבד. צוין כי בהסכם הבוררות נקבע כי בהליך הבוררות יתבררו תביעות "בגין שטרות", כאשר תביעות מסוג זה אינן מוגבלות דווקא לעילה שטרית, וברי כי טענה לאי-תשלום יתרת התמורה באמצעות ההמחאות שנמשכו על ידי המבקשים לטובת המשיב, הן טענות "בגין" השטרות. בנוסף, גם תכליתו של ההסדר הדיוני שקיבל תוקף של פסק דין תומך בפרשנות זו, הואיל והוא נועד לאפשר לצדדים להעלות את כל טענותיהם בקשר לסכסוך שביניהם תחת קורת גג אחת כדי להימנע מפיצול התביעות בערכאות השונות.

לגופו של עניין קבע הבורר כי המשיב לא הפר את תניית אי-התחרות בפועל, שכן על אף שהוא היה מעורב עם אדם אחר כמתווך בעסקה להקמת אולם אירועים, הוא לא פתח אולם אירועים משל עצמו. עם זאת, הגם כי המשיב לא הפר את התנייה האמורה, נמצא כי התנהלותו בקשר לכך הייתה חסרת תום לב. לפיכך מצא הבורר לחייב את המבקשים בגין תשלום יתרת החוב למשיב בסך של 1,159,600 ש"ח, בהפחתת סך של 200,000 ש"ח בגין התנהלותו חסרת תום הלב כאמור.

5.לאחר מתן פסק הבוררות פנו שני הצדדים לבית המשפט המחוזי. המבקשים בבקשה לביטול פסק הבוררות מזה, והמשיב בבקשה לאישורו מזה. בבקשת המבקשים נטען להתקיימות שלל עילות ביטול לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק). מאחר שהבקשה שלפנַי מתמקדת בסוגיה אחת בלבד – טענת המבקשים כי הבורר חרג מסמכותו – אתמקד בטענות הרלוונטיות לעניין זה בלבד, ובהכרעת בית המשפט המחוזי בקשר לכך.

6.המבקשים טענו בהקשר זה כי הבורר לא היה מוסמך כלל להכריע בשאלת היקף סמכותו, שכן הוא לא הוסמך לעשות כן על ידי הצדדים. לגופו של עניין, נטען על ידי המבקשים כי על פי הסכם הבוררות, בעוד שהבורר הוסמך לדון בכל תביעות המבקשים (למעט בטענה נקודתית לדילול בשווי מניות החברה שאינה מענייננו), תביעות המשיב שהיו אמורות להתברר בבוררות הן רק תביעותיו "בגין השטרות". כלומר תביעה בעילה שטרית בלבד. כן נטען כי הסעד הכספי שהמשיב יכול היה לתבוע בבוררות הוגבל לסכום הנקוב בהמחאות שהוא יציג בהליך. מכאן אפוא שהמשיב היה רשאי להגיש רק תביעה בגין עילה שטרית בהתייחס להיקף ההמחאות שבידו בסך כולל של 656,800 ש"ח בלבד (12 המחאות על סך של 25,000 ש"ח כל אחת וכן 8 המחאות על סך של 44,600 ש"ח כל אחת), והבורר חרג מסמכותו כאשר דן וקיבל את תביעת המשיב שהתבססה על עילה חוזית והחורגת מהיקף ההמחאות שהוצגו. בנוסף נטען כי הבורר שגה בכך שקבע כי אין חולק על מספר והיקף ההמחאות שנותרו בידי המשיב וכי הצדדים הסכימו לפניו כי מדובר בתביעה לסכום כספי.

המשיב טען מנגד כי אין כל בסיס לטענה לפיה תביעתו הוגבלה לעילה שטרית, זאת בין היתר מהטעם שמטרת הפנייה לבוררות הייתה סיום כל ההליכים בין הצדדים באופן סופי.

7.ביום 14.1.2024 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר דחה את בקשת המבקשים לביטול פסק הבוררות, והפסק אושר. תחילה נקבע כי המבקשים לא כפרו בסמכותו של הבורר לדון בתביעת המשיב כפי שהגדירה. אך מעבר לכך, גם אם לא כך הם פני הדברים, הרי שלכל הפחות המבקשים הסמיכו את הבורר להכריע בשאלת היקף סמכותו. לגוף טענת הסמכות, הפרשנות הצרה בה מנסים המבקשים לאחוז אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה לפיה יש ליתן פרשנות מרחיבה להסכם הבוררות בעוד שאת עילות הביטול הקבועות בחוק יש לפרש בצמצום. גם בלשון הסכם הבוררות לא ניתן למצוא עוגן לפרשנות לפיה סמכות הבורר הוגבלה לעילה שטרית או לסכום הנקוב בהמחאות שיגיש המשיב בהליך הבוררות. בהסכם נקבע במפורש שהמשיב יהיה רשאי להגיש את תביעתו לפני הבורר גם בגין שטרות "שטרם הגיע מועד פירעונם" ואשר "טרם הוגש בגינם הליך", כאשר ברי כי לא ניתן לתבוע בעילה שטרית בגין שטר שטרם הגיע מועד פירעונו. כך גם לא ניתן לקבל את עמדת המבקשים על פיה בעוד שהם רשאים לתבוע מכוח עילות חוזיות, המשיב מוגבל לתביעה בעילה שטרית בלבד. בית המשפט המחוזי גם דחה את טענות המבקשים כי הבורר שגה בקבעו כי לא קיימת מחלוקת בין הצדדים בקשר להיקף השטרות שנותרו בידי המשיב, בציינו כי מדובר בטענה ערעורית שמכוונת נגד קביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הבורר, וכי מדובר בטענה שאינה יורדת לשורש שאלת הסמכות.

8.מכאן לבקשה שלפנַי, בה שבו וחזרו המבקשים על טענתם כי סמכות הבורר הוגבלה למתן הכרעה בתביעה שיגיש המשיב "בגין שטרות" בלבד, אך הבהירו כי אין הם עומדים עוד על הטענה שמשמעותו של מונח זה היא שהמשיב הגביל עצמו לתבוע בבוררות בעילה "שטרית" בלבד, אלא רק על הטענה לפיה מונח זה הגביל את המשיב לתביעה הנובעת משטרות בהם החזיק. משכך, הסכום שהיה רשאי המשיב לתבוע במסגרת הליך הבוררות עמד על סך של 656,800 ש"ח בלבד – סך ההמחאות בהן החזיק. כן נטען בהקשר זה כי נסיבות כריתת ההסכם מלמדות כי המשיב הבין היטב את משמעות הגבלת זכות תביעתו לשטרות שהיו בידו בלבד. בנוסף חזרו המבקשים על טענתם כי הבורר לא היה מוסמך להכריע בשאלת היקף סמכותו, בהיעדר הסמכה מפורשת לכך מטעם הצדדים; כי שגה הבורר בכך שנמנע מלקיים דיון בסוגיית מספר ההמחאות שנותרו בידי המשיב וסכומיהן משום שסבר בטעות כי המבקשים לא חלקו על כך; וכי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי המבקשים לא כפרו באופן ברור ומפורש בסמכות הבורר לדון בתביעת המשיב.

דיון והכרעה

9.לאחר עיון בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובת המשיב. רשות ערעור בענייני בוררות שמורה למקרים חריגים בלבד בהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר ההתערבות נדרשת משיקולי צדק או למניעת עיוות דין חמור (ראו למשל, לאחרונה: רע"א 1159/24 מכנו דין בע"מ נ' יעקובי (8.2.2024); רע"א 8686/23 יוניברסל לינק בע"מ נ' צוק (16.1.2024)). מקרה זה אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור. הבקשה נסובה כולה על הסכסוך הפרטני שבין הצדדים ואינה מעוררת שאלה עקרונית כלשהי. גם לא מצאתי כי נגרם למבקשים עיוות דין.

10.למעלה מהצורך אוסיף כי כפי שציין בית המשפט המחוזי, המבקשים כלל לא טענו לפני הבורר כי הוא אינו מוסמך לדון בתביעת המשיב כפי שהוגשה. מה שנטען על ידי המבקשים היה טענת הגנה מקדמית בלבד, לפיה המשיב מנוע מלהרחיב את עילת תביעתו כלפיהם. הא ותו לא. עיון בכתב הגנתם לפני הבורר (סעיפים 14-12) מלמד זאת באופן שאינו משתמע לשני פנים. כל זאת מבלי להתייחס לנימוקיו הנוספים של בית המשפט המחוזי שהבורר לא חרג כלל מסמכותו; ולטענותיהם הנוספות של המבקשים, אשר עמדו בבית המשפט המחוזי בכל מרצם על הטענה כי הבורר חרג מסמכותו הואיל ולא הוסמך לדון בתביעת המשיב שאינה מבוססת על "עילה שטרית", ולבסוף אף חזרו בהם מטענה זו בבקשה שלפנַי (פסקה 39 לבקשה). אציין הרבה למעלה מן הצורך כי כל שנטען על ידם כעת הוא כי הבורר חרג מסמכותו מפני שתביעת הבורר יכולה הייתה להתבסס אך ורק על שטרות שהיו בידי המשיב ולסכומים הנקובים בהם בלבד – טענה שאינה עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם, תכליתו ועם שורת ההיגיון. יתר על כן, צמצום המחלוקת כיום מלמד כי הלכה למעשה אין מדובר עוד בטענה לחריגה בסמכות כי אם בטענות ערעוריות המופנות כלפי קביעות עובדתיות שקבע הבורר, שאין בכוחן לבסס עילת ביטול. זאת שכן, הבורר קבע כקביעה עובדתית כי המבקשים מסרו למשיב 12 המחאות על סך של 25,000 ש"ח כל אחת וכן 16 המחאות נוספות על סך של 51,000 ש"ח כל אחת (ולא 44,600 ש"ח), כאשר טרוניית המבקשים בקשר למספר ההמחאות שנותרו בידי המשיב נדחתה תוך התייחסות לטענות שהעלה בא-כוח המבקשים לפני הבורר בהקשר זה ולדברים שנאמרו על ידי המשיב בחקירתו (פסקאות 59-58 לפסק הבוררות).

הבקשה נדחית.