רע"א 38753-05-26 רע"א 38753-05-26

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) מיום 4.5.2026 בת"א 24110-08-18, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק דין שניתן ביום 28.1.2026 עד להכרעה בערעור שהוגש בעניינו. רקע עובדתי ביום 26.3.2018 התקשרו המשיבה 1, חברת נקר פרוזדור ירושלים בע"מ (להלן: נקר), והמבקשת, האגודה השיתופית נווה אילן (להלן: האגודה), במערכת הסכמית שבמרכזה הסכם יזמות שעניינו קידום מיזם מסחרי משותף במקרקעי האגודה (להלן בהתאמה: הסכם היזמות ו-המקרקעין). לאחר שיחסי הצדדים עלו על שרטון (וראו פירוט הרקע לסכסוך ברע"א 7127/18 נקר פרוזדור ירושלים נ' נווה אילן מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פסקאות 3-2 (13.11.2018)), הגישה נקר ביום 12.8.2018 תביעה, בין היתר, נגד האגודה, לאכיפת הסכם היזמות, בטענה כי האחרונה הפרה את התחייבויותיה כלפיה. האגודה הכחישה בכתב הגנתה כי הפרה את ההסכם, וטענה כי נקר פעלה באופן פסול ובחוסר תום-לב. בסיכומיה, טענה עוד האגודה כי לא ניתן להעניק לנקר את סעד האכיפה שהתבקש על-ידה, שכן מתקיים הסייג לאכיפה הקבוע בסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות). בהקשר זה טענה כי האכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין לנוכח אשמה של נקר במסכת האירועים; ומשעה שהאגודה, כך נטען, התקשרה כבר עם גורם אחר בהסכם מאוחר ביחס למקרקעין בשנת 2023 (להלן: ההסכם המאוחר), כך שהאכיפה היא בלתי אפשרית. בפסק דינו מיום 28.1.2026 קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה. נקבע כי האגודה אכן הפרה את הסכם היזמות; וכי לעניין הסעד, לא עלה בידה להוכיח קיומם של נימוקים המצדיקים לסטות ממעמד הבכורה הנתון לסעד האכיפה. בהקשר אחרון זה נקבע, כי האשם המוסרי והמשפטי להפרת ההסכם רובץ לפתחה של האגודה; וכן כי בהינתן שהאגודה מעוניינת להמשיך לקדם את רעיון היזמות, ומשעה שמדובר בהסכמים מסחריים בין שני תאגידים – אין סיבה להניח שהצדדים לא יוכלו לפעול יחדיו לטובת המטרה המשותפת, באופן שאינו צפוי לפגוע במי מהם, אלא דווקא להיטיב עמם. ביום 1.3.2026 הגישה האגודה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור שבדעתה להגיש. בבקשתה טענה כי בעוד שקבלת הבקשה לא תסב לנקר נזק שאינו בר-פיצוי, דחייתה תגרום לה נזק בלתי הפיך. זאת, בשל ההתנגשות בין הסכם היזמות להסכם המאוחר בו התקשרה; עניין שלא זכה להתייחסות בפסק הדין. בהקשר זה ציינה האגודה, כי דבר ההתקשרות בהסכם המאוחר "נתמך באסמכתאות שיוצגו במסגרת ההליך הרלוונטי"; וכן כי התקשרות זו נעשתה כחלק מחובתה כלפי חבריה "לצמצם פגיעה כלכלית", לאחר שנדחתה בקשת נקר למתן צו מניעה זמני שימנע ממנה להתקשר עם המשיבה 2 ביחס למקרקעין. לעניין סיכויי הערעור צוין, כי לאגודה "טענות כבדות משקל באשר לקביעות פסק-הדין, ובפרט ביחס למתן סעד האכיפה", וכי סיכויי הערעור גבוהים. נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי לא מתקיים הסייג בסעיף 3(4) לחוק התרופות, עת לא נתן דעתו לזמן הממושך שחלף מאז נכרתו ההסכמים, ולכך שאכיפה תחייב את הצדדים בשיתוף פעולה מתמשך חרף אובדן האמון ביניהם. נקר, מצדה, התנגדה לבקשה לעיכוב ביצוע. בהחלטה מיום 4.5.2026, העומדת במוקד הבקשה שלפניי, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת האגודה לעיכוב ביצוע. נקבע, כי חלק ניכר מפסק הדין כולל הכרעות עובדתיות שערכאת הערעור ממעטת להתערב בהן, כך שאין בסיס לקבוע כי סיכויי הערעור גבוהים. באשר למאזן הנוחות נקבע, כי הטענה בדבר התקשרות האגודה עם גורם אחר ביחס למקרקעין נטענה בעלמא; כאשר כוונת האגודה לבקש להגיש ראיות בנושא במסגרת הערעור, אינה פוטרת אותה מן הצורך לבסס את בקשתה הנוכחית. מכל מקום, נקבע כי אף אם קיימת התחייבות סותרת, הרי שאין לייחס לדבר כל משקל. שכן, האגודה הייתה מודעת לטענות נקר בדבר תוקפו המחייב של הסכם היזמות; וההחלטה שדחתה את בקשת נקר לצו מניעה, לא התירה לאגודה להתקשר בעסקה סותרת. כך בפרט, משהטעם העיקרי שעמד ביסודה היה, שלא נמצא כי ההתקשרות עם המשיבה 2 סותרת בהכרח את הסכם היזמות. עוד נקבע, כי האגודה אינה יכולה להיבנות מן העיכוב בקידום המיזם, שעה שזה נבע מהתנהלותה המפרה. לבסוף צוין, כי העובדה שמדובר במתחם המיועד לשימוש כלכלי-מסחרי, ולא למגורים, תומכת אף היא בדחיית הבקשה. ביום 10.5.2026 הגישה האגודה ערעור על פסק הדין לבית משפט זה, המשיג בעיקרו על קביעת בית המשפט המחוזי ולפיה לא מתקיים הסייג של אכיפה בלתי צודקת (ע"א 25324-05-26). בסמוך לאחר מכן, הגישה בקשה לצירוף ראיה חדשה בערעור, במסגרתה ביקשה לצרף את ההסכם המאוחר; וכן הגישה את הבקשה שלפניי. בקשת רשות הערעור בבקשתה מפרטת האגודה לראשונה את טענתה בדבר התקשרות בהסכם המאוחר: היא מציינת את שמן של החברות היזמיות עמן התקשרה, ואת הפעולות המשפטיות והתכנוניות שבוצעו לדבריה במסגרת התקשרות זו. היא שבה על טענתה כי קידום התקשרות חלופית הייתה מהלך מתחייב; וכי יש בעניין זה כדי להטות את מאזן הנוחות לטובתה וכן להשפיע על סיכויי הערעור – בשל הנזק הרב שייגרם לה כתוצאה מההתנגשות בין ההסכמים. עוד היא משיגה על קביעתו של בית המשפט המחוזי ולפיה לא הניחה לעניין זה תשתית ראייתית מספקת. האגודה מוסיפה, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שנתן משקל לשיקולי אשם במסגרת בחינת מאזן הנוחות – כאשר לדבריה לא היה מקום לזקוף לחובתה את עיכוב הפרויקט ואת ההתקשרות בהסכם המאוחר. כן היא טוענת כי סיכויי הערעור גבוהים, שעה שלא מדובר בערעור עובדתי אלא כזה המתמקד בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי לעניין קיומו של סייג לאכיפה. חברת נקר, בתשובתה, סומכת ידיה בעיקרו של דבר על החלטת בית המשפט המחוזי. לטענתה, האגודה מבקשת להשלים במסגרת בקשת רשות הערעור את החסר העובדתי והראייתי שנפל בבקשה לעיכוב ביצוע, באמצעות העלאת טענות עובדתיות חדשות שלא נטענו לפני בית המשפט המחוזי וממילא לא הוכחו. עוד נטען כי אף אם יינתן משקל לטענות אלה, אין בהן כדי לבסס חשש ממשי לנזק כתוצאה מביצוע פסק הדין; ומכל מקום, הנזק הנטען הוא נזק כלכלי בלבד. דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, נקודת המוצא היא כי לבעל דין עומדת הזכות ליהנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר מתן פסק הדין לטובתו, ואין בעצם הגשת ערעור על פסק דין כדי לעכב את ביצועו (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). על המבקש עיכוב ביצוע להוכיח שני תנאים מצטברים, כי סיכויי ערעורו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כאשר מעמד הבכורה יינתן למאזן הנוחות (ראו, מיני רבים: רע"א 2244/24 עו"ד גיא נ' טל, פסקה 9 (8.4.2024); ע"א 15297-06-26 אפריאט נ' ברבי, פסקה 6 (24.6.2026)). לא מצאתי בטענות המבקשת כל טעם המצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי, לפיה לא התקיימו התנאים הדרושים לעיכוב ביצוע פסק הדין. אשר למאזן הנוחות, טענת האגודה לנזק בלתי הפיך נשענת בעיקרה על קיומו הנטען של הסכם נוגד, הוא ההסכם המאוחר, שלשיטתה ביצוע פסק הדין יחייב הפרתו. ואולם לא מצאתי להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי קיומו של הסכם כזה לא הוכח כדבעי. להוציא טענתה לפני בית המשפט המחוזי כי קיים הסכם כאמור, האגודה לא הציגה את ההסכם, לא פירטה את תוכנו ואף לא הניחה תשתית המאפשרת לעמוד על טיב הסתירה הנטענת בינו לבין הסכם היזמות. אמנם, בבקשת רשות הערעור הורחב הטיעון בעניין זה; אלא שההליך שלפניי עניינו בביקורת ערעורית על החלטת בית המשפט המחוזי על יסוד החומר שעמד לפניו, ולא בבחינה מחודשת של בקשת עיכוב הביצוע כבקשה "מקורית" (רע"א 7490/16 פלונית נ' עמר נקה יזמות בניה ופיתוח בע"מ (בפירוק), פסקאות 3-2 (14.11.2016)). אף בקשתה של האגודה לצירוף ההסכם המאוחר כראיה בערעור (שטרם הוכרעה), אינה מצדיקה את אי-הצגתו לפני בית המשפט המחוזי; ואין מקום להיזקק עתה לטענות עובדתיות חדשות שלא הובאו לפני הערכאה הדיונית (ראו: ע"א 41038-09-25 טרבלסי נ' אבו טעמה (9.11.2025); רע"א 6693/13 אירופה ישראל (מ.מ.ש) בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 19 (16.2.2014); ע"א 6398/11 עיריית עכו נ' אחים אנטון, חברה לעבודות בנין עפר ופתוח בע"מ, פסקה 9 (14.2.2012)). גם אם אניח לטובת האגודה כי אמנם התקשרה בהסכם מאוחר כאמור, אין בכך כדי לסייע לה. טענתה בהקשר זה היא כי ההתנגשות בין ההסכמים "צפויה להסב [לה] נזק כלכלי חמור בלתי הפיך אשר יסכן את יציבותה הכלכלית". ואולם טענה זו – היא טענה לנזק כלכלי – לא בוססה כראוי אף היא. האגודה לא פירטה באיזה אופן צפויה ההתנגשות בין ההסכמים להסב לה נזק בלתי-הפיך, להוציא טענות בעלמא לחשש מפני תביעות ועיכוב הפרויקט היזמי. כך גם לא הובאו כל אסמכתאות בדבר מצבה הכלכלי של האגודה שיש בהן כדי לבסס את הסיכון הנטען ליציבותה (והשוו לרף ההוכחה הנדרש לעיכוב ביצוע פסק דין כספי: ע"א 69254-05-26 ברוך נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (25.6.2026)). יתרה מכך, וכפי שציין גם בית המשפט המחוזי – יש קושי בהסתמכות על ההתקשרות בהסכם המאוחר לשם עיכוב ביצוע פסק הדין, לאור נסיבות ההתקשרות בהסכם זה. ההסכם המאוחר נכרת על-פי הנטען בשנת 2023, לאחר שבשנת 2019 הודיעה האגודה על ביטול הסכם היזמות, ובעת שנקר עמדה על אכיפתו בהליך תלוי ועומד. גם אם אקבל את טענת האגודה כי בהיעדר צו שיפוטי לא נאסר עליה להתקשר כפי שהתקשרה, וכי אין לזקוף לחובתה את עצם השימוש במקרקעיה – אין בכך כדי להעביר לנקר את הסיכון שהאגודה נטלה על עצמה כי לבסוף יימצא, כטענת נקר, שהסכם היזמות שריר ועומד והביטול נעשה שלא כדין. הצד המבטל חוזה "נוטל על עצמו סיכון כי בהתדיינות שיפוטית עתידה עשוי בית-משפט להחליט כי לא עמדה לנפגע אופציית הביטול"; ו"כל אחד מהצדדים צריך להכין עצמו לקראת מימוש הסיכון המוטל עליו" (ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה, פ"ד נו(4) 798, 804, 807-806 (2002)). משבחרה האגודה לפעול בנסיבות אלה על יסוד הביטול ולהתחייב כלפי צד שלישי ביחס לאותם מקרקעין, הרי שהנזק העלול לנבוע מן ההתנגשות בין ההתחייבויות – אינו אלא מימושו של סיכון זה שנטלה על עצמה. מכל מקום, אין לומר כי צפוי לאגודה נזק בלתי הפיך מביצועו המידי של פסק הדין גם מן הטעם שהשלב הראשון באכיפת הסכם היזמות, כך על פי האמור בו, הוא קידומה ואישורה של תכנית מתאר שתאפשר את הקמת הפרויקט; מהלך שמטבעו עשוי לארוך פרק זמן לא מבוטל. ולבסוף – יש לדחות גם את טענות האגודה ולפיהן לא היה מקום להביא בחשבון, במסגרת מאזן הנוחות, "שיקולי אשם" בעניינה. כידוע, במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע רשאי בית המשפט לשקול גם שיקולי יושר וצדק, ובכלל זה את תום ליבו של המבקש ואת חלקו ביצירת הנסיבות שעליהן הוא מבקש להסתמך (ראו, מיני רבים: ע"א 4482/22 שיפטן נ' טי.או.יו מילניום אלקטריק בע"מ, פסקאות 14 ו-16 (3.10.2022)). אף סיכויי הערעור אינם גבוהים במידה המצדיקה התערבות בהכרעת בית המשפט המחוזי שלא לעכב ביצוע. אמנם, הערעור ממוקד בשאלת התקיימותו של הסייג לאכיפה שבסעיף 3(4) לחוק התרופות – ואולם מדובר בסייג צר ביותר (ע"א 5131/10 אזימוב נ' בנימיני, סו(1) 442, 463 (2013)), ובזהירות המתבקשת ניתן לומר כי מדובר לכאורה במשוכה גבוהה הניצבת בפני האגודה. כך בפרט, משאחד הטעמים להחלת הסייג, כנטען על ידה, נעוץ בבחירתה שלה להתקשר בהסכם סותר; שפרטיו תוארו לראשונה במסגרת הליך הערעור. בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסכום של 5,000 ₪.