רע"א 2244-24 רע"א 2244-24

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט י' שרביט) מיום 11.3.2024 בת"א 11439-05-19, בגדרה נדחתה בעיקרה בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק דין שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 21.1.2024.

תמצית הרקע לבקשה

1.המשיבה, בעלת מניות מיעוט בחברת דפני מוצרי שיער בע"מ (להלן: החברה), הגישה נגד המבקשים – בעלי השליטה בחברה – תביעה לרכישה כפויה של מניותיה בחברה. בתביעתה טענה המשיבה כי סעד זה נדרש לצורך הסרת קיפוחה כבעלת מניות לפי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), ועל רקע אובדן האמון בין הצדדים. המבקשים הכחישו את טענות המשיבה לקיפוח, וטענו, בין היתר, כי הסעד המבוקש בתביעה הוא סעד קיצוני, המבוסס על הערכת שווי שאינה הולמת את שוויה האמיתי של החברה. בפסק דינו מיום 21.1.2024, קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה והורה למבקשים לשלם למשיבה, ביחד ולחוד, סך של 2,242,500 ₪ עבור רכישת מניותיה בחברה (להלן: פסק הדין).

2.ביום 19.2.2024 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור שבכוונתם להגיש לבית משפט זה. המבקשים טענו בבקשתם, שנתמכה בתצהירים מטעמם, כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתם. בהקשר זה טענו כי אין ברשותם כספים נזילים בסכום "העתק" שנפסק לחובתם, ועל כן לצורך תשלומו יהיה עליהם למכור ולממש נכסי נדל"ן אישיים בחיפזון, באופן שיוביל להפסדים כלכליים משמעותיים ולנזקים בלתי הפיכים שייגרמו להם. בתוך כך, נטען כי יהיה על המבקשים 2-1 לממש דירה המושכרת לצד שלישי, וכן יהיה על המבקשת 3 לממש את דירת מגוריה. עוד טענו המבקשים כי קיים חשש שהמשיבה תתקשה להשיב את הסכום שישולם ככל שערעורם יתקבל. טענה זו התבססה, בין היתר, על הצהרת המשיבה, שאומצה בפסק הדין, שלפיה "משאביה כאדם פרטי מוגבלים", ועל הטענה כי המשיבה לא עבדה באופן רציף מזה תקופה ארוכה. באשר לסיכויי הערעור, נטען כי בפסק הדין נפלו שגיאות משפטיות ועובדתיות, הנוגעות, בין היתר, לקביעות אודות קיפוח המשיבה, לסעד שנפסק ולמועד הקובע לאומדן שווי החברה.

3.בתגובתה לבקשה לעיכוב ביצוע טענה המשיבה, כי המבקשים לא הציגו ראיות באשר למצבם הכלכלי ולא עמדו בנטל להראות כי ביצוע פסק הדין יוביל לקריסתם הכלכלית. בהקשר זה הוסיפה המשיבה, כי בבעלות המבקשים 2-1 נכסים נוספים רבים שלא פורט אודותיהם בבקשה או בתצהירי המבקשים, בהם שני נכסי מקרקעין ללא משכנתא וסכומי כסף נוספים שקיבלה המבקשת 1 במסגרת עבודתה. עוד טענה המשיבה כי אין בסיס לטענות המבקשים בדבר העדר היכולת להיפרע ממנה ככל שיתקבל הערעור, שעה שברשותה מספר נכסים; אין לה חובות; והאמירה שעליה מתבססים המבקשים הוצאה מהקשרה. אשר לסיכויי הערעור נטען כי אלה נחזים להיות נמוכים, שעה שמדובר בפסק דין מפורט ומנומק המתבסס על ממצאי עובדה ומהימנות. לבסוף הצהירה המשיבה, כי על אף שהמבקשת 3 אינה נדרשת לקיים את פסק הדין לבדה, בהיות החיוב ביחד ולחוד, היא לא תפעל למימוש דירת מגוריה עד להכרעה בערעור.

4.המבקשים הוסיפו והגישו תגובה לתשובת המשיבה, בה הבהירו שלא טענו בבקשתם שאין ביכולתם לשלם את הסכום הפסוק מבלי שהדבר יוביל לקריסתם הכלכלית, אלא כי מימוש נכסיהם בבהילות יסב להם נזקים משמעותיים. המבקשים הוסיפו וטענו כי סעד של רכישה כפויה איננו סעד כספי גרידא; וכי תצהיריהם תומכים בטענה שלפיה אין ברשותם כספים נזילים, בהם גם הסכומים הנוספים שהמשיבה טוענת שהוסתרו, שקיימות כנגדם התחייבויות שונות. לפיכך, עתרו לקבלת הבקשה לעיכוב הביצוע, ולחלופין ביקשו כי בית המשפט יורה על הפקדת שני שליש מן הסכום הפסוק בקופת בית המשפט עד ליום 7.4.2024, באופן שמחד יובטח הפירעון למשיבה, ומאידך לא ייגרם נזק למבקשים.

5.בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 19.2.2024, ניתן צו ארעי לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בבקשה.

עיקרי החלטת בית המשפט המחוזי

6.בהחלטתו מיום 11.3.2024, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצוע בעיקרה. אשר לסיכויי הערעור, קבע בית המשפט המחוזי כי אלה אינם מן המשופרים, שכן אין בטענות המבקשים כדי להתמודד עם הקביעות העובדתיות והמשפטיות שהובילו לתוצאה שנתקבלה בפסק הדין. עיקר ההחלטה הוקדש לבחינת מאזן הנוחות. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי, כי הגם שהסעד שניתן בפסק הדין הוא סעד של רכישה כפויה, מדובר הלכה למעשה בבקשה לעיכוב ביצוע של חיוב כספי. בהמשך לכך נקבע, כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח "אפילו לא בקירוב" כי ביצוע פסק הדין יסב להם נזק חמור ובלתי הפיך, המצדיק עיכוב ביצועו של פסק דין כספי. בין היתר, נקבע כי המבקשים לא פירטו בתצהיריהם אודות מצבת הנכסים הכוללת שלהם, וכי מרבית טענותיהם להעדר נזילות הכספים שברשותם, נטענו בעלמא. כן נקבע כי הוכח שיש ביכולתם של המבקשים 2-1 לפרוע את מלוא החיוב הכספי, ולכן אין להידרש לטענה בדבר מימוש דירת המגורים של המבקשת 3, ומכל מקום, נרשמה התחייבות המשיבה שלא לנקוט הליכי מימוש בעניינה של דירת המגורים. לצד זאת נקבע, כי המבקשים הצליחו להוכיח כי קיים חשש, אם כי בעוצמה נמוכה, באשר ליכולת להיפרע מהמשיבה ככל שיתקבל הערעור, משהמשיבה לא תמכה את טענותיה באשר למצבה הכלכלי בתשתית עובדתית מספקת. לאור האמור, הורה בית המשפט המחוזי למבקשים לשלם למשיבה שני שליש מהסכום שנפסק לה בפסק הדין, בעוד שהשליש הנותר יופקד בקופת בית המשפט עד להכרעה בערעור.

תמצית הטענות בבקשת רשות הערעור

7.המבקשים שבים בבקשה שלפניי, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלו בפני בית המשפט המחוזי. לטענתם, סיכויי הערעור טובים, שכן פסק הדין כולל שגיאות עובדתיות ומשפטיות בולטות. בהתייחס למאזן הנוחות טוענים המבקשים, כי בית המשפט המחוזי שגה משקבע כי טענותיהם לנזק העלול להיגרם להם כתוצאה מפירעון החיוב, לא בוססו, משאלה עוגנו בתצהירים שהגישו, המהווים ראיה מספקת לכך שאין ברשותם כספים נזילים וכי ייגרם להם נזק רב ממימוש נכסי הנדל"ן בחופזה. עוד טוענים המבקשים, בין יתר טענותיהם, כי יש בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה קיים חשש באשר ליכולת להיפרע מהמשיבה, כדי להטות את מאזן הנוחות לטובתם.

דיון והכרעה

8.לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

9.נקודת המוצא לדיון היא כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצועו של פסק הדין עליו מערערים (ראו: תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). ביסודו של כלל זה טמון ההיגיון לפיו יש לאפשר לבעל דין שזכה במשפט ליהנות מפרי זכייתו, מבלי להמתין עד לאחר הכרעה בערעור. על כן, נקבע כי ביצוע פסק דין יעוכב רק כאשר סיכויי הערעור טובים, ומאזן הנוחות נוטה לטובת מגיש הבקשה. בין שני השיקולים האמורים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כאשר מקובל לראות בשיקול בדבר מאזן הנוחות כאבן הבוחן המרכזית בהכרעה (ראו מיני רבים: ע"א 405/23 AIG ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פסקה 11 (9.2.2023); ע"א 6709/22 מלונות פתאל בע"מ נ' נ.י אשקלון בע"מ, פסקה 15 (9.11.2022)). כאשר עסקינן בעיכוב ביצוע של פסק דין המטיל חיוב כספי, הלכה היא כי פסק הדין יעוכב במקרים חריגים במיוחד, שכן ככלל ניתן להניח כי תשלום כספי אינו יוצר מצב בלתי הפיך. בהתאם לכך, פסק דין כספי יעוכב רק במקרים בהם קיים חשש ממשי שהמבקש לא יוכל להשיב את כספו אם ערעורו יתקבל, או כאשר ביצוע מידי של פסק הדין יגרום למבקש נזק בלתי הפיך (ראו: רע"א 2931/22 אורן הסלע בניה והשקעות בע"מ נ' נציגות הבית המשותף של בניין הגילה 9, נתניה, פסקה 9 (15.5.2022); ע"א 4749/20 אלימלך נ' פקיד שומה תל אביב 1, פסקה 7 (6.8.2020)). לא מצאתי בטענות המבקשים כל טעם המצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי, לפיה לא התקיימו התנאים הדרושים לעיכוב ביצוע פסק הדין.

10.בענייננו, לא ניתן לחזות בשלב זה את סיכויי הערעור, אולם בשים לב לטיב הסעד שניתן בפסק הדין, יש ליתן את מרב המשקל לשיקול של מאזן הנוחות. אמנם, סעד של רכישת מניות כפויה איננו סעד כספי 'קלאסי', במובן זה שהחיוב הכספי שהוא מטיל כרוך בהעברת זכויות הבעלות במניות החברה. הפסיקה הכירה בכך שסעד זה, על אף שהוא אינו מהווה כשלעצמו אקט בלתי הפיך, הענקתו עשויה במקרים מסוימים להצדיק עיכוב ביצוע – כאשר החשש העיקרי בהקשר זה הוא מפני ביצוע דיספוזיציה במניות על-ידי הצד שקיבלן, דוגמת מכירתן לצדדים שלישיים תמי לב, באופן שיקשה על השבת המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור (ראו: ע"א 8147/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' גיצלטר, פסקה 15 (25.3.2014)). חשש זה אינו מתקיים בענייננו, מקום שהמבקשים הם אלה שעליהם הוטל לרכוש את מניות המשיבה, כך שיש בידם להותיר את המניות בשליטתם כל עוד הם מעוניינים בכך (ראו: ע"א 2907/22 מור נ' מרגלית, פסקה 11 (1.6.2022)).

11.המבקשים לא הראו כי מתקיימים בעניינם התנאים החריגים הדרושים לעיכוב ביצועו של חיוב כספי. ככלל, הצורך במימוש נכסים לשם קיום חיוב כספי, אינו מהווה כשלעצמו סיבה מספקת לעיכוב ביצוע, אלא בכפוף להתקיימות נסיבות מיוחדות החורגות מן הנזקים הכרוכים בדרך כלל במימוש נכסים, כגון מקרים בהם ביצוע פסק דין כספי יוביל להתמוטטותו הכלכלית של החייב או כאשר הוא נדרש לממש נכס בעל חשיבות מיוחדת עבורו, כגון דירת מגורים (ראו מבין רבים: ע"א 6647/98 גנן נ' פ"ש תל אביב 4, פ"ד נג(1) 187, 190 (1999); רע"א 6377/23 כץ נ' ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ, פסקה 10 (13.9.2023)). בענייננו, המבקשים – הטוענים לאיתנות כלכלית – לא סתרו את קביעת בית המשפט בדבר יכולתם לפרוע את החוב מבלי לממש את דירת המגורים של המבקשת 3, וממילא הוצהר כי המשיבה לא תפעל למימושה עד להכרעה בערעור. במצב דברים זה, הצורך במימוש נכסי נדל"ן אינו מצדיק כשלעצמו את קבלת הבקשה. מעבר לכך, ושעה שהמבקשים לא הגישו כל ראיה להוכחת מצבם הכלכלי, להוציא גרסתם בנושא זה שהועלתה בתצהיריהם – לא ראיתי להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי ולפיה לא הוכחה טענתם בדבר נזק כלכלי שייגרם להם.

אשר לטענת המבקשים בדבר הקושי להיפרע מהמשיבה ככל שיתקבל הערעור – כידוע, הנטל להניח תשתית ראייתית לטענה זו מוטל על המבקשים (ע"א 3314/18 א. דורי בנייה בע"מ נ' נתיבים דרום בע"מ, פסקה 11 (11.7.2018); ע"א 4603/22 הפועל ניר רמת השרון נ' פקיד שומה כפר סבא, פסקה 10 (10.7.2022)). בית המשפט המחוזי בחן את התשתית הראייתית שהונחה לפניו וקבע כי המבקשים עמדו "בנטל הראשוני" להראות כי קיים חשש מסוים – אותו לא עלה בידי המשיבה לסתור – באשר לאפשרות להשיב את כספם ככל שיתקבל ערעורם. כפועל יוצא מכך קבע, כי יעוכב תשלומו של שליש מהחיוב שנפסק לחובתם, וזה יופקד בקופת בית המשפט. לאחר שבחנתי את החלטתו המפורטת של בית המשפט המחוזי, לא מצאתי עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות בהקשר זה ובאיזון שערך.

12.סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.