רע"א 2465/16 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 9.3.2016 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בע"א 35963-10-14 (כב' סגנית הנשיא ש' דברת והשופטים א' ואגו ו י' עדן ), בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום באילת (כב' השופט י' טופף ) מיום 24.8.2014 בת"א 30591-03-12, אשר בגדרו חויב המבקש בתשלום פיצוי למשיב בגין נזקי גוף ולשון הרע.

רקע והליכים קודמים

1.כעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, ביום 22.3.2005, לרקע סכסוך כספי שנתגלע בין המבקש לבין המשיב, המבקש וקרוב משפחתו (להלן: אייל ) ביצעו במשיב מעשים אלימים שונים, ובכללם – מעשי תקיפה שהותירו בגופו של המשיב חבלות של ממש; כליאת המשיב בתא המטען ברכבו של המבקש; ושימוש באיומים כלפי המשיב וכלפי קרוביו. משהצליח המשיב להימלט מהשניים ולבקש משומר שהוצב במקום (להלן:

השומר ) שיזעיק עזרה, המבקש ואייל השיגו את המשיב והורו לשומר שלא לסייע למשיב משום שזה האחרון "אנס ילדה קטנה ומגיע לו מכות". בהמשך לכך, המבקש ואייל נטשו בשטח פתוח את המשיב, אשר הצליח, בסופו של דבר, להגיע לכביש ראשי ומשם הובא באמבולנס לבית החולים. בגין מעשים אלו הורשעו המבקש ואייל, על-יסוד הודאתם במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירות רבות, שכללו, בין השאר, חטיפה, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח ותקיפה הגורמת לחבלה של ממש בנסיבות מחמירות. ביום 27.12.2006 נדונו המבקש ואייל, בהתאמה, ל-15 ול-18 חודשי מאסר בפועל (ת"פ (מחוזי-ב"ש) 8104/05).

2.בהמשך להרשעתם של השניים, הגיש המשיב נגדם תביעה אזרחית, במסגרתה עתר לפיצוי בשל נזקי גוף שגרמו לו, כמו גם לפיצויים עונשיים שאינם תלויים בקיומו של נזק. בצד זאת תבע המשיב פיצוי בגין פרסום לשון הרע, שכן, לטענתו, הוא הוצג בפני השומר כ"שקרן", "גנב" ו"אנס". במאמר מוסגר יצוין, כי התובענה נגד אייל נמחקה משום שלא עלה בידי המשיב לאתרו. המבקש התכחש לכלל הטענות שהועלו נגדו, חרף הרשעתו בגין המעשים הנטענים. בית משפט השלום קבע, כי במעשיו של המבקש התקיימו יסודותיהן של עוולות התקיפה, כליאת השווא והפרת החובה החקוקה. לעניין אומדן הנזק, נקבע, כי חרף טענותיו של המשיב לנזק גופני ונפשי, לא עלה בידו להציג חוות דעת רפואית או כל ראיה נוספת כדי להוכיח קיומם של נזקים מסוגים אלו, ומשכך אין מקום לפסוק פיצוי בגין הנזקים הנטענים. עם זאת, בית משפט השלום מצא לפסוק למשיב פיצוי בסך של 20,000 ש"ח בגין כאב וסבל. כמו כן, בית משפט השלום פסק למשיב פיצויים עונשיים בסך של 30,000 ש"ח, על-מנת להביע סלידה ממעשיו של המבקש, שהתאפיינו באלימות קשה וזדונית במיוחד. עוד הובאו בחשבון העובדה כי במסגרת ההליך הפלילי שתואר לעיל לא נפסק למשיב כל פיצוי. לבסוף, בית משפט השלום מצא כי הצגתו של המשיב בפני הזולת כמי שאנס ילדה קטנה עולה כדי פרסום לשון הרע, לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ובגין זאת חייב את המבקש בתשלום פיצוי בסך של 8,000 ש"ח. המבקש חויב עוד בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך של 12,000 ש"ח, כך שהחיוב הכולל על-פי פסק הדין עמד על סך של 70,000 ש"ח.

3.כלפי פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, בגדרו השיג על פסיקת הפיצויים העונשיים, וטען כי המקרה דנא אינו נמנה על המקרים החריגים בהם ייפסק פיצוי זה. כמו כן, המבקש הלין על עצם פסיקת הפיצויים בגין כאב וסבל ובגין לשון הרע, וכן על שיעורי הפיצויים הללו. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על-יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). הוטעם, כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, התומכים במסקנות המשפטיות בפסק הדין, וכי לא נפלה במסקנות אלו כל טעות שבדין. בצד זאת העיר בית המשפט המחוזי, כי אף בלי לדון בשאלה לגופה אם מדובר במקרה חריג המצדיק פסיקת פיצויים עונשיים, ברי כי סכום הפיצוי הכולל שנפסק, על כלל מרכיביו, הוא סביר בנסיבות העניין.

הבקשה

4.כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שבפנַי. המבקש טוען, כי קיים חוסר בהירות לגבי אלו מקרים מצדיקים פסיקת פיצויים עונשיים במסגרת הליך אזרחי לאחר שהוטלה על מזיק סנקציה במסגרת הליך פלילי , בהפנותו לגישות השונות בנושא שהובאו ברע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני (6.7.2009) (להלן: עניין פלונית ). על כן, המבקש סבור כי קיימת הצדקה לדון בעניינו ב"גלגול שלישי", ועותר כי ייקבעו אמות מידה לקביעת פיצויים עונשיים בהליך אזרחי. לשיטת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי כשהותיר על כנם את הפיצויים העונשיים שנפסקו למשיב בלי לקבוע כי המקרה דנא נכלל בין החריגים המצדיקים הטלת פיצוי עונשי. נוסף על כך, המבקש משיג (ללא נימוקים לכך) על יתר קביעותיו של בית משפט השלום, הן לעניין פרסום לשון הרע על-ידו, הן לעניין רכיבי הפיצוי בגין כאב וסבל, והן לעניין פסיקת הוצאות שכר טרחת עורך דין. המבקש סבור כי די בעובדה שבית המשפט המחוזי לא דן בעניינים אלו כדי לקבל את הבקשה דנא ולדון בעניינו לגופו.

דיון והכרעה

5.לאחר העיון בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בלי שתתבקש תשובת המשיב. הלכה מושרשת היא שרשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת, או כאשר עולה חשש לעיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). בניגוד לטענתו של המבקש, בית משפט זה אכן עמד בעבר על אמות המידה לפסיקת פיצויים עונשיים במסגרת הליך אזרחי. ככלל, הפסיקה הכירה באפשרות המצומצמת להטיל פיצויים עונשיים, כאשר הדבר נדרש על-מנת להביע סלידה של החברה ממעשיו של המזיק. במקרים בהם קדם לכך הליך פלילי, במסגרתו נגזר עונש בגין המעשים העומדים ביסוד ההליך האזרחי, פסיקת הפיצויים העונשיים תהא בגדר חריג שבחריגים, כאשר הנטייה לכך תפחת ככל שהמטרות המונחות ביסוד הפיצוי העונשי כבר הושגו במסגרת ההליך הפלילי שהתקיים (ראו למשל: עניין פלונית , בפסקאות כ"ד וכ"ו לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין ; ע"א 4576/08 בן-צבי נ' היס , פסקאות 38 ו-45 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (7.7.2011)). חרף החזות העקרונית והכללית שניסה המבקש לשוות לבקשתו, כלל לא שוכנעתי כי זו מעוררת שאלה רוחבית כלשהי בעניין פסיקתם של פיצויים עונשיים. דומה כי טענת המבקש מהווה כסות בלבד לניסיונו לתקוף את יישום הדין הקיים בנושא על עניינו הקונקרטי, ו ברי כי אין בטענות מסוג זה כדי לעמוד באמות המידה לדיון ב"גלגול שלישי". ויובהר, כי אף אם נפל פגם באופן יישום ההלכה על-ידי הערכאות הקודמות בעניינו של המבקש (ואיני רומז שכך הדבר), בית משפט זה עמד לא אחת על כך שמתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא נועד לתקן טעויות ביישומו של הדין (ראו: רע"א 7706/13 מעונות שטנד בע"מ נ' ויסט , פסקה 6 (4.12.2013); רע"א 4824/96 יוסיפוב נ' יוסיפוב (3.9.1996)).

המבקש תולה את יהבו בחילוקי הדעות שנתגלעו בעניין פלונית , וסבור כי אלה תומכים בטענתו לפיה

אמות המידה לקביעת פיצויים עונשיים טרם הוכרעו בדין הישראלי. אולם, יובהר, כי עיקר המחלוקת בעניין פלונית נסב על האפשרות להרחיב את גדר המקרים בהם יושתו על מזיק פיצויים עונשיים אגב ענישה פלילית, וזאת למען מימוש תכליות אזרחיות נוספות, כדוגמת הרתעה יעילה ותיקון אכיפת חסר (ראו הערותיו של המשנה לנשיאה א' ריבלין בעניין פלונית ). אין טעם להתייחס לשאלות אלה שאינן מתעוררות בענייננו.

מעבר לאמור, גם אם ייטען שיש מקום לחדד את ההלכה לעניין פיצויים עונשיים, המקרה דנא אינו האכסניה המתאימה לכך, שכן, כפי שהעיר בית המשפט המחוזי, סכום הפיצוי הכולל סביר ביותר, בהתחשב בנסיבות, גם על-פי ההנחה שלא נכללו בו פיצויים עונשיים, כך שהדיון בשאלה זו הופך לתיאורטי גרידא שכן דין התוצאה האופרטיבית של פסק הדין להיוותר על כנה.

6.יתר השגותיו של המבקש – הן לעניין פרסום לשון הרע, הן לעניין רכיבי ושיעורי הפיצוי שנקבעו – נטענו בהעדר נימוקים או ביסוס כלשהם. על כן, אין כל מקום להידרש לטענות המועלות נגד המסקנות אליהן הגיעו הערכאות הקודמות בעניינים אלו, וניתן אך להדגיש כי מדובר בעניינים מובהקים שבעובדה, שהטענות ביחס אליהם אינן מצדיקות, ככלל, התדיינות נוספת ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 1063/16 מגד נ' לפיד , פסקה 13 (9.5.2016); רע"א 2782/16 פלונית נ' פלונית (28.7.2016)). כמו כן, אין לקבל את הטענה לפיה נפלה שגגה בכך שבית המשפט המחוזי לא התייחס להשגות אלה. יוזכר, כי הוראותיה של תקנה 460(ב) לתקנות מתירות מתן פסק דין בערעור בהעדר נימוקים בהתקיים מספר תנאים (שהתקיימו במקרה דנא), כך שאין בהעדר התייחסות פרטנית במקרה דנא, כשלעצמו, כדי לתמוך בקבלת הבקשה שבפנַי.

הבקשה נדחית, אפוא. משלא נתבקשה תשובה, לא יעשה צו להוצאות.