רע"א 2366/13 דוד פור חביבולה נ. המוסד לביטוח לאומי

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא דברת, השופטת ברקאי והשופט ואגו) בע"א 5862-10-12 מיום 25.2.13, שבגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (השופטת וולפסון) בת"א 1912-08 מיום 25.6.12. עניינה של הבקשה תביעת המבקש לפיצוי בגין נזק שנגרם לו בהליך מימוש עיקול בחנותו.

רקע

ב.

המבקש הגיש תביעה כספית על סך 438,292 ₪ כאמור לפיצוי בגין נזק שנגרם לו בהליך של מימוש עיקול בחנותו לפי פקודת המסים (גבייה). במסגרת העיקול הוצאו מן החנות פריטי זהב מעובדים. לטענת המבקש לא נשקל הזהב שעה שנתפס בחנות, ונטען לפער בין משקל הזהב שנתפס לבין משקל הזהב שמופיע בתעודת הקליטה במחסני הערובה, שאליו הובא.

לטענת המבקש, בניגוד לחוות דעת שמאי שהעריך את הפריטים במשקל 471 גרם זהב, נתפס בחנות זהב במשקל 2,200 גרם . כנטען, היה מקום לשקול את הזהב וליתן משקל, תרתי משמע, לכך שמדובר בזהב מעובד. בית משפט השלום דחה את התביעה, וציין, כי אמנם

נתפסו המעוקלים בלא שזוהו ובלא שנשקלו וכי הגורמים שעסקו בהוצאת המעוקלים ובשקילתם במחסני הערובה היו חסרי הכשרה מתאימה, אולם המבקש לא הרים את נטל הראיה לכך שנגרם לו נזק. זאת, שכן לא הניח תשתית עובדתית ראייתית לביסוס טענותיו לפער בין המשקל הכולל של הפריטים, שנלקחו מחנותו, לבין משקלם בעת שהגיעו למחסני הערובה, ולא הונחה כל תשתית ראייתית לטענה שהוצאו 2,200 גרם זהב; זאת בהתבסס, בין היתר על עדויות השמאי והגורמים שתחת ידיהם עבר הזהב. הודגש, כי לא הוצג כל תיעוד של מלאי החנות, ולא הובאה חוות דעת נגדית של שמאי.

ג.

בית המשפט המחוזי קבע, כי אין מקום להתערבות בפסק דינו של בית משפט השלום, שכן מדובר בממצאי עובדה ומהימנות, שההתערבות בהם תבוא אך במקרים חריגים, ובענייננו לא הונחה תשתית ראייתית לטענת העותר בדבר פער בין הזהב שהוצא מן החנות לבין זה שהובא למחסני ערובה והוערך על ידי שמאי.

בקשה והכרעה

ד.

בבקשה נטען, כי "המערער מקבל את כל העובדות כהוייתן, ואולם חלוק הוא על המסקנה המשפטית". לטענת המבקש, לא נדרש בית המשפט לשאלה על מי נטל הראיה לקביעת שווי הזהב שנלקח. כן נטען לנזק ראייתי נוכח רשלנות המשיב.

ה.

לאחר העיון נחה דעתי כי אין המקרה שלפנינו כזה המעורר שאלות בעלת אופי עקרוני החורגות מעניינם של הצדדים. כנודע, הרשות לערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה, ומוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בקשה זו

במובהק אינה נופלת בגדרן של אלה; ככל שהפכתי בבקשה, לא מצאתי כי היא מעלה סוגיה מן הסוג הרחב האמור, ואף לא באו כל אסמכתאות משפטיות לטענות. די בכך כדי שלא להיעתר לה. יתרה מכך, וגם המבקש אינו חולק על כך, כידוע, ככלל אין בית משפט של ערעור מתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים (ע"א 2835/04 דוד לובינסקי בע"מ נ' י.ת נצר אחזקות בע"מ (לא פורסם; 2005); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח קלמן בראשי , פ"ד נב(2) 582, 594 (1998), לא כל שכן, כשהמ דובר בבקשת ערעור בגלגול שלישי. אשר לנטל ההוכחה, כידוע, הכלל במשפטנו הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה". בנדון דידן לא הרים המבקש את נטל ההוכחה, ולא הציג גם ראשית ראיה להוכחת טענתו: לא הוצג כל תיעוד של מלאי הזהב שהיה בחנות, מה שדומה כי הוא בחינת פשיטא בנסיבות מעין אלה; לא הוצגה חוות דעת שמאי מטעם המבקש, והוא לא ביסס את טיעוניו בדרך אחרת. עם זאת יוער, לתשומת לב המשיב, כי יש מקום להקפדה, גם בהיבט של מינהל תקין, כי בעת עיקול ייעשה רישום מדויק ככל הניתן של המטלטלין שנתפסו.

ו.

אין בידי להיעתר למבוקש.