רע"א 1852/08 אהוד רביד נ. נציגות הבעלי הדירות בבית המשותף מרחוב ארלוזורוב

1.

זוהי בקשת רשות ערעור המופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ש' ברוש) בתיק בר"ע 2195/07 בגדרו התקבלה בקשת רשות ערעור, אשר נדונה כערעור, על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' ניב) בת.א. 11085/03.

2.

תחילתה של הפרשה בתביעה נזיקית על סך של 156,760 ₪ (להלן: התביעה ) אותה הגישו המבקשים בגין נזקים שנגרמו לחנות שבבעלותם. התביעה הוגשה נגד ארבעה נתבעים, הם המשיבים בענייננו: נציגות בעלי הדירות בבית המשותף מרחוב ארלוזורוב 1, רמת גן (להלן: נציגות בעלי הדירות ); עיריית רמת גן (להלן: העירייה ); נציגות בעלי העסקים (להלן: נציגות העסקים ) ו"מוגשם" חברה למפעלי נוי בע"מ (להלן: חברת מוגשם ).

3.

מאחר שנציגות בעלי הדירות ונציגות העסקים לא הגישו כתב הגנה במסגרת התביעה, ניתן נגדן, ביום 29.2.2004, פסק דין על מלוא סכום התביעה, הוצאותיה ושכר טרחת עורך דין. ביום 3.6.2004 ניתנה פסיקתא על יסוד פסק הדין מיום 29.2.2004, ובה נקבע כי על נציגות בעלי הדירות ונציגות העסקים לשלם למבקשים, ביחד ולחוד, סך של 156,760 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית; סך של 153,102 ₪ בגין הפסד קבלת דמי שימוש; סך של 3,785 ₪ בגין אגרת בית משפט וכן סך של 46,479 ₪ בתוספת מע"מ בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין. נציגות בעלי הדירות ונציגות העסקים הגישו בקשה לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, אולם בקשתן נדחתה. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי על ההחלטה לדחות את הבקשה לביטול פסק דין - נמחק (ע"א 1247/05), ובקשת רשות ערעור שהוגשה נדחתה על ידי בית משפט זה (כבוד השופטת ע' ארבל) ביום 6.9.2006 (רע"א 1865/06).

4.

המבקשים המשיכו לנהל את התביעה נגד העירייה ונגד חברת מוגשם, וביום 15.4.2007 ניתן פסק דין לגופו של עניין (להלן: פסק הדין ), במסגרתו חויבה העירייה לשלם למבקשים את העלויות בהן נשאו בגין הנזקים שנגרמו להם, וכן חויבה בשכר טרחת מומחים, בשכר טרחת ב"כ המבקשים ובהוצאות משפט. התביעה נגד חברת מוגשם נדחתה. עוד צויין כי פסק הדין "הינו סולידרי לזה שניתן כנגד הנתבעות הללו [נציגות בעלי הדירות ונציגות העסקים - י.ד.], בהעדרן".

ביום 12.6.2007 נחתמה על ידי בית משפט השלום (כבוד השופטת נ' ריב) פסיקתא, במסגרתה נקבע כי על העירייה לשלם למבקשים: סך של 69,760.60 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בגין הוצאות תיקונים וביטוח; סך של 41,477.73 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בגין הפסד הכנסה מדמי שכירות; סך של 732 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בגין הוצאות נוספות שנגרמו למבקשים לצורך ייבוש החנות; סך של 11,450 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בגין שכר טרחת מומחים; סך של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בגין שכר טרחת עורכי דין, וכן הוצאות משפט. כן צויין כי "אין בפסק הדין ו/או בפסיקתא זו כדי לגרוע מחיובן של הנתבעות 2 ו-3 [נציגות בעלי הדירות ונציגות העסקים - י.ד.] על-פי פסק הדין שניתן כנגדן, בהעדרן".

5.

על פי הנטען, ביום 18.6.2007, הגישה נציגות בעלי הדירות לבית משפט השלום פסיקתא מטעמה, מכוח פסק הדין שניתן ביום 15.4.2007. בית משפט השלום (כבוד השופטת ר' ניב) דחה, ביום 23.7.2007, את הבקשה לחתימת הפסיקתא בציינו כי פסק הדין שניתן כנגד נציגות בעלי הדירות, בהיעדר הגנה, "איננו משנה סכומו לנוכח פסה"ד החלוט שניתן כלפי נתבעים אחרים. פירושו של פסה"ד סולידרי הינו כי אם שילמה הנציגות את מלוא פסה"ד פטורים הנתבעים האחרים מהתשלום".

6.

על החלטת בית משפט השלום מיום 23.7.2007 הגישה נציגות בעלי הדירות בקשת רשות ערעור, אשר נדונה על ידי בית המשפט המחוזי כערעור, והערעור התקבל (כבוד השופטת ש' ברוש), ביום 27.1.2008. בית המשפט המחוזי קבע כי הפסיקתא אמורה היתה לכלול את החלק האופרטיבי של פסק הדין מיום 15.4.2007, וכי "אם ניתנו פסקי דין קודמים אף במסגרת הליך זה, אין להם כל מקום להיות כלולים בפסיקתא נשוא פסק הדין הזה". עוד נקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, כי הערעור מתקבל במובן זה "שיש לערוך פסיקתא ערוכה לפי העקרונות שהבהרתי לעיל עליהם יחתום בית המשפט לאחר שתוגש לו פסיקתא מתאימה על ידי מי מבעלי הדין, שכן כל צד רשאי לעתור לבית המשפט בבקשה לקבלת פסיקתא על יסוד פסק הדין". בית המשפט המחוזי חייב את המבקשים בהוצאות הערעור ושכר טרחת עורכי דין בסך 2,500 ₪.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 27.1.2008 הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.

7.

בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כי נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט קמא, וכי בית המשפט המחוזי לא התכוון להעניק לנציגות בעלי הדירות זכות להגיש פסיקתא מתוקנת, שכן נציגות בעלי הדירות כלל לא היתה צד לפסק הדין שניתן ביום 15.4.2007. המבקשים טוענים כי נציגות בעלי הדירות עושה שימוש לרעה בהחלטתו השגויה של בית המשפט קמא, שכן היא מנסה לשנות באמצעותה את פסק הדין החלוט שניתן נגדה ביום 29.2.2004. עוד מבקשים הם לערער על פסיקת הוצאות המשפט נגדם על ידי בית המשפט המחוזי.

8.

בהתאם להחלטתו של כבוד השופט י' אלון מיום 23.3.2008 הגישו נציגות בעלי הדירות ונציגות העסקים תגובות לבקשת רשות הערעור (העירייה וחברת מוגשם לא הגישו תגובות מטעמן). בתגובת נציגות העסקים צויין, בין היתר, כי הפסיקתא שניתנה ביום 3.6.2004 היתה שגויה, שכן היא חייבה את נציגות בעלי הדירות ואת נציגות העסקים לשלם למבקשים סך כולל של כ-360,000 ₪, בעוד התביעה עצמה הוגשה על סך של כ-156,000 ₪ בלבד. עוד ציינה נציגות העסקים כי העירייה שילמה את מלוא הסכום שנפסק נגדה בפסק הדין מיום 15.4.2008, אולם בכל זאת פתחו המבקשים נגד נציגות בעלי הדירות ונציגות העסקים בהליכי הוצאה לפועל על פי הפסיקתא מיום 3.6.2004, על סך 418,000 ₪. לטענת נציגות העסקים, המבקשים אינם יכולים לקבל יותר מסכום התביעה אותו תבעו מלכתחילה בכתב התביעה, ואף אינם יכולים לקבל יותר מפעם אחת את הסכום שנפסק לטובתם.

גם בתגובה שהוגשה מטעם נציגות בעלי הדירות נטען, כי המבקשים אינם יכולים לקבל יותר מאשר את סכום תביעתם, וכי אינם יכולים לקבל מנתבעים שחויבו באופן סולידארי יותר מאשר את גובה הסכום שנתבע בתביעה. בנוסף, טוענת נציגות בעלי הדירות, כי המבקשים עצמם פעלו על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי והגישו לבית משפט השלום פסיקתא מתוקנת, לאור העקרונות שהותוו בפסק הדין, ולכן הם אינם יכולים לבקש לערער על פסק הדין. עוד טוענת נציגות בעלי הדירות כי למעשה הסעד בו מעוניינים המבקשים הינו תקיפת הפסיקתא שהגישה נציגות בעלי הדירות בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וסעד זה לא יכול להינתן במסגרת בקשת רשות הערעור דנא. בנוסף, טוענת נציגות בעלי הדירות כי בקשת רשות הערעור אינה מעלה בעיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית.

9.

יוער, כי לאחר הגשת בקשת רשות הערעור הגישו הצדדים בקשות, הודעות ותגובות שונות, במסגרתן העלו טענות הדדיות באשר לחוסר תום לבו, לכאורה, של הצד שכנגד והשימוש לרעה שהוא עושה, כביכול, בהליכי משפט. אין ספק כי בין הצדדים קיימים "משקעים" רבים, שאין זה המקום ללבנם, ואיני מוצא מקום להתייחס לטענות אלה, שאינן צריכות לצורך הכרעה בבקשת רשות הערעור.

10.

כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם של הצדדים לסכסוך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). המבקשים אינם טוענים כלל כי עניינם מעלה שאלה כאמור, ואף אני סבור כי המקרה דנן אינו מעורר כל שאלה מסוג זה.

11.

למעלה מן הצורך אציין כי לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי סבורני כי לא נפלה טעות משפטית או אחרת בפסק הדין. כבוד השופטת ברוש ניתחה כראוי את סוגיית הפסיקתא, המוסדרת בתקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ואיני מוצא מקום להתערב בהחלטתה. למותר לציין כי סוגיית פסיקת ההוצאות אינה מצדיקה מתן רשות ערעור.

12.

יצויין עוד, כי ככל שהמבקשים מלינים על התפתחויות שאירעו לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כגון החלטות מאוחרות של בית משפט השלום, הרי שאין מקום לתקוף החלטות אלה במסגרת בקשת רשות ערעור זו, שעניינה אך ורק פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 27.1.2008.

13.

לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות, וכך הנני מורה. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורכי דינן של נציגות בעלי הדירות ושל נציגות בעלי העסקים בסך של 2,500 ₪ לכל אחת.