רע"א 3201-24 רע"א 3201-24

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת י' שבח) מיום 12.3.2024 בת"א 67879-01-24 ובת"א 29412-02-24, שבגדרו נדחתה בקשת המבקשים לביטול פסק בוררות שניתן בסכסוך בין הצדדים (להלן: פסק הבוררות או הפסק), והפסק אושר.

הרקע לבקשה

1.בתמצית שבתמצית, הליך הבוררות בין הצדדים סב סביב סכסוך שהתגלע ביניהם על רקע שותפות עסקית לביצוע מיזמי תמ"א 38. ביום 20.8.2023 הופץ לצדדים פסק הבוררות בו נקבע כי על המבקשים לשלם למשיבה 2 (להלן: החברה) סך כולל של 2,166,230 ש"ח. ביום 21.9.2023 פנה כל אחד מהצדדים לבורר בבקשה לתיקון פסק הבוררות לפי סעיף 22 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק), ובהחלטתו מיום 21.11.2023 (אשר הומצאה לצדדים ביום 9.1.2024) דחה הבורר את שתי הבקשות.

2.ביום 29.1.2024 פנה משיב 1 (להלן: המשיב) לבית המשפט המחוזי בבקשה לאשר את פסק הבוררות אגב תיקונו, כך שייקבע כי על המבקשים לשלם את החוב על פי פסק הבוררות למשיב ולא לחברה. כשבועיים לאחר מכן, ביום 13.2.2024 פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הבוררות. בבקשתם התבססו המבקשים על עילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(4) (שהבורר לא נתן להם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיהם או להביא את ראיותיהם) ו-24(10) (קיימת עילה על פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור) לחוק הבוררות. טענות המבקשים לעילת הביטול שבסעיף 24(10) לחוק התבססו על בקשה שהגיש המשיב ביום 30.1.2024 בתביעה כספית שהוגשה נגדו ונגד החברה על ידי חברה אחרת שהייתה מעורבת במימון המיזמים (ת"א 13414-01-24; להלן: ההליך האחר). לטענת המבקשים, באותה בקשה העלה המשיב טענות עובדתיות הסותרות את אלו שנטענו על ידו בהליך הבוררות. לחלופין טענו המבקשים כי יש מקום להורות על תיקון פסק הבוררות.

3.בפסק דינו מיום 12.3.2024 דחה בית המשפט המחוזי את שתי הבקשות ואישר את פסק הבוררות. בקשת המשיב נדחתה על הסף לאחר שנקבע כי הלכה למעשה מדובר בבקשה לביטול חלקי של פסק הבוררות, ולא בבקשה לאישורו. בקשת המבקשים לביטול הפסק נדחתה אף היא על הסף, מהטעם שנמצא כי הוגשה באיחור. בהקשר זה נקבע כי אמנם סעיף 27(ב) לחוק הבוררות דוחה את המועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות מקום שבו הוגשה בקשה לתיקון הפסק לפי סעיף 22 לחוק; אולם בקשת התיקון שהגישו המבקשים לבורר, המעלה טענות ערעוריות מובהקות, אינה יכולה להיחשב כבקשה לתיקון הפסק, וממילא אין בה כדי להאריך את המועד להגשת בקשה לביטולו. עוד נקבע כי גם אין בטענות המבקשים לעילת הביטול שבסעיף 24(10) לחוק, שהתבססה כאמור על בקשה שהגיש המשיב ביום 30.1.2024 בהליך האחר, כדי להאריך את המועד להגשת בקשת ביטול. זאת משום שלא מדובר בטענות שיש ביכולתן לחתור תחת יסודות פסק הבוררות.

4.מכאן הבקשה שלפַני. בעיקר טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט כאשר קבע שבקשת התיקון שהגישו לבורר אינה באה בגדר סעיף 22 לחוק הבוררות ועל כן אין בה כדי להאריך את מועד הגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות בהתאם לסעיף 27(ב) לחוק; כי בכל מקרה לצורך חישוב המועד האחרון להגשת בקשת הביטול היה על בית המשפט להתחשב גם בבקשת התיקון שהגיש המשיב, אשר ביחס אליה לא נקבע כי אינה עומדת בתנאי סעיף 22 לחוק; כי בית המשפט שלל מהם את זכות הטיעון שעה שנתן את פסק דינו לפני שחלף המועד שנקבע להגשת תגובתם לטענות המשיב בנוגע לסעיף 24(10) לחוק הבוררות; וכי שגה בית המשפט בדחותו את טענות המבקשים לביטול פסק הבוררות בהתבסס על עילת הביטול שבסעיף 24(10) לחוק לגופן. על כן, לטענתם, מוצדקת ההתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר חסם בפניהם, שלא בצדק, את האפשרות להשיג על פסק הבוררות.

דיון והכרעה

5.ראשית, לא מצאתי כי נפל פגם במסקנת בית המשפט המחוזי לפיה בקשת הביטול הוגשה באיחור. אכן יש ממש בטענת המבקשים כי על פי לשונו של סעיף 27(ב) לחוק הבוררות, הארכת המועדים הקבועה בו חלה גם מקום שבו הצד שכנגד הגיש בקשה לתיקון פסק בוררות העומדת בתנאי סעיף 22 לחוק (רע"א 367/95 ל.ת.ר. בע"מ נ' אחמד, פסקה 3 (17.4.1996)), כך שהיה מקום לבחון גם את הבקשה לתיקון פסק הבוררות שהגיש המשיב בחישוב המועד האחרון בו יכולים היו המבקשים להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות. אלא שאין בכך כדי לסייע למבקשים.

6.סעיף 27(ב) לחוק קובע כי מניין 45 הימים להגשת בקשה לביטול במקרים שבהם הוגשה פניה לבורר לפי סעיף 22 לחוק, יחל מהיום "שהבורר החליט או צריך היה להחליט בפניה". זאת כאשר בהתאם לסעיף 22(ג) לחוק, על הבורר להחליט בפניה כאמור בתוך שלושים ימים מהיום שנמסרה לבעלי הדין האחרים הודעה עליה. משילובן של הוראות אלה עולה כי הארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות עקב פניה לבורר לפי סעיף 22 לחוק, אינה חסרת גבולות. מקום שבו החלטת הבורר ניתנה בתוך תקופת 30 הימים הקבועה בסעיף 22(ג) לחוק, על בעל הדין המעוניין בביטול פסק הבוררות לפנות לבית המשפט בתוך 45 ימים מיום החלטת הבורר. ואולם מקום שבו חלפו 30 ימים ממועד הפניה לבורר לתיקון פסקו (ומסירתה ליתר בעלי הדין) וזו טרם הוכרעה על ידי הבורר, עומדים לרשות הצדדים 45 ימים בלבד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות, ללא תלות במועד החלטת הבורר, היינו בסך הכול 75 יום (30+45) (סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך ב 1134-1133 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005)). אכן, עשויים להיות מקרים שבהם הימנעות הבורר מלהכריע בבקשת תיקון במועד הנקוב בחוק תצדיק מתן הארכת מועד להגשת בקשת ביטול. ברם במקרים אלה בעל הדין אינו רשאי להתעלם מהמועדים הקבועים בחוק ולעשות דין לעצמו. ככל שהוא סבור כי עניינו מצדיק הארכת מועד כאמור, עליו לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה (סעיף 27(א) לחוק; רע"א 4394/11 עוקשי נ' עוקשי, פסקה 13 (25.7.2013)).

7.בענייננו, כאמור לעיל, בקשת המשיב לתיקון פסק הבוררות הוגשה ביום 21.9.2023, והועברה לידיעת בא-כוח המבקשים עוד באותו היום (כפי שעולה מתכתובת הדוא"ל המצורפת בין היתר לנספח 5 לבקשת רשות הערעור). בהנחה שהימים שבין התאריכים 30.11.2023-29.9.2023 אינם באים במניין הימים בשל פגרת חג הסוכות ובשל פרסום שר המשפטים לפי תקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חירום מיוחד), התשנ"א-1991, בשל אירועי מלחמת חרבות ברזל, היה על הבורר להחליט בבקשות התיקון עד ליום 24.12.2023 (בהתחשב בכך שיום 23.12.2023 נופל בשבת). על כן, בהתאם להוראת סעיף 22(ג) לחוק, מניין 45 הימים להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות החל ביום 24.12.2023 והסתיים ביום 7.2.2024. זאת כאשר בקשת הביטול שהגישו המבקשים הוגשה רק ביום 13.2.2023. בנסיבות אלה, אף בהנחה שבקשת התיקון שהגיש המשיב עומדת בתנאי סעיף 22 לחוק, המסקנה היא שבקשת הביטול של המבקשים הוגשה באיחור. במאמר מוסגר ייאמר כי בהתאם למועדים האמורים גם בקשת המבקשים להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות מיום 11.2.2024, אשר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 12.2.2024, הוגשה באיחור.

8.המבקשים העלו בבקשתם טענות גם בנוגע לקביעת בית המשפט המחוזי לפיה בקשת התיקון שהם עצמם הגישו לבורר אינה בקשה לפי סעיף 22 לחוק. אלא שגם בקשה זו, כמו בקשת המשיב לתיקון פסק הבוררות, הוגשה ביום 21.9.2023 והובאה לידיעת המשיב באותו היום. על כן, אף אם נפל פגם בהחלטת בית המשפט בנוגע לסיווג בקשת המבקשים (ואיני משוכנע בכך), לא היה הדבר מסייע להם שכן גם אז המסקנה המתבקשת היא שבקשת הביטול הוגשה באיחור.

8.ומעבר לכל האמור, רשות ערעור בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים בלבד המעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר ההתערבות נדרשת משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין חמור (ראו למשל לאחרונה: רע"א 2962/24 מלון מרינה תל אביב בע"מ נ' ארליגר ניהול נכסים בע"מ (14.4.2024); רע"א 1691/24 מפלים 26 אלד בע"מ נ' טרבלסי, פסקה 9 (1.4.2024)). אמות מידה אלה נכונות ביתר שאת כאשר מדובר בבקשה המופנית כלפי פסקי דין שעניינם אישור או ביטול פסק בוררות (רע"א 8218/22 ביט אפ דיגיטל בע"מ נ' שטיינר, פסקה 10 (29.12.2022); רע"א 4136/22 קים לוסטיגמן ייזום ובנייה בע"מ נ' משה סטולר בע"מ, פסקה 10 (30.6.2022)). בעניינו, נוכח המסקנה כי בקשת הביטול שהגישו המבקשים הוגשה באיחור, לא ראיתי צורך להידרש לטענות המבקשים בנוגע לאופן בחינת בקשות לתיקון פסק בוררות שהגישו צדדים לבורר. אעיר רק, כי בית משפט זה נדרש לעניין לא אחת (וראו למשל: רע"א 2632/18 י.א. פלדיום הנעלה בע"מ נ' קניון קרית הממשלה באר-שבע, פסקאות 11-10 (15.5.2018); רע"א 8594/14 לאופר נ' יוסיפוביץ, פסקה 10 (8.3.2015); רע"א 6733/08 קנדרו נ' נגלר, פסקה 18 (2.3.2009); רע"א 7810/18 אשכול פרוייקטים (ש.ר.ד) בע"מ נ' ארליך, פסקה 12 (17.12.2018)), ולא שוכנעתי כי יש בנימוקי המבקשים כדי להצדיק הפעלת אמות מידה שונות מאלה שעוגנו בפסיקה זה מכבר.

9.במסגרת זו, גם לא מצאתי כי נגרם למבקשים עיוות דין כתוצאה מהחלטת בית המשפט לדחות את טענותיהם שהתבססו על סעיף 24(10) לחוק הבוררות. טענות המבקשים לביטול פסק הבוררות על פי סעיף זה נשענו כאמור על בקשה שהגיש המשיב ביום 30.1.2024 בהליך אחר, בה לטענתם העלה טענה עובדתית סותרת לטענה שהעלה בהליך הבוררות. אלא שבית המשפט המחוזי דחה טענות אלו בקבעו כי לא מדובר בטענות סותרות וכי אין בטענות המשיב באותה בקשה כדי לחתור תחת יסודות פסק הבוררות. קביעתו של בית המשפט המחוזי ניתנה לאחר שעיין בבקשת המשיב האמורה, ואין בטענות המבקשים לפנַי כדי להקים עילה למתן רשות ערעור על פי אמות המידה המצמצמות המפורטות לעיל. אמנם, פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן לפני שחלף המועד להגשת תגובת המבקשים לטענות המשיב לעניין סעיף 24(10) לחוק, אולם לאחר עיון בטענות המבקשים בבקשה שלפנַי בהתייחס לרכיב זה, לא מצאתי כי נגרם להם כתוצאה מכך עיוות דין כטענתם. זאת בפרט כאשר המבקשים לא טענו כי באמתחתם טענות נוספות אשר אילו היו נשמעות לפני בית המשפט בטרם הכריע בסוגיה הייתה משתנה התוצאה שהגיע אליה.

הבקשה נדחית ועמה גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא נתבקשה תשובה, לא יינתן צו להוצאות.